תכנית החינוך

/תכנית החינוך

חינוך

האחריות היא של ההורים

"האב חייב בבנוללמדו תורהוללמדו אומנות[1]"

זהות דוגלת במתן חירות מרבית לאזרח לבחור את הבחירות בחייו ולקחת עליהן אחריות, וזאת תוך צמצום מעורבותה והתערבותה של המדינה בחיי האזרח ככל האפשר. עקרון זה נכון גם כאשר מדובר בחינוך ילדינו.

מערכת החינוך משפיעה על חיינו ועל חיי ילדינו בכל היבט אפשרי: ערכי, תרבותי, כלכלי, חברתי, לאומי, וכמובן פוליטי.

זהות מאמינה כי ההורה, יותר מכל גורם אחר, רוצה בטובת ילדיו, ויודע מהי טובת ילדיו טוב יותר מכל מערכת פקידותית-ממשלתית.

זהות מאמינה כי החזרת האחריות והשליטה של ההורים על חינוך ילדיהם תשפר מאד את רמת החינוך לעומת מצבו כיום, תשפר את ההישגים, תאפשר לכל הורה לחנך את ילדו בהתאם ליכולותיו ונטיותיו של הילד, וכמובן בהתאם להשקפת עולמם של ההורים.

אולי תופתעו לגלות כי כיום, על פי החוק, האחראי על חינוך ילדינו הוא שר החינוך ולא אנחנו – ההורים. נתון מפתיע נוסף הוא ההוצאה הלאומית לחינוך, העומדת כיום על כ-86 מיליארד ש"ח בשנה[2]. זוהי למעשה ההוצאה הלאומית הכי גדולה שאנו מוציאים, ביחס לכל שאר סעיפי התקציב. אחוז ההשקעה של מדינת ישראל בחינוך גבוה ביחס למדינות המפותחות, אך במבחני פיז"ה הבודקים ומדרגים את התוצאות מדשדשים תלמידי ישראל ברבע התחתון של טבלת התוצאות הלימודיות של ילדי המדינות המפותחות. גם אם לא נוסיף לחישוב התקציב את ההוצאות העקיפות שאנו מוציאים כדי להעניק לילדינו את החינוך הטוב ביותר שאנו יכולים, הרי שמדובר בתקציב ענק, בכל קנה מידה, וכפי שנראה בהמשך, ניתן להשיג בו חינוך טוב בהרבה, אם נחזיר את האחריות אלינו – ההורים.

שיטת השוברים

זהות דוגלת באימוץ שיטת השוברים במערכת החינוך הישראלית. שיטה זו משלבת מימון ציבורי ותחרות חופשית. לפי שיטה זו, כל הורה יקבל ממשרד החינוך שובר בעל ערך כספי, שאותו הוא יוכל לממש בכל בית ספר שבו יחפוץ, וכך לממן את לימודי ילדיו. בתי הספר יוכלו לקבל תקציב ממשרד החינוך רק באמצעות פדיון השוברים שיקבלו מהורי התלמידים.

כתוצאה מכך, בית ספר שירצה למשוך אליו תלמידים יצטרך לשכנע את ההורים שדווקא הוא זה שיציע לילדיהם את החינוך הטוב ביותר מבין החלופות הקיימות.

בשיטה זו משרד החינוך לא יכתיב לבתי הספר את תכני הלימוד ואת דרך הניהול, אלא יפתח את השוק לתחרות בין בתי הספר. המנהל יוכל באמת לנהל את בית הספר, ולא להיות תלוי באינספור מנגנונים מסורבלים.

כתוצאה מן התחרות שתיווצר בין בתי הספר ורשתות החינוך, ייווצר מגוון רחב של בתי ספר, והרמה הכללית תעלה, כמו שקורה תמיד כששוק נפתח לתחרות. הכסף שייחסך יהיה פנוי למתן שירותים לתלמידים (למשל, למורים, למרצים אורחים, לטיפוח בית הספר). תהליך דומה התרחש למשל בשוודיה, שבה כבר נוסתה השיטה.

לשיטת השוברים יש יתרונות רבים והיא חלק מתפיסת עולם רחבה הדוגלת במתן חירות מירבית לאזרח לבחור את הבחירות בחייו ולקחת עליהן אחריות, באמצעות צמצום מעורבותה והתערבותה של המדינה בחייו ככל האפשר.

על מה הכסף יוצא כיום?[3]

על פי נתוני משרד האוצר והלמ"ס לשנת 2012 (השנה האחרונה שבה התפרסמו נתונים מפורטים של התפלגות ההוצאה לחינוך לסעיפיה ולפי קבוצות גיל), ההוצאה הכוללת על חינוך בישראל עמדה על 78.2 מיליארד שקלים, לפי החלוקה הבאה:

  • מינהל כללי – 2.1 מיליארד שקלים.
  • קדם יסודי – 7.5 מיליארד שקלים.
  • יסודי – 25.2 מיליארד שקלים.
  • על-יסודי – 19.8 מיליארד שקלים.
  • אוניברסיטאות – 10.1 מיליארד שקלים.
  • על-תיכוני אחר – 7.7 מיליארד שקלים.
  • ספרי לימוד וכלי כתיבה שנקנו על ידי ההורים – 0.8 מיליארד שקלים.
  • "השקעות והעברות הון" – 4.9 מיליארד שקלים.

לצורך המחשת רעיון השוברים נתמקד במערכת החינוך הפורמלית, מגיל הגן ועד לסוף כיתה י"ב, אשר למדו בה בשנת 2012 כ-2 מיליון תלמידים. אנו נשארים עם תקציב שנתי "צנוע" של לא פחות מ-60.4 מיליארד שקלים, לפני ההוצאות הקבועות על בניית כיתות ורכישת נכסים.

ובכן, ההוצאה השוטפת (לא כולל מבנים) לחינוכם של כשני מיליון ילדי ישראל מגיל 3 עד גיל 18[4] הייתה 60.4 מיליארד שקלים, ומכאן שההוצאה השוטפת השנתית לתלמיד הייתה 29.7 אלפי שקלים. בחלוקה של הסכום השנתי לתלמיד ל-12 חודשים מתקבל סכום חודשי של 2,483 שקלים לתלמיד לחודש[5].

איך ייראה בית ספר כשתונהג שיטת השוברים?

על פי השיטה המוצעת עדיין יהיה קיים משרד חינוך, אך סמכויותיו ומנגנוניו יצטמצמו[6], ולכן אחוז גדול הרבה יותר מהסכום השוטף של ההוצאה על החינוך יועבר מהקופה הציבורית ישירות למוסדות החינוך עצמם, בהתאם למספר התלמידים הלומדים בהם. רוב הסכום ישמש לתשלום שכר המורים, והשאר להוצאות שוטפות (חשמל, מים, תחזוקה), לקנייה מרוכזת של ספרי לימוד ולשירותים חינוכיים שונים, כגון: יציאה למוזיאונים ולתאטראות, מתן תמיכה פסיכולוגית לתלמידים הזקוקים לכך, פיתוח ואחזקת תשתיות, וכד'. במילים אחרות, הכסף של תקציב החינוך יצא ישירות על חינוך התלמידים, ולא על מימון מנגנונים על גבי מנגנונים, כפי שקורה כיום.

יישום שיטת השוברים

הזכאות לשוברי חינוך תקיף את כל הורי התלמידים במערכת החינוך, אולם לא כולם יהיו חייבים לממש אותם. הורים שיעדיפו להמשיך ולשלוח את ילדיהם למערכת הקיימת יוכלו לעשות זאת כפי שהדבר נעשה כיום.

עם זאת, מודל הפעלת ויישום שיטת השוברים במקביל למערכת החינוך הקיימת מצריך בירור מפורט שלא כאן מקומו, וניתן לקרוא על כך מעט יותר בנספח "יישום שיטת השוברים" בסוף המצע .

זה כבר עובד בישראל

יש תחום אחד במדינה שבו שיטת השוברים מופעלת כבר כיום, כאן בישראל. לפני שנים לא רבות מחלקת יולדות בבית חולים ישראלי נראתה כמו מחלקה פנימית רגילה או גרוע מכך, ואז החליט מישהו בביטוח הלאומי להשאיר ליולדות את ההחלטה היכן הן רוצות ללדת, ולהפנות אליו את תקציב הלידה (כ-13,000 ש"ח לכל לידה).

כלומר, היולדת קיבלה מעין שובר שמומש בבית החולים שבו בחרה ללדת. בעקבות זאת בתי החולים החלו להתחרות ביניהם על היולדות, ומחלקות היולדות הפכו ל"מלונות חמישה כוכבים".

אפשרות העצמת רשתות החינוך

אחד החששות של מתנגדי שיטת השוברים היא מפני הקמה פזיזה מדי של בתי ספר חדשניים, אשר עלולים לקרוס בפתאומיות ולפגוע קשות בתלמידים שיירשמו אליהם, בשל חשיבותה של הרציפות בתהליך החינוכי. זהות סבורה כי חשש זה איננו בהכרח מבוסס, משום שהאחריות ההורית, כוחות השוק והכוונה לשמור על בתי הספר הקיימים כל עוד יש בהם צורך תוכל לייצב את המערכת היטב ובמהירות.  עם זאת, על מנת להבטיח את יציבותם של בתי הספר, ייתכן כי יש לשקול מודל בו רשתות החינוך יחלו לפעול כשכבת ביניים בין המדינה לבתי הספר. עוד על כך ניתן לקרוא בנספח העוסק בכך בסוף המצע.

צמצום הליבה

כיום השיח הציבורי רווי באזכור "לימודי הליבה", בעיקר בהקשר להתנגחות עם מערכת החינוך בציבור החרדי. למעשה, מבט מקרוב מגלה ש"ליבה" זו היא ברובה מצג שווא. ישנם שבעה מקצועות חובה המרכיבים את לימודי הליבה: אזרחות, אנגלית, היסטוריה, מתמטיקה, ספרות, עברית, תנ"ך. מקצועות אלו אמורים להוות סטנדרט אחיד לכל בוגר מערכת החינוך הרשמית בישראל, אך למעשה כל פלח באוכלוסיה מגדיר תקן אחר לבגרות וללימודים של מקצועות אלו, כגון היסטוריה אחת לבי"ס ממלכתי, אחת לממלכתי דתי, אחת לחרדי ועוד אחת לערבים, וכך הלאה.

זהות תצמצם את לימודי הליבה במידה ניכרת, אך ורק לתחומים הנדרשים על מנת להיות בוגר בעל יכולת תפקוד תקינה בחברה הישראלית. היסטוריה, ספרות ותנ"ך הם מקצועות חשובים מאוד, וכל הורה שיבחר ללמד מקצועות אלו את ילדיו יבורך, אך אין עילה למנוע את המימון מהורה שיבחר בבית ספר שלא מלמד אותם. יתרה מכך, את לימודי הליבה במקצועות ההכרחיים של עברית, חשבון ואנגלית נצמצם לגרעין מינימלי, שיאפשר הרבה יותר יזמות לרשתות ולבתי הספר, כדי להגיע לתוצר מקצועי ותחרותי יותר.

קיצור החופשות בבתי הספר

מתן חופש פעולה לבתי הספר יפתח תחרות בריאה בנושאים רבים. דוגמא פשוטה ומשמעותית אפשר לראות בנושא אורך החופשות ומספר ימי החופש בשנה. לדוגמא, בשנת 2012, מספר ימי החופשה בבתי הספר היסודיים בחינוך הממלכתי היה גדול ב-66 ממספר ימי החופשה במשק, לעומת ממוצע של 55 במדינות ה-OECD[7]. כשתאומץ שיטת השוברים, המצב בישראל יהיה דומה למתרחש היום ברוב מדינות ארה"ב, שם בית הספר יכול לקבוע באופן אוטונומי את לוח החופשות שמעבר לחופשות הנהוגות בכלל המשק. הדבר יעודד את בתי הספר לנסות להתאים את ימי החופשה שלהם לחופשים במשק.

חשוב להבין שדבר זה כמעט איננו אפשרי במודל הקיים, מכיוון שההורים הם לקוחות שבויים של מערכת החינוך, וכוח המיקוח שלהם קטן משמעותית מכוח המיקוח של ארגוני המורים. מערכת התמריצים במצב הנוכחי מעודדת את משרד החינוך לקבל שקט תעשייתי מארגוני המורים, במקום לנסות ולהוביל רפורמה לטובת התלמידים והוריהם.

מערכת התמריצים של בתי הספר הפועלים לפי שיטת השוברים שונה לחלוטין. בתי ספר שלא יתנו מענה הולם לצורכי ההורים והתלמידים, יאבדו את תלמידיהם לטובת המתחרים. גם ארגוני המורים ייאלצו לקחת זאת בחשבון. אם בתי הספר הציבוריים לא יתאימו את עצמם לסטנדרטים שיקבעו בתי הספר הפרטיים, הם יאבדו תלמידים, תקציבים ובסופו של דבר גם מורים, למערכת החינוך הפרטית, מה שיחליש את ארגוני המורים.

לפיכך, במודל שזהות מציעה, טובת התלמיד ושביעות רצון ההורים תשוקלל הרבה יותר במערכת השיקולים, ויהיה למשרד החינוך נוח יותר לנהל משא ומתן מול ארגוני המורים.

תחילת שנת הלימודים

במערכת החינוך כיום נוצר מצב בעייתי שבו תחילת שנת הלימודים נקבעת לפי הראשון בספטמבר של לוח השנה הבינלאומי, ואילו החגים של לוח השנה היהודי קובעים ימי חופש מרובים בתחילת השנה. מכיוון שהמשק הישראלי יוצא לחופשים לפי חגי ישראל, נוצר מצב אבסורדי של לוח חופשות לא מתואם בין הילדים להוריהם. בנוסף לכך, הדבר פוגע באפשרות להנחיל לילדי ישראל את מורשת ישראל בכל הנוגע לחגי תשרי.

זהות תקבע את תחילת שנת הלימודים לפי לוח השנה היהודי בא' באלול הן כאמירה ערכית של גאווה במורשת ישראל, והן כמענה לבעיות הלוגיסטיות הנובעות מעירוב הלוחות.

יותר מקצועי, פחות חובה

כיום חוק חינוך חובה חל מגיל 3 עד סוף כיתה י"ב. זהות מאמינה שעל בוגר מערכת החינוך להיות בעל אמצעים מספיקים להיות אזרח עצמאי המסוגל בפרט לפרנס את עצמו בכבוד. לצערנו, רבים מהמסיימים את כל שנות הלימודים, ואפילו הזכאים לתעודת בגרות לא מסוגלים למצוא תעסוקה סבירה עם דיפלומה זו. הסיבה לכך היא שהזכאות לבגרות הפכה מכרטיס בוגר של מערכת החינוך, לכרטיס כניסה למערכת חינוך אקדמית. אלא שלא כל בוגר מתאים ומעוניין ללמוד באקדמיה. כך המדינה כפתה על התלמיד שנים רבות של אי התקדמות מקצועית ללא הצדקה ראויה ומבלי שיהיה לו פתחון פה בנדון.

על מנת לתקן מציאות זו, זהות תפעל בשני מישורים: מחד, צמצום חוק חינוך חובה עד לסוף כיתה י', זמן מספיק כדי לעבור בו תהליך חינוכי משמעותי, מבלי לפגוע ביכולת ההתקדמות המקצועית של מי שלא מעוניין באקדמיה. מאידך, משרד החינוך ורשתות החינוך יקימו מערך חינוכי המוכוון להתפתחות התלמידים שימשיכו בלימודיהם לקראת עתידם כבוגרים עצמאיים.

אפיק אחד יהיה הקמת מערך קורסי מבוא אקדמי, בו התלמידים ילמדו קורסים ברמה אקדמית ברמת מבוא, ויוכלו להתקבל לאקדמיה על פי הישגיהם בקורסים אלה. בשיטה זו נצמצם הן את הצורך בבגרות שהפכה לכלי בעייתי מאוד להערכה (בייחוד כשמביאים בחשבון אינספור מקרי העתקות בכל שנה), והן את הצורך בפסיכומטרי, אשר מהווה כלי סינון בעייתי לכשעצמו[8].

אפיק שני יהיה בהשבת מערך הלימודים המקצועיים לבתי הספר בכיתות י"א, י"ב וגם י"ג. המשק משווע לעובדי כפיים מיומנים כגון רתכים, חשמלאים, שפים ונגרים, ועל מערכת החינוך לבנות מבחני הסמכה מתאימים, על מנת שרשתות החינוך ובתי הספר יוכלו להכשיר תלמידים המעוניינים בכך. כבר היום יש מענה לדרישה דומה, למשל במגמת ניהול בתי מלון. במקום לתת למקצוע אצטלה אקדמית של בגרות, אנו מציעים לקרוא לילד בשמו, ולאפשר העמדת מערך להכשרה מקצועית ראויה בשלל התפקידים הנדרשים במשק, וההורים וילדיהם יבחרו בעזרת השובר מה ברצונם ללמוד.

החינוך הביתי

חוק חינוך חובה כפי שהוא היום מאפשר להורים שמעוניינים בכך לחנך את ילדיהם בחינוך ביתי. דא עקא, מערכת החינוך לא רואה בעין יפה תופעה זו, ומערימה קשיים רבים על הורים המעוניינים בדרך זו, ואף מתנכלת להם ולילדיהם במקרים מסוימים. דוגמא קטנה לכך היא הפקעת הזכות לילד מחונן המתחנך בחינוך ביתי, להשתתף בתכניות העשרה הניתנות לילדם המאובחנים כמחוננים.

זהות מכירה בזכותו של כל הורה לגדל את ילדיו באופן בו הוא מאמין, בין השאר בחינוך ביתי. לכן, יעודכנו תקנות משרד החינוך המגבילות את החינוך הביתי, כך שהאפשרות תהיה פתוחה לכל הורה שמעוניין בכך בלי שהדבר יפגע בו או בילדיו. בנוסף, תיבחן אפשרות למימוש שובר בערך מוקטן לצרכי חינוך ביתי (חוגים, חומרים וכך הלאה).

חינם זה לא חובה

לסיום פרק זה, נשוב להתחלה, ונתייחס לילדי הגן הרכים. בתחום זה חשוב להדגיש את ההבדל התהומי בין חינוך חינם, לבין חינוך כחובה חוקית. כידוע, בספטמבר 2012 קבעה מדינת ישראל כי חוק חינוך חינם יחול כבר מגיל 3, אבל יחד עם זאת גם קבע חוק זה שהחינוך יהיה חובה כבר מגיל זה, כאשר חלק החובה של החוק חל מ-2015, ובכך הפך הורים שאינם מעוניינים לשלוח את ילדיהם לגן טרום חובה לעבריינים.

זהות תעצור מהלך מסוכן זה, ותאפשר להורים לגדל את ילדיהם הרכים עד לגיל גן חובה בצורה הטובה בעיניהם, ללא שום כפייה מצד המדינה. מתן חינוך חינם בגיל הרך זהו צעד בעל השלכות כלכליות לא פשוטות לכשעצמו. אין שום צורך, בנוסף לכך, להפוך את הקערה על פיה ולחייב הורים להכניס את ילדיהם הרכים למסגרת זו או אחרת.

שיקום מעמד המשפחה

המשפחה היא אבן היסוד של החברה והתרבות. בתוך התא המשפחתי מתעצבת דמותו וזהותו של האדם, הן כפרט והן כחלק מהקהילה ומהחברה. חוסנה של המשפחה הוא הגורם המכריע בצמיחתם של הילדים הגדלים בה למבוגרים בריאים, עצמאיים, מאושרים וערכיים. לכן, השמירה על חוסנו של התא המשפחתי היא משימה חברתית ולאומית ראשונה במעלה.

כפי שחירות הפרט וגיבוש זהותו הכרחיים לצמיחתו ולמיצוי יכולותיו, כך גם המשפחה זקוקה לעצמאות וליכולת לתפקד כתא מגובש ואורגני על מנת להתחזק ולשגשג. אמנם קיימים מקרים מצערים בהם המדינה חייבת ליזום התערבות בנעשה בתא המשפחתי על מנת למנוע פגיעה, אך ככלל, המשפחה יודעת להגן על האינטרסים של חבריה, ובייחוד של הילדים הגדלים בה, ולפעול לטובתם – יותר מכל גורם אחר.

לעתים קרובות מדי, כאשר המדינה מבקשת להכתיב את התרבות ולעצב את דמות האדם, היא פוגעת בעצמאות התא המשפחתי ומתערבת בהחלטותיו שלא לצורך. אחריותה וסמכותה של המשפחה לדאוג לשלומם ולרווחתם של חבריה ולחינוכם של הילדים מופרות בשם רעיונות תרבותיים וחינוכיים המוכתבים מלמעלה, או כפועל יוצא מחוקים ומתקנות המבקשים להסדיר כל היבט בחיי הפרט.

הדבר מתבטא בצורה החריפה ביותר דווקא במקרה הכואב של פירוק התא המשפחתי עקב פרידה או גירושין. במצב זה, התערבותה של המדינה נדרשת כדי לוודא ששלומם וטובתם של הילדים מובטחים ושזכויותיהם וחובותיהם של ההורים נשמרות תוך שמירה על שוויוניות. במקרה זה, המדינה צריכה לשמש כגורם מגשר ומפשר ולאפשר את יצירתה של מסגרת לשיתוף פעולה של ההורים בגידול ילדיהם המשותפים. במקום זאת, היא נוטה לנצל את סמכויותיה כדי לכפות את תנאיה על המתגרשים ובכך מעודדת פתרון של חילוקי דעות באמצעות מאבק משפטי שפוגע ביכולתם להתגבר על המשבר ולהמשיך לגדל את הילדים; משבר המביא לעתים קרובות ליצירת נתק בין הילדים לבין אחד מהוריהם.

זהות תשים לעצמה למטרה לשמור ולפתח את עצמאותו של התא המשפחתי, בייחוד בכל הנוגע לחינוך הילדים ולקבלת החלטות כלכליות משותפות.

במקרה של פירוק התא המשפחתי, זהות תפעל להפיכת המדינה לגוף שפותר חילוקי דעות ולא מעודד אותם. זהות תקדם תפיסה של אחריות הורית משותפת של הורים גרושים על ילדיהם ונשיאה בנטל גידולם ותעניק לשני הצדדים יחס הוגן ושוויוני הן בחלוקת הרכוש המשותף והן בגידול הילדים.

חיזוק עצמאות התא המשפחתי

להוציא מקרים חריגים, למדינה אין זכות להתערב בהחלטות המתקבלות במסגרת התא המשפחתי ואף אין לה שום סיבה להתערב. זאת מפני שהמשפחה הממוצעת מסוגלת בהחלט להגן על האינטרסים של חבריה.

חיזוק עצמאותו של התא המשפחתי היא הדרך הטובה ביותר להבטיח את רווחת חברי המשפחה. זהות תפעל לחזק עצמאות זו באמצעות הצעדים הבאים:

  • החזרת האחריות על חינוך הילדים להוריהם באמצעות מתן אפשרות בחירה בחינוך[9].
  • החזרת הסמכות ההורית (אפוטרופסות ההורים) הטבעית למקומה.
  • התרת לימודי נהיגה בתוך המשפחה, שתאפשר להורים להקנות לילדיהם מיומנות חיונית זו ולחנכם לאימוץ התרבות והערכים הנלווים אליה.
  • אימוץ שיטת המס השטוח במקום שיטת המס הנוכחית המפלה לרעה משפחות עם מפרנס עיקרי יחיד.

חינוך באחריות ההורים

זהות תפעל לאפשר בחירה בחינוך[10], שתחזיר להורים את הסמכות הבלעדית לבחירת מחנכי הילדים ותכני הלימוד ותאפשר להם לקחת אחריות מלאה על חינוך ילדיהם. אפשרות הבחירה בחינוך תגביר את המעורבות של ההורים בתהליך החינוך ובגיבוש עולמם הערכי והתרבותי של ילדיהם.

בהתאם לתפיסת האחריות ההורית המשותפת, האחריות לחינוך הילדים תוטל בצורה שוויונית על שני ההורים, גם אם ייפרדו. הורים שייפרדו ייאלצו להמשיך להגיע להסכמה על מוסד החינוך בו ילמדו ילדיהם המשותפים. המדינה תוכל לגשר ולהציע פשרה, אך לא תוכל, ככלל, לחייב את ההורים לשלוח את ילדם למוסד חינוכי שאינו מקובל ולו על אחד מהם.

[1] תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט, עמוד ב'. התלמוד קובע את הקו המנחה של התפיסה היהודית בנושא החינוך, הגורסת שהאחריות היסודית על חינוכו של הבן, הן מבחינה ערכית רוחנית והן מבחינה מקצועית וכלכלית – היא באחריותם של האב, והמשפחה. המשפחה רשאית, כמובן, למנות שליחים לביצוע חובתם זו, בדמות מורים ומוסדות, אך האחריות היסודית של החינוך לעולם נשארת על כתפיהם של ההורים.

[2] לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ההוצאה הלאומית לחינוך בשנת 2014 הייתה 86.4 מיליארד ש"ח.

[3] לפירוט החישובים, עיין בנספח "נתונים שיטת השוברים בחינוך".

[4] בין 2012 ו-2014 מספר התלמידים גדל ב-5% וההוצאה לחינוך גדלה ב-10.5%, ומאז להיום המספרים כמובן עלו עוד.

[5] ההוצאה לתלמיד בכיתות ז' – י"ב, כולל מבנים, בשנת 2014, היתה 2985 ש"ח לחודש לתלמיד, ראה תחשיב בנספח.

[6] חלקם יעברו לרשתות החינוך, ראו בהמשך.

[7] https://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m03010.pdf.

[8] הן מצד הבעייתיות בתוקף ההערכה שלו, והן מצד עלותו הגבוהה בזמן ובכסף.

[9] השיטה מתוארת בפרק החינוך בשער זה.

[10] באמצעות שיטת השוברים, המתוארת בפרק החינוך בשער זה.

2018-07-17T18:07:47+00:00