מפלגת זהות – בראשות משה פייגלין

התכנית המדינית

רקע לתכנית המדינית

מבוא

כהקדמה לתכנית המדיניתעלינו להגדיר לעצמנו מהי מטרתה. בלי הגדרה נכונה של המטרה, לא ניתן לגזור פתרונות להשגתה. מקובל לחשוב שהמטרה המדינית הראשית של מדינת ישראל היא השגת “שלום”, ושהבעיות לפתחנו הן הבעיה הבטחונית והדמוגרפית, בעיית הלאומיות הפלשתינית המתחרה על אותה כברת ארץ, ובעיית הלחץ הבינלאומי ובמיוחד האמריקאי. יש המוסיפים לכך גם בעיה כלכלית. אולם, בחינה שטחית למדי מראה שלא אלו הבעיות הדוחקות בנו ללכת למסלול של ויתורים במסגרת מה שמכונה “משא ומתן מדיני”.

השלום” לא יכול להיות מוגדר כמטרה של מדינה. הגדרת השלום כמטרה הביאה לכיבוש צ’כוסלובקיה על ידי גרמניה הנאצית, ואיפשרה לגרמניה הנאצית לפתוח במלחמת עולם. שלום מתקיים רק אם אף צד לא חושב שכדאי לו להילחם. מלחמת העולם הראשונה התחילה כאשר כל אירופה הייתה מרושתת בהסכמי שלום. אין לנו סיבה להניח שהסכמי השלום שלנו יהיו יציבים יותר.

הבטחון איננו הבעיה, שהרי ככול שאנו מתקדמים יותר ב”תהליך השלום” – רמת הבטחון יורדת. הסטטיסטיקה הרשמית של מספר נפגעי הטרור, נרצחים ופצועים, בנתוני הביטוח הלאומי, מראה בבירור שמאז שהתחלנו ב”תהליך אוסלו”, מספרם זינק פי כמה. פיצוץ אוטובוסים ומסעדות על ידי מחבלים מתאבדים, וטילים על תל אביב וירושלים, לא נראו במקומותינו קודם ל”תהליך השלום” של הסכמי אוסלו. על פי הניסיון המצטבר, השאיפה לבטחון צריכה להרחיק אותנו מכל תהליך מדיני. אם אנו ממשיכים להקריב קורבנות “למען השלום” – כנראה שהסוגיה הבטחונית איננה הבעיה העיקרית שלנו.

גם הדמוגרפיה כבר לא מהווה בעיה. האישה התל אביבית כבר לא יולדת פחות משכנתה ברמאללה אלא להיפך. על פי המכון האמריקני-ישראלי לדמוגרפיה AIDRG:

המשך המגמה הנוכחיתבתוספת סבירה של כחצי מליון עולים ב-20 השנים הבאותעשויים לשדרג את הרוב היהודי מ-66% ל-80% ב-2035“.

כלומר בלי שום תהליך מדיני, יכול הרוב היהודי בין הירדן לים – כולל ערביי יו”ש – להגיע ל-80% בתוך כ-20 שנה. תהפוכות מדיניות ומשברים כלכליים עשויים בהחלט להאיץ את התהליך. צה”ל גם דיווח לכנסת שאין לו מושג כמה ערבים בעצם חיים ביהודה ושומרון, ושצה”ל פשוט מאמין למספרים של “הרשות הפלשתינית”, אף שברור שהם מנופחים מאד. הנתון היחיד שצה”ל מסר הוא על ממדי גל העזיבה הנמשך מיו”ש, כ- 12,000 עד 16,000 איש מדי שנה, דרך מעבר גשר אלנבי לבדו. רוב העוזבים הם צעירים.

בעיית הלאומיות הפלשתינית” נוצרה באופן מלאכותי כתגובה לציונות. אין שום בעיה “פלשתינית” בשטחי ארץ ישראל בהם קיים ריבון “ערבי”, דהיינו: ירדני, מצרי, סורי או לבנוני. אם תיעלם חלילה ישראל מהמפה, תיעלם באותו הרגע גם “הלאומיות הפלשתינית”.

מטרת היהודים בארץ ישראל היא להקים מדינה יהודית בארץ ישראלמטרת הערבים בארץ ישראל היא – שהיהודים לא יקימו מדינה יהודית בארץ ישראל“.

פברואר 1947, שר החוץ הבריטי ארנסט בווין מסביר באו”ם את יסוד הסכסוך

דבר לא השתנה מאז הסברו הממצה של השר הבריטי. אין באמת לאומיות “פלשתינית”. ישנה אומה ערבית שאיננה מקבלת את עצם הריבונות היהודית בשום חלק של ארץ ישראל. לכן, פתרון “הבעיה הפלשתינית” לא יפתור את יסוד הסכסוך, כלומר, את התנגדותם לכל ריבונות יהודית שהיא בארץ ישראל. זו גם הסיבה שמדינה “פלשתינית” עדיין לא קמה ולעולם לא תקום, על אף שמעולם לא הוגשה לקבוצה כל שהיא מדינה על מגש כסף שכזה. מדינה – זה פשוט לא מה שהם רוצים.

הלחץ הבינלאומי” גם הוא אינו הבעיה, שכן תמיד הוא גובר ביחס ישר לכניסתה של ישראל לתהליכים מדיניים. החרם הכלכלי שהיה ברובו חרם ערבי, קודם שהכרנו בקיומו של העם ה”פלשתיני” ובזכותו על לב הארץ, הפך לחרם עם דגש אירופאי לאחר שהחל תהליך אוסלו. ערב הסכמי אוסלו ריחף סימן שאלה גדול מעל הלגיטימיות של אש”פ ומנהיגיו. שום סימן שאלה שכזה לא ריחף מעל זכותם של היהודים למדינה משלהם.

כיום – אחרי 20 שנה של “תהליך מדיני” התהפכו היוצרות. אנו מכירים בהם, הם לא מכירים בנו, והאמריקאים לא מוכנים לחייבם לעשות זאת כתנאי לפתיחת משא ומתן. כלומר, תהליך מדיני מגביר את הלחץ ולא מפחית אותו, ולכן הלחץ לא יכול לשמש עילה לקיומו. כמו כן, בכל הפעמים בעבר שבהן ישראל עמדה בנחישות מנומקת על הדברים החיוניים לה ולבטחונה, ארה”ב היא שנסוגה לבסוף, ולא כפתה עלינו לפעול אחרת. ככלל, הקהילייה הבינלאומית לא מרבה להתערב בסכסוכים מקומיים, מעבר לשליחת גינויים רפים. העולם אינו נוקף אצבע אל מול מעשי הטבח ועקירת האוכלוסין שמתרחשים תדיר במזרח התיכון. אירופה, המוצפת במיליוני מהגרים, עסוקה בצרותיה. גם ישראל, מצדה, הפכה מיצואנית תפוזים ליצואנית מובילה של מיטב הטכנולוגיות הדרושות לעולם כדי שימשיך לשגשג. כל ניסיון להחרים תוצרת ישראלית יגבה מחיר כלכלי כבד, ומעטות המדינות שיהיו מוכנות לשאת בו.

גם בעיה “כלכלית” לא בא התהליך המדיני לפתור. נהפוך הוא. כפי שפורסם על ידי חטיבת המחקר של זהות “בדו”ח אוסלו”[1], הסכמי אוסלו שואבים כ 10.5% מתקציב המדינה בכל שנה, ולמעלה מטריליון (1,000,000,000,000!) ש”ח מאז נחתמו, לא כולל סעיפים שאינם ניתנים לחישוב כגון השפעת התהליך על עלויות הדיור.

בשנים האחרונות צועדת ישראל אל מעמד של מעצמה כלכלית לא בזכות התהליך המדיני, אלא למרות התהליך הזה. תקציב המדינה לשנת 2016 הוא 347 מיליארד ש”ח. אילולי התהליך המדיני, היו כיום לכאורה בקופה הציבורית יתרות בסדרי גודל של שלוש שנות תקציב (!). מדובר בסכום שהוא פי שנים וחצי מעלות מבצע אפולו האמריקני לכיבוש הירח.

מטרת תכנית אוסלו ובנותיה

ובכן, אם זה לא “השלום” ולא ה”בטחון”, לא ה”דמוגרפיה” ולא ה”לאומיות הפלשתינית”, לא הלחץ הבין לאומי ולא הכלכלה – מה המטרה שלשמה אנו מבקשים תכנית מדינית? התשובה האמיתית והעמוקה היא שאנו מבקשים לגיטימיות לזהות הישראלית כיורשתה של זו היהודית.

וכך הסביר את הדברים לא אחר מאשר “אדריכל” הסכמי אוסלו – ד”ר רון פונדק, שהלך בינתיים לעולמו[2]:

אני רוצה שלום כדי שתהיה ‘ישראליוּת’. השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר 
את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. ישראליזציה’
 של החברה במקום ‘ייהוד’ שלה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות 
הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל”.

אנו, כלומר ה”ישראלים”, מבקשים להגדיר את עצמנו באמצעות שכנינו. אנו שואפים למצב בו שכנינו יקבלו את קיומנו באזור, ומתוך כך יאמצנו העולם כולו אל משפחת העמים. אנו שואפים למצוא את מקומנו בין האומות[3]; שואפים למצב בו נהפוך ל’עם ככול העמים’ – ובקיצור – אנו שואפים לייצר ליהודים זהות לאומית רגילה, זהות הבאה ככל העמים, מתוך ריבונות בארצם, במקום הזהות הנבדלת מכל העמים, זו הנובעת מן הברית העתיקה החרותה בבשרם.

במילים פשוטות, אנו שואפים ל”ישראליות” במקום “יהודיות”: להגדיר את עצמנו על יסוד האזרחות במקום על יסוד הלאומיות. כל עוד שכננו נלחמים בנו ולא מקבלים את הישראליות החדשה הזו כלגיטימית, אנו מוטחים שוב לנקודת המוצא היהודית ממנה יצאנו, או ברחנו. לכן, אנו זקוקים להסכם עם הערבים. לא בשל כל התירוצים הבטחוניים, הדמוגרפיים והאחרים, אנו זקוקים להסכם בכל מחיר איתם, אלא כדי להגשים את חלום הנורמליות הישראלית. היהודים צריכים את שיתוף הפעולה של הערבים, כדי להיות ישראלים, או אם תרצו – הישראלי צריך את הערבי כדי לשכוח שהוא יהודי.

אלפי קורבנות הטרור, מסירת חבלי מולדת, עקירת יישובים על יושביהם, טילים בשמי תל-אביב, אובדן הלגיטימיות הקיומית, אובדן של יותר מ- 10% מתקציב המדינה בכל שנה ונזקים רבים נוספים – כל אלה מודה ד”ר פונדק – אינם מחיר ה”שלום” או פתרון ה”בעיה הדמוגרפית”, אלא מחיר שיש לשלם במסגרת המאבק הפנימי על זהותה של המדינה.

כשהמלחמה לא נגמרתהשלום לא מתחיל

עמדת הנחיתות הבסיסית, זו התולה את הזהות הישראלית בשכנינו, מתעלת אותנו למשחק סכום אפס, המבוטא במדויק בסיסמא: “שטחים תמורת שלום”.

לאורך ההיסטוריה, תמיד הצד המנצח במלחמה, הוא זה המציע שלום תמורת נכסי היריב. אולם אצלנו מתקיים מצב ייחודי בו הפקדנו בידי האויב החלש מאיתנו צבאית וכלכלית את הנכס החשוב מכל: את מפתחות הזהות הישראלית. הנכס הזה אינו תלוי כלל בתוצאת המלחמה. נהפוך הוא, אם באופן תיאורטי, יושמד האויב לחלוטין, נמצא עצמנו שוב כ’עם לבדד ישכון’ – בדד עם זהותנו היהודית. לכן, אסור לנו באמת לנצח – ואכן, מעולם לא ניצחנו באמת. אף לא מלחמה אחת ממלחמות ישראל נסתיימה בכתב כניעה ללא תנאי, כמקובל במלחמות קיומיות בין העמים המסתיימות בתבוסה מוחלטת של אחד הצדדים בשדה הקרב.

משבר הזהות הפנימי שלנו מוביל לכך שהמושג “ניצחון” אינו בנמצא כלל בלקסיקון שלנו. גם כשצה”ל משמיד את צבאות האויב, בגבורה ובכישרון רב, אין אנו מעלים על הדעת לעשות את הצעד האחרון ולהוביל את מדינות האויב לכניעה מדינית מפורשת, כי אז לא יהיה עם מי לעשות שלום וממי לקבל הכרה. לכן המלחמות שלנו אף פעם לא נגמרות. נשק חדש וחיילים טריים תמיד יימצאו לאויבינו, וכשהמושג “ניצחון” אינו בנמצא, המלחמה אף פעם לא באמת נגמרת והשלום לעולם לא באמת יכול להתחיל.

מי שעיניו בראשו מבין שהתהליך שאנו עדים לו אינו תהליך שלום, אלא המשך המלחמה באמצעים אחרים. התוצאה של התהליך מקבילה לתוצאה של מערכה צבאית מוצלחת עבור האויב: אנו חווים אובדן שטחים ולגיטימיות, נזק כלכלי ודמורליזציה פנימית. ההכרה במסגרת הסכם אוסלו בצדק ה”פלשתיני”, ובזכותם על ארץ ישראל, והוויתורים הטריטוריאליים שבאו בעקבותיו, לא הובילו לייתר השלמה עם קיומה של ישראל אלא בדיוק להיפך: לתהליך חמור של דה-לגיטימציה במדינות המערב. המחיר בנפש גדול פי כמה מזה ששילמנו קודם ל”תהליך השלום”, המחיר הכלכלי עצום – אולם החמורה מכל היא הדה-לגיטימציה בתודעת הדור הישראלי החדש. הצעיר הישראלי שעמד על דעתו לאחר תחילת התהליך המדיני (גילאי 30-40) כבר אינו רואה עצמו כיליד הארץ, אלא כאורח בארצו. מלח הארץ וסלע קיומה הוא האדם הערבי. גירוש יהודים מביתם הפך ללגיטימי, אך איש לא יעלה על הדעת לפעול כך כלפי ערבים. ניתן, אם כן, לומר במפורש כי האויב מצליח לנצח אותנו ב”שלום” ולהשיג אט אט את שביקש להשיג ונכשל בכך במלחמה.

הישראלי שכבר מבין כי שלום לא יקבל, מקווה כי לפחות באמצעות ‘בקשיש’ בדמותם של שטחים ש”גזל” מן הערבי ב-1967, ייאות הערבי להתעלם מ”גזלת 1948″. אולם, הנסיגה בלגיטימיות כבר חצתה מזמן את קו 1948. ה”חטא הקדמון” באוניברסיטאות הנחשבות במערב, כבר אינו כיבושי 1967, ואף לא תכנית החלוקה ב-1947. ה”חטא הקדמון” הוא הצהרת בלפור ב-1917, כלומר עצם פתיחת הפתח לחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל בכל שטח שהוא.

הקמנו לכם מדינה… חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולםכי אתם הרי עם סגולההיו לעולם ציפיותוראו מה עשיתם“.

אינטלקטואלים בריטיים מסבירים את כעסם על ישראל לפרוספור זאב צחור (מתוך ראיון שנתן צחור למאיר עוזיאל בעיתון מקור ראשון)

כל התכניות המדיניות שמוצעות לציבור בישראל על ידי הקשת הפוליטית על כל גווניה, באות מתוך תודעת ה”‘ישראליזציה’ של החברה במקום ‘ייהוד’ שלה” – כלשונו של רון פונדק. האופק שלהן אינו מימוש הזהות היהודית במימד הלאומי, אלא בדיוק ההיפך. התכניות כולן מניחות שהקונפליקט הוא טריטוריאלי, ולכן ויתור על טריטוריה יביא לשלום אשר יאפשר לנו להתקבל כעם נורמלי בין שכננו מקרוב ומרחוק.

אבל דווקא הבריחה מהזהות חוסמת כל תקווה לשלום. אם אנו זקוקים לשלום בכדי לקבל הכרה ב’ישראליזציה’ החדשה שהמצאנו לעצמנו, ואם כתוצאה מכך מקבל האויב תעודת ביטוח ואיננו מסוגלים לגבות ממנו מחיר שאין הוא מסוגל לעמוד בו – מדוע שייתן לנו שלום? מדוע שלא יוסיף לדרוש עוד ועוד מחירים כפי שאכן הוא עושה? מדוע שלא יוסיף ויכריע את המאבק באמצעות “תהליך השלום”?

תכנית אלטרנטיבית יכולה אם כן להצליחרק אם תשרת מטרה אסטרטגית הפוכה לחלוטיןלא ‘ישראליזציה‘ של המדינה אלא ‘ייהוד‘ שלה[4].

מטרת התכנית המדינית

יצירת תשתית מדינית
למימוש זהותה היהודית של מדינת   

עקרונות

ארץ ישראל – זו ארצנו

ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל לבדו,
מכח דבקותנו בה בכל הדורות, כעם וכיחידים,
על יסוד החלטת בורא העולםא-להי ישראל[5],

שברצונו, נתנה לנו[6].

שמירת זכויות האדם

עלינו לשמור על זכויות האדם של כל תושבי הארץ,
המקבלים את העיקרון הראשון,
ומבקשים לחיות עמנו בשלום.

זכויות אדם וזכויות אזרח

זכויות אדם וזכויות אזרח הן שונות זו מזו.
זכויות האדם מוקנות לו מבוראו, ולכן אינן ניתנות לשלילה על ידי האדם.
אזרחות ניתנת על ידי האדם/מדינה – על פי שיקול דעת אנושי, ולכן ניתנת גם לשלילה על פיו.

שלבי התכנית המדינית

אביטול הסכם אוסלו

מדינת ישראל תחליט רשמית, ואז תודיע רשמית, לרשות הפלשתינית ול”קוורטט” (ארה”ב, האיחוד האירופי, האו”ם, ורוסיה)[7], על ביטול מלא של הסכם אוסלו וכל נגזרותיו והחזרת המצב המשפטי ביהודה שומרון ועזה לקדמותו לפני ההסכמים. ישראל תצרף להכרזה זו הוכחות מוצקות ומפורטות לטענתה שההסכמים הופרו מהותית על ידי הצד השני מאז תחילתם, ואף שהצד השני מלכתחילה לא התכוון לסיים את הסכסוך ולחיות בשלום עם ישראל, ולכן זכותה של ישראל, ואף חובתה למען בטחונה, לבטלם[8].

בכך, יחזור מעמדם של כל אנשי אש”ף ורש”פ על שלל ארגוני ה”בטחון” שלהם מבחינת ישראל ויושווה למעמדם של אנשי חמאס – מעמד של אויבים.[9] .

בהצעה לכל המחבלים לנסיגה מכובדת

כדי לחסוך שפיכות דמים, ישראל תציע לכל אדם בשטחי יש”ע שמבקש להמשיך להילחם נגדה, או שמבקש להמשיך לשאת נשק “פלשתיני”, או שאינו מוכן לחיות תחת שליטת ישראל, נסיגה מכובדת, עם כלי נשקו[10], ועם משפחתו, במתכונת דומה לנסיגת אלפי מחבלי אש”ף מביירות[11] בסיום מלחמת לבנון הראשונה. אז הם נסוגו מביירות באופן מסודר, ותחת ערבות ישראלית ובינלאומית לעזיבתם הבטוחה.

שב”כ יבדוק את רשימות העוזבים ויעביר לידי ארגוני המחבלים, בטרם נסיגה, רשימה של מבוקשים אשר אינם ברשימות העוזבים, אם יהיו כאלו, ואשר ישראל מתכוונת לעצרם או לחסלם לאחר הנסיגה המוסכמת בשל מסוכנותם, ויוצע להם לעזוב בבטחה כל עוד הם יכולים.

ישראל תנצל הזדמנות זאת של נסיגה מוסכמת של האויב לחו”ל כדי לשחרר ולגרש את האסירים הבטחוניים שבבתי הכלא שלנו. שחרור האסירים וגירושם מהארץ מוצע כאן אך ורק כחלק ממהלך הכרעה שבו ישראל מסיימת סופית חמישים שנות אי-הכרעה מצידה. השחרור יהיה בכפוף לרשימות שירכיב שב”כ. ייתכן שיהיו אסירים שיגורשו גם אם יבקשו להישאר בכלא, וייתכן שיהיו אסירים שבקשתם לעזוב תסורב – אלו ואלו בשל מסוכנותם.

לאחר נסיגה מוסכמת זו, כל אדם בשטחי יש”ע שיילחם נגד ישראל, בנשק או בהסתה לאלימות או בפעילות אסורה אחרת, או שיישא נשק שאינו מורשה ע”י ישראל, ייחשב לאויב.

בינתיים, ישלימו צה”ל, שב”כ, ושאר גורמי הבטחון והממשל שלנו את הכנותיהם להשתלטות-מחדש מלאה של ישראל על כל שטחי יש”ע שאינם מצויים כבר כעת בשליטתנו המלאה.

יש להעיר שככל מבצע צבאי, אין הכרח שהתכנית תבוצע מיד לאחר הקמת ממשלה בישראל, או שתבוצע כולה בבת אחת. שיקולים מבצעיים ומעשיים, וכמובן שמירת שלומם ובטחונם של אזרחינו וחיילינו, עשויים לדחות את תחילת כל שלב בתכנית למועד מתאים, לפצל ביצוע באזורים שונים לטובת עקרון ריכוז המאמץ, וכד’.

גהחזרת השליטה הצבאית והבטחונית הישראלית בכל השטח

צה”ל, בסיוע שאר גורמי הבטחון, ישתלט מחדש על כל שטחי יש”ע. בנוסף לצעד המהותי שפורט מקודם, של הצעת נסיגה מכובדת, שמטרתו לחסוך שפיכות דמים, ישראל תעשה ככל שניתן כדי לצמצם שפיכות דמים לא-הכרחית של תושבי יש”ע הערבים במהלך ההשתלטות ולאחריה ולמנוע אסון הומניטרי (אספקת מי שתיה וכד’), אולם בכל מקרה, מדובר במצב מלחמה, ושמירת בטחונם של אזרחינו וחיילינו קודמת לכל שיקול אחר.

בהשתלטות מחדש ולאחריה, יחוסלו, יגורשו או ייאסרו כל גורמי הטרור שיישארו עדיין בשטח, ייהרסו כל מתקני הטרור ויבוצעו חיפושים יסודיים לאיתור נשק, מנהרות, חומרי הסתה, וכד’. בסיום המבצע, לא יישאר עוד בין הירדן לים שום גורם ריבוני או חמוש פרט למדינת ישראל.

דהחלת ריבונות ישראל

בכל השטח המשוחרר תוחל מיד ריבונות ישראלית מלאה. החלת הריבונות תתבצע בהתאם לחוק “שטח השיפוט והסמכויות” שחוקקה הכנסת הראשונה זמן קצר לאחר קום המדינה. חוק זה קבע כבר אז מפורשות גם את ההצדקה המוסרית וגם את הנוהל להחלת ריבונות ישראל בחלקי ארץ ישראל שהושבו ע”י צה”ל לשליטת עם ישראל:

“כל חוק החל על מדינת ישראל כולה ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל
 וגם כל חלק מארץ–ישראל אשר שר הבטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא הגנה
 לישראל“.

בצמוד להחלת ריבונות ישראל בכל שטחי יש”ע, תוחלף החלת החוק הישראלי במזרח ירושלים שנעשתה לפי חוק “סדרי השלטון והמשפט”, והחלת החוק הישראלי ברמת הגולן שנעשתה לפי חוק “רמת הגולן” – שתי החלטות שהיו שרירותיות במהותן, ללא נימוק מוסרי מפורש, בהחלת ריבונות ישראל לפי חוק “שטח השיפוט והסמכויות”, שמסדיר החלת ריבונות ישראל בחלקי ארץ ישראל, ארצנו שלנו.

מיד עם סיום ההשתלטות הבטחונית, יוקמו תחנות משטרה ושאר סממני ריבונות ישראל בכל עיר וכפר ביש”ע. כל אזרח ישראלי יהיה רשאי לנוע בחופשיות בכל מרחב ציבורי. התושבים הערבים יקבלו תעודת תושב ישראלית זמנית. הם יוכלו לבחור את הנהגתם המוניציפלית, וישלמו את מיסיהם המוניציפליים, וישראל לא תגבה מהם מיסים ולא תיתן להם שירותים, פרט לשמירת הבטחון, כמו בכל מקום בישראל, ושירותי בריאות של ישראל, שיינתנו לכל דורש בתשלום מלא. גופי הבריאות המקומיים הערבים הקיימים, למשל “הסהר האדום”, יורשו כמובן להמשיך לפעול.

ההצעת אפשרויות לבחירה אישית

עד כה מעולם לא הוצעה לתושבי יש”ע הערבים האפשרות לבחור אישית לעצמם כיצד הם מעדיפים להתמודד עם נוכחותה ושלטונה של ישראל. תמיד ההחלטה ניתנה לגורם שהחליט בשבילם החלטה אחידה: תחילה מדינות ערב, ולאחר מכן ארגוני הטרור.

לאחר החלת ריבונות ישראל והחזרת הבטחון האישי לתושבים בכל השטח, כולל הבטחון האישי של התושבים הערבים שסבלו קודם משלטון הפחד של ארגוני הטרור, תיפתח בפני כל תושב בוגר, או משפחה, האפשרות לבחור בעצמם בין שלוש אפשרויות: “סל הגירה”, תושבות, אזרחות. איש לא יאולץ להחליט מיד, והאפשרות לבחור תישאר פתוחה בפניו[12].

אפשרות א‘ – סל הגירה נדיב למעוניינים להגר

  • למעלה מ-60% מערביי יש”ע מביעים את רצונם להגר וכ-20,000 מתוכם עושים זאת מידי שנה. אחד החסמים העיקריים העומדים בפניהם הוא חוסר יכולתם למכור את רכושם תחת שלטון האימים של הרשות הפלשתינית שיצר הסכם אוסלו. ערבי המוכר כיום נדל”ן ליהודי – דינו מוות על פי חוקי הרשות הפלשתינית וחוקי ממלכת ירדן[13]. השבת הריבונות באופן מלא, חיונית להסרת הפחד ולמתן אפשרות למעוניינים בכך למכור את רכושם באופן מהיר, פשוט ורווחי[14].
  • סך העלות של הסכמי אוסלו לציבור הישראלי עד היום היא יותר מטריליון (!) שח. מדובר בסכומים שכבר שילמנו, וממשיכים לשלם בכל שנה נוספת בה אנו צועדים בנתיב אוסלו – ללא סיום נראה לעין. מדובר בכ-10.5% מתקציב המדינה שנזרק בכל שנה.
  • על פי נתוני המכון האמריקני-ישראלי לדמוגרפיה AIDRG, חיים כיום ביהודה ושומרון כ– 1.75 מיליון ערבים[15]. כ-1.5 מיליון נוספים חיים בעזה, מתוכם 1.2 מיליון בעלי תעודת פליט של האו”ם, וכ-300,000 בתחומי ירושלים המאוחדת, שאינם רלוונטיים משום שירושלים כבר בריבונות ישראל. 1.75 מיליון ערביי יו”ש הם כ-280,000 בתי אב. כיוון שרק 60% מעוניינים להגר – מדובר בכ-170,000 בתי אב רלוונטיים.
    בסכום שישראל השקיעה בפרוייקט “המזרח התיכון החדש” של אוסלו, ניתן
     היה באופן תיאורטי להשקיע חמישה מליון ש”ח בכדי לסייע לכל משפחה 
    ערבית ביהודה ושומרון המעוניינת להגר למצוא את עתידה במקום אחר.
    אנו מדברים כאן, כמובן, על סכומים קטנים בהרבה.
  • חשוב להדגיש שההוצאה הזו נמשכת וביתר שאת. ישראל ממשיכה להוציא כ-10% מתקציבה על ההימור שכשל, פשוט משום שאין לה שום אופק אחר, כלומר מטרה אחרת מזו של רון פונדק – מטרה אחרת, כפי שאנו מגדירים בתכנית המדינית הזו. ברגע שנגדיר לעצמנו מחדש את המטרה, ניתן להפנות את התקציב שיתפנה לטובת הפתרון האמיתי.
  • בנוסף לרכישת הנדל”ן ולחבילת הסיוע הכספי, תסייע ישראל באיתור מדינות קולטות ובמציאת מקומות עבודה. כאן המקום להזכיר כי העולם המערבי סובל מ”גידול אוכלוסיה שלילי”[16] והוא זקוק להגירה איכותית בכדי להוסיף ולקיים את עצמו ברמתו הנוכחית. השאלה היא מי יבנה את גורדי השחקים בברלין, לונדון וטורונטו. האם יהיו אלה מהגרים חסרי כל שבנו עד כה בקתות בוץ בסודאן, או אוכלוסיה מיש”ע שצמחה לצד מדינה מפותחת, מגיעה עם הון עצמי ובנתה את מגדלי עזריאלי בתל אביב.
  • יש לציין ש”הגירה-לכאורה” של מפרנסים ללא משפחותיהם לא תזוכה בסל הגירה.

אפשרות ב‘ – מעמד של תושבי קבע

לאחר פרק זמן שייקבע בהתאם לצרכי הבטחון, יוכלו התושבים להגיש באופן מדורג, בקשה לקבלת מעמד של תושב קבע. קבלת מעמד זה תותנה בהצהרת אמונים גלויה למדינת ישראל כמדינתו של העם היהודיהבקשה תיבחן, ומי שיתברר כי לא היה מעורב בלחימה או פגיעה מכוונת במדינה, יוכל לקבל את מעמד תושב הקבע. תושבי הקבע יוכלו לנוע בחופשיות ולעבוד בכל רחבי הארץ. על תושבי הקבע יוחלו כל חוקי המס. ההבדל היחיד בינם לבין אזרח רגיל יהיו חובת החיול וזכות ההצבעה.

אפשרות ג‘ – קבלת אזרחות ישראלית

למבקשים לקשור גורלם בעם ישראל, להוכיח נאמנותם ולקבל לבסוף אזרחות ישראלית מלאה, יוקם מסלול ארוך טווח לקבלת אזרחות ישראלית – מסלול אשר בו ייבחנו לאורך זמן התאמתם ונאמנותם[17]. מלבד הצהרת הנאמנות, מבחני שפה, המלצות וכדומה, יידרשו הפונים למסלול זה להתגייס לצבא או לשירות הלאומי. מובן שמי ששיתף פעולה עם ישראל בעבר יזכה לתהליך מהיר ומקוצר יותר.

כמובן שבנוסף לשלוש האפשרויות הנ”ל ישנן עוד שתי אפשרויות:

  • מי שירצה להגר בלי סיועה של ישראל, יוכל.
  • מי שיחליט להילחם בישראל – יגורש או ייהרג.

עידוד עליה ופתרון בעיות הדיור לזוגות צעירים

  • הכרעת הסכסוך על ארץ ישראל, ריבונותנו הברורה על ארצנו, והאפשרות לקבל קרקע ולהקים את ביתך בלב מולדתך העתיקה במחיר שווה לכל נפש ובקרבת מרכזי הערים הוותיקות ומקומות העבודה, שתיפתח עם פתיחת שטחי יהודה ושומרון להתיישבות, בשילוב עם הסרת החסמים בפני התפתחות המשק ויצירת מקומות עבודה רבים, צפויה להגביר מאוד את העלייה ולהביא להאצה מהירה בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. כל זאת בהתאם לתכנית לפתרון בעיית הדיור המוצעת במצע זה.
  • לא יהיו עוד “התנחלויות”, ותסולק האנומליה המשפטית שבה מאות אלפי ישראלים חיו עשרות שנים מחוץ לישראל, ליד ישראל, בשטח צבאי, כשהם בלב ארץ ישראל.
  • תודעת ה”אורחים בארצם”, של צעירי ישראל וההסברה המתנצלת המשפיעה לרעה על תחושת הסולידריות של צעירים יהודיים עם המדינה – עתידה להתחלף בתחושת שייכות, צדק וייעוד משותף ומאתגר. כוחות המשיכה הכלכליים והזהותיים שייצור שינוי הכיוון המדיני בישראל, לצד כוחות דחייה הפוכים בתכלית (המשבר הכלכלי העולמי והאנטישמיות הגואה), צפויים להביא במהירות לשינוי מוחלט בהרכב הציבור המתגורר ביהודה ושומרון.

הגישה לשאלת האזרוח

כפי שפירטנו מקודם, הבעיה הדמוגרפית כבר מאחורינו, ויכולנו לצרף את יהודה ושומרון למדינת ישראל, ולתת מיד אזרחות אוטומטית לכל תושבי יו”ש הערבים.

התנגדותנו למתן זכות בחירה אוטומטית – למי שאינם יהודים – מיד עם החלת הריבונותהיא התנגדות עקרונית ולא תועלתניתמדינת ישראל הוקמה בכדי להיות מדינה יהודית – מדינתו של העם היהודי – ועליה לבטא את העקרון הזה ולגונן עליו בשיטת המשטר שלה.

הטענה לפיה החלת ריבונות מחייבת מתן אזרחות איננה טענת אמת.

שמירה על זכויות האדם של כל תושבי המדינה היא חובתה המובהקת של המדינה. זכויות האדם מוקנות לו מאת ריבונו של עולם, ושום ריבון בשר ודם אינו יכול לשלול אותן ממנו. כמו כן, כאשר מדינה טוענת לריבונות בשטח מסויים, יש בכך התחייבות להגן על זכויות האדם בשטח זה. מחוייבות זו של המדינה היא ברורה מאליה.

כאשר התושבים המקומיים מקבלים את ריבונות המדינה ואת חוקיה, איננו רואים שום צידוק מוסרי או מעשי להפריע להם להמשיך ולחיות את חייהם בשלווה באותה מדינה. להיפך – ראוי בעינינו שמי שחי את חייו במדינה יוכל להנות מהגנתה ומכל השירותים שהיא מציעה, כאשר הוא מקבל על עצמו את כל ההתחייבויות הנדרשות לשם כך, כגון ציות לחוקי המדינה ותשלום מסים.

לא מדובר במערכת חלופית או מקבילה של זכויות וחובותאלא באותה המערכת ממש שבמסגרתה אזרחי המדינה מנהלים את חייהם היומיומיים. במדינת ישראל, הדבר מתבטא באמצעות הענקת מעמד של תושב קבע.

אותו הדבר אינו אמור לגבי זכויות אזרח. זכויות אלה אינן משפיעות על היכולת של אדם להתקיים במדינה ולחיות בה את חייו. לזכויות האזרח יש משמעות שונה – שותפות מלאה ושווה בתהליך קבלת ההחלטות במדינה ואפשרות להשפיע על קביעת אופיה ועתידה.

מן הראוי שמי שיקבל זכויות כאלה לא רק יזדהה עם המדינה, עם ערכיה ועם מטרותיה, אלא יהיה חלק בלתי נפרד ממרקמה של המדינה ומעתידה.

בדיוק כפי שארצות הברית, שבהזדמנויות היסטוריות שונות כבשה את האי פורטו ריקו, את האי גואם, את איי הבתולה, את איי מריאנה הצפוניים ואת סמואה האמריקנית – החילה בהם את ריבונותה, אך משיקוליה שלה, נתנה לתושביהן מעמד של נתינים שאינם בעלי זכויות הצבעה מלאות; כך והרבה יותר מכך מותר גם לישראל.

ישראל שקמה מתוך מטרה אחת ויחידה – להקים לעם היהודי מדינה בארץ ישראל – ואשר קיימת מתוקף הסכמתו של העם היהודי לדורותיו ומחוייבת בנאמנות מלאה אליו, יכולה להחיל את ריבונותה על לב ארצה – יהודה ושומרון – ולהעניק זכויות אזרחות על בסיס אישי בלבד, רק למי שיקשור את גורלו באמת בגורל המדינה ובגורל העם היהודי.

מענה לחששות ביחס לתכנית המדינית

לחץ האמריקאי

לאורך כל היסטוריית היחסים הישראלית-אמריקאית, ידעה ארה”ב ליישר קו עם המדיניות הישראלית, ובלבד שהייתה זו מדיניות ברורה ועקרונית המוכנה לשאת בנטל הלחץ. מאז הקמת המדינה שלוותה בלחץ על בן גוריון, לבל יכריז על עצמאותנו – לחץ אשר כלל הפעלת אמברגו על אספקת נשק בשעתה הקשה ביותר של ישראל, ועד ללחץ האמריקאי שנועד למנוע את הפצצת הכור בעיראק, ובמקרים נוספים, התברר תמיד, שכאשר מנהיגי ישראל מעמידים את האינטרס הישראלי לפני האמריקני ומוכנים לספוג את הלחצים, מתיישר לבסוף הממשל האמריקני עם המציאות החדשה, והחיים חוזרים למסלולם. אין זה מתקבל על הדעת שבשאלות יסוד כגון ריבונות ישראל בירושלים תיכנע ישראל בפני לחץ אמריקאי או כל לחץ אחר.

הסיוע האמריקאי

אצל רבים בישראל התקבעה ההנחה כאילו ישראל חיה מידה של ארה”ב. מדובר בהנחה מופרכת לחלוטין. סכום הסיוע – שכיום כולו צבאי – עומד על כ-3.5 מיליארד דולר לשנה – כ-3% מתקציב המדינה – אחוז אחד מהתלג בסך הכול. 75% מן הסכום הזה חייבת ישראל להוציא ברכישת נשק אמריקאי, ובקרוב תעלה חובת הרכישה[18] בארה”ב ל-100%.

חלק מן הסכום ניתן היה לחסוך ברכישת מערכות נשק ישראליות שהן בדרך כלל טובות וזולות יותר. חלק אחר ניתן היה להרוויח מהסרת החסמים הפוליטיים על ייצור וייצוא מערכות נשק ישראליות. ה”סיוע” הזה הוא בעיקרו אינטרס אמריקני. תעשיית הנשק האמריקנית היא מנוע הצמיחה המרכזי שהאמריקנים יכולים לסמוך עליו – תעשיה המספקת מאות אלפי מקומות עבודה למשק האמריקאי. ה”סיוע” הנו למעשה הזרמת כסף אמריקנית לתעשיית הנשק של עצמה על חשבון האינטרסים הבטחוניים והכלכליים של ישראל[19]. מדובר בסכומי עתק המנוהלים ללא פיקוח ממשי ומזמינים שחיתות בהיקף נרחב.

לא רק לישראל מספקים האמריקאים נשק. ארה”ב מציפה את המזרח התיכון בנשק אמריקני ומספקת למדינות ערב נשק בהיקף שעולה על זה המיועד לישראל. הצבא הערבי היחיד שנותר סמוך ומאיים על גבולה של ישראל הוא הצבא המצרי – בזכות התמיכה והחימוש בנשק אמריקני שמצרים קיבלה תמורת הסכמתה לחתום איתנו על חוזה השלום בקמפ דיוויד.

ויתור על ה”סיוע” האמריקני הנו, אם כן, כורח המציאות[20]. באופן יחסי כלכלת ישראל חזקה ויציבה הרבה יותר מזו האמריקאית. מאזן הסחר בין המדינות עומד על כשליש לטובת ישראל. הוויתור על ה”סיוע” אפשרי בהחלט מבחינה כלכלית, ונכון מאוד מבחינה בטחונית. ישראל תוכל להוסיף ולרכוש בכסף ישראלי מערכות אמריקאיות שהיא באמת זקוקה להן, אך במקביל תגוון את אמצעי הגנתה במערכות ישראליות ואחרות.

כמו כן, ארה”ב היא מדינה דתית מאוד, יחסית לעולם המערבי ויחסית לתדמיתה הנפוצה. התמיכה הציבורית האמריקאית בישראל מושתתת על ערכים משותפים של אמונה וחירות שיסודן בתנ”ך ובנביאי ישראל. תמיכתם או אי תמיכתם של הממשלים האמריקניים לדורותיהם אינה משקפת את ההזדהות הציבורית לעומקה, בין היתר משום שמדינת ישראל עצמה מנוכרת לאותם ערכים. החיבור לזהות היהודית במקום הניכור ממנה – כפי שהוא מבוטא במטרת התכנית הזו – עתיד להציף ולהגביר את הזדהות הציבור האמריקני, ולאחר תקופה קצרה תיישר עמו גם ההנהגה האמריקאית קו מדיני.

כל זה ברור שבעתיים מאז בחירת הנשיא טראמפ, המשדר שדרים פרו-ישראליים ביותר, ובמקביל הצהיר כבר על כוונתו לשקול את המשך הסיוע.

החרם האירופי

כפי שהסברנו, החרם האירופי הוא בעיקר תולדה של ויתור על הצדק הישראלי. מאז ומתמיד הוחרמה ישראל על ידי מדינות ערב ועמדה בחרם הערבי ללא קשיים מיוחדים. הרחבת מעגלי החרם לגופים אירופיים, לא באה בשל חוסר תהליך מדיני, כפי שנהוג להסביר, אלא בדיוק להיפך – היא באה בעקבות התהליך המדיני.

תמיד מצפה ישראל כי בעקבות וויתוריה תזכה ביתר הבנה מצד העולם המערבי. המציאות התבררה תמיד כהפוכה. תמיד לאחר תקופה קצרה של תמיכה רפה מן הפה ולחוץ, הוביל הוויתור על הצדק הישראלי לתביעה מוסרית גוברת מצד המערב – תביעה המתורגמת ללחץ מדיני ובשוליים גם ללחץ כלכלי. צפוי כי תהליך הפוך יזכה בהתאמה לתגובה דומה. שיבה אל הצדק הישראלי תתקבל במחאה יחסית רפה, אך האומות הנאורות ישובו לתמוך באופן בסיסי בצד הצודק.

חשוב לזכור שה”חרם האירופאי” הוא בעיקרו חרם מצד גורמים פרטיים. לאירופאים אינטרס ברור בשמירת יחסי הסחר התקינים עם ישראל. על פי נתוני הלמ”ס, מייבאת ישראל מאירופה בהיקף של כ-25 מיליארד דולר בשנה, ומייצאת מוצרים חיוניים וייחודיים – בעיקר בתחום ההייטק. החרמת ישראל מצד ממשלות אירופאיות, מלבד מוצרי ההתנחלויות – כלל לא עומדת, וגם לא תעמוד על הפרק.

לסיום נושא זה, חשוב לזכור שישראל הצודקת, החיה בשלום עם זהותה היהודית, והפונה אל האנושות המאמינה – יכולה לייצר (ובקלות) חרם נגדי על מי שמחרים את ישראל. בארה”ב לבדה חיים כ-80 מיליון אוונגליסטים שסיסמתם היא הפסוק “ואברכה מברכך, ומקללך אאור” (בראשית י”ב, ג’). רמז מממשלת ישראל, יספיק בכדי להפוך כל מחרים למוחרם, על ידי ציבור ענק החפץ להתברך בברכת האל לעם שפסוק זה נאמר עליו – ולהופכו למאוד לא כדאי.

המשפט הבינלאומי

שאלה זו איננה שאלה של תוכן, אלא שאלה של נכונות לעמוד מאחורי האמת. מעמדם של יהודה ושומרון הוא פשוט הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב, כפי שניסחה בבהירות וועדת השופט העליון אדמונד לוי[21], שהכריעה כגישה המשפטית לפיה אין מעמד יהודה ושומרון כמעמד שטח צבאי כבוש. הוועדה קבעה כי:

  • שטח יהודה ושומרון הוכר כשטח המיועד למדינה יהודית במסגרת הצהרת בלפור ב־1917 יחד עם הצהרות בינלאומיות נוספות בתקופה שלאחריה.
  • תכנית החלוקה מ־1947, שבה הובטח שטח זה למדינה פלשתינית, לא הגיעה לידי מימוש, ועל כן פקעה ולא קנתה אחיזה במשפט הבינלאומי.
  • באופן דומה, הסיפוח הירדני של יהודה ושומרון ב־1950 לא הוכר על ידי מדינות העולם, ועל כן פקע גם הוא (בייחוד על רקע הכרזתה של ירדן מ־1988 כי היא מסתלקת מתביעת בעלות על שטחי יהודה ושומרון).
  • על כן עדיין עומדת בתוקפה הצהרת בלפור מ־1917 שיעדה את שטחי יהודה ושומרון למדינה יהודית‏.

עמדה זו של הועדה הייתה אמורה להיות מאומצת באופן רשמי על ידי ממשלת ישראל שהזמינה את מסמך מסקנותיה. השיקולים הרגילים שהביאו להימנעותה של ישראל מצעדים ממשיים בנוגע ליהודה ולשומרון מנעו גם הפעם מהממשלה לעשות צעד זה בפומבי, אך אם כך הדבר, וכאלה הן המסקנות ביחס למציאות של שלטון צבאי, שהננו מפוקפק מיסודו, קל וחומר שכך הדבר ביחס לסיפוח מלא, חד משמעי ומוסדר.

לאן יהגרו הבוחרים להגר?

ישנן מדינות רבות, למשל בדרום אמריקה, שקלטו במשך שנים וממשיכות לקלוט מהגרים ערבים מארץ ישראל באופן חוקי ולא כמסתננים. יש להם לאן להגר. רבים מהם, בעיקר צעירים רווקים, מהגרים כל הזמן גם בלי עזרתנו. הסקרים שה”פלשתינים” עצמם מפרסמים מדי פעם בעיתונות שלהם מראים שרובם רוצים ומוכנים להגר, אך אין להם את היכולת הכלכלית להגר מכאן. אנו נספק להם את הכסף הדרוש, וזה ישתלם מאד גם לנו.

היומון “אל-קודס”, פירסם כתבה נרחבת על היקף ההגירה של צעירים מיהודה ושומרון[22], וציין בה, כי לפחות 400 אלף צעירים היגרו בעשורים האחרונים לחו”ל. על פי הכתבה, ישנם כפרים, בעיקר באיזור רמאללה, דוגמת דיר דבואן, המלאים בארמונות, שרובם נטושים, או מאוכלסים בזקן או זקנה. תושב הכפר רמון מזרחית לרמאללה מספר כי מתוך 44 בני כיתתו בכפר, 40 מתגוררים בארה”ב, וגם האחרים מקבלים כל העת הצעות להגר, כי החיים בארה”ב נוחים בהרבה, מחיי הפלשתינים באיו”ש. לדבריו, ברמאללה, ישנו משרד המתאם הגעת פלשתינים לראיונות לקבלת ויזה בקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים ורבים נעזרים בשירותיו.

אנו מצויים כיום בעידן עולמי של הגירה נרחבת, ובפרט של ערבים, שמהגרים מארצות ערב האומללות. עשרה מליון ערבים חיים כיום בברזיל. נשיאת ברזיל לשעבר, דילמה רוסף, אמרה בענין גל ההגירה לאירופה שהיא קידמה בברזיל מדיניות של קליטת מהגרים מכל העולם, שהתערובת האתנית היא חלק מזהותה של ברזיל, וש”ברזיל נבנתה על ידי קבוצות אתניות רבות מתרבויות רבות”.

  • ברזיל היא המדינה החמישית בעולם בגודל שטחה ואוכלוסייתה ומדינות נוספות ביבשת דרום אמריקה פתוחות להגירה ערבית מסיבית.
  • מליוני ערבים חיים בצרפת.
  • שלושה מליון וחצי ערבים חיים בארה”ב.
  • שני מליון בארגנטינה.
  • בצ’ילה חיים מליון ערבים, מחציתם “פלשתינים”.

וההגירה נמשכת. ארצות המוצא שמספר המהגרים מהן לשבדיה גדל כיום הכי מהר הן סוריה, סומליה, אפגניסטן, ואריתריאה.

כלומר, לא רק שאין סיבה שמדינות בעולם לא יקבלו מהגרים גם מעזה, ובמספרים גדולים, אלא הם ישמחו ויעדיפו לקבל אותם, ובפרט עם “סל הגירה” שיקל על קליטתם, מאשר לקבל מהגרים חסרי כל, ממש כך, וחסרי היכרות כלשהי עם המערב, כמו למשל מסומליה ואפגניסטן.

מדינת אפרטהייד

ראשית, אי אפשר שלא לציין שעבדות במובנה הקדום שרירה וקיימת כיום אך ורק בחלק מן המדינות המוסלמיות. לכן, מגוחך ומקומם לשמוע האשמות ב”אפרטהייד” מנציגי תרבות השיעבוד המוסלמית ותומכיהם, כלפי המדינה המייצגת את בשורת החירות היהודית.

ובאשר לטענה עצמה, ה”אפרטהייד” הדרום-אפריקאי היה סל של חוקי הפרדה ואפליה על בסיס גזעי. איש אינו טוען שבארה”ב נהוגה מדיניות אפרטהייד משום שתושבי סמואה או פוארטו-ריקו שבריבונות ארה”ב אינם זכאים להצביע. הסיבה לכך היא שאיש בארה”ב לא יוריד מן האוטובוס אדם פורטוריקני בגלל צבע עורו. מאידך גיסא, תושב דרום-אפריקני לא היה יכול לשנות את צבע עורו בכדי לעלות לאוטובוס.

הבדלי מעמד אזרחי קיימים במספר מדינות במערב והם אינם נחשבים ל”אפרטהייד”. האבחנה בין אזרחות על בסיס לאומי לאזרחות על בסיס טריטוריאלי אינה מוציאה את ישראל מכללן של מדינות נאורות אחרות ודבר אין לה עם “אפרטהייד”.

יש הבדל בין זכויות אדם – זכויות המוקנות לו מידי בורא עולם, ובשר ודם אינו יכול לשלול אותן, לזכויות אזרח, הניתנות על ידי מדינות מעשה ידי אדם על פי האינטרסים והערכים שלהם.

עם ישראל שב למולדתו העתיקה בכדי להקים בה מדינה יהודית. העקרונות לפיהם אנו מעוניינים שמדינה זו תתפקד, הם האמצעי ולא המטרה. במקום בו נראה כי מתן אזרחות ללאומים אחרים עלול לאיים על זהותה היהודית של ישראל – זו זכותה המלאה של ישראל שלא לעשות זאת.

מדיניות החוץ של ישראל

מדינת ישראל תשאף ליישם בזירה הבינלאומית את ההבטחה “ונברכו בך כל משפחות האדמה”. יש ציפייה מיוחדת מישראל, מדינת עם התנ”ך, כי לצד השתלבותה בקדמת המדינות המפותחות טכנולוגית, היא תהיה גם מופת מוסרי, “אור לגויים” – לעולם מבולבל ולתרבויות השוקעות במהירות.

מדיניות החוץ תבנה את תדמיתה של ישראל בצורה הפוכה לזו שנעשתה עד כה. במקום מדינה המבקשת לגיטימציה מן האומות, ומסבירה ללא הצלחה מדיניות שקשה מאד להסביר[23], ישראל צריכה להיות מדינה המבשרת דרך מוסרית לאנושות, מדינת עם התנ”ך הנותנת לגיטימיות להתנהלות מוסרית, ושוללת לגיטימיות ממדינות שאינן פועלות כך.

מדיניות החוץ של ישראל תפעל בהתאם לעקרונות הבאים:

  1. שיתוף פעולה ופיתוח – ישראל תשאף לפתח יחסי מסחר ושיתוף פעולה טכנולוגי כלכלי ותרבותי עם כל מדינות העולם, מבלי להתפשר על עקרונותיה. ישראל תפעל לעזור למדינות מתפתחות לפתח את ההון האנושי שלהן, ללא יצירת תלות בה. ישראל תפתח תשתיות כדי לנצל טוב יותר את מקומה הגאוגרפי בצומת נתיבי הסחר הימי והיבשתי של אסיה-אירופה-אפריקה. אנו מאמינים שהצלחתה של מדינה אחת אינה צריכה לבוא על חשבון האחרת, ושהתנאי להמשך השגשוג שלנו הוא השגשוג של מדינות אחרות בשוק העולמי.
  2. כיבוד הריבונות הלאומית – ישראל תכבד את זכותם של מדינות ועמים לבחור בדרכם את המשטרים הרצויים להם ללא התערבות חיצונית. ישראל תימנע מלהתערב בפוליטיקה הפנימית או בסכסוכים של מדינות אחרות, אלא אם משטריהן ביקשו מישראל להשיא להם עצה או לתווך. עקרון זה תקף כל עוד המדינה האחרת אינה מתערבת מצידה בנעשה בישראל.
  3. הדדיות – כפי שישראל תכבד את הריבונות של מדינות אחרות, כך היא תדרוש מהן לכבד את ריבונותה[24]. התערבות של מדינות זרות בישראל באמצעות ארגונים ישראליים או קבוצות טרור, תחייב את מדינת ישראל להגיב בהתאם.
  4. מופת מוסרי – ישראל תגנה הפרות של זכויות אדם בעולם[25]. ישראל לא תייצא נשק וידע צבאי למדינות המשתמשות בנשקן כדי להפר זכויות אדם[26], ותשאף לצמצם שיתופי פעולה עם משטרים מפרי זכויות אדם[27].
  5. מדינת העם היהודי – ישראל היא מדינתו של כל העם היהודי, בציון ובגלות. ישראל תפעל לא רק לחיזוק הקשר עם יהדות הגולה, אלא תעודד עלייה של יחידים, משפחות וקהילות, במטרה להשלים את שיבת ציון.

ירושלים – יעדים ומדיניות

אך בבואי היום לשיר לךולך לקשור כתריםקטונתי מצעיר בנייך ומאחרון המשוררים“.

ירושלים של זהב”, נעמי שמר

ירושלים אינה עוד עיר בירה. ירושלים היא תמצית הקיום הלאומי היהודי. היא עשויה מהיסטוריה בת שלושת אלפים שנה, מגעגועים בני אלפיים שנה, מתקוות, מקדושה, משבועת חתנים, מדם, יזע ודמעות – אין יהדות, ובוודאי שלא מדינה יהודית בלי ירושלים.

ירושלים “לא נתחלקה לשבטים

מכל שבטיכם – זו ירושלים שכל ישראל שותפין בה” – מסכת אבות דרבי נתן.

ירושלים לא נתחלקה לשבטים” – תלמוד בבלי, מסכת יומא.

בשונה משאר הערים בארץ, ואף מהחשובות ביותר, ירושלים היא לבדה מוקד הזהות ואופק המשמעות של מדינת ישראל. ירושלים שייכת לאומה כולה, ולא רק לתושביה. לכן, בשונה מערים אחרות, לאומה, באמצעות נציגיה, יש את הסמכות והחובה להיות מעורבים בתכנונה ובעיצוב פניה.

בתוך גבולות התכנון הלאומי של העיר, יישמרו כל כללי החירות היזמית והתכנונית[28] אותם נחיל בשאר חלקי הארץ, אולם בשונה מערים אחרות – בירושלים תהיה מסגרת תכנונית מרכזית וכללי יסוד[29] שיבטיחו את אופיה של העיר כעיר הקודש מחדוכמוקד הריבונות הישראלי – מאידך.

תכנון אסטרטגי

ירושלים בירת ישראל נעדרת כיום חזון אסטרטגי לפיתוחה, אשר יחזיר אותה להיות “לב הארץ” ומוקד בינלאומי לעליה לרגל כבעבר.

הבריחה וההתעלמות מירושלים, שהחלה במסירת העיר העתיקה לירדנים במלחמת השחרור[30], והמשיכה במסירת הר הבית לווקף הירדני במלחמת ששת הימים, נמשכת עד ימינו והפכה שנית את בירת ישראל לעיר סְפַר חצויה.

למעשה, לאחר האיחוד ההיסטורי של ירושלים במלחמת ששת הימים והרחבת הקו המוניציפלי של ירושלים למזרח ולצפון וייסוד השכונות החדשות, במשך שנים רבות הוזנח כמעט לחלוטין כל פיתוח אסטרטגי בעל חזון מעוף, והעיר הופקרה בפועל לתנודות הצמיחה הטבעית וצורכי החיים המיידיים[31].

גישה זו שאיננה מפריעה יתר על המידה במקומות אחרים, ופעמים רבות היא הגישה היעילה ביותר, איננה יכולה לחול על ירושלים בעלת האוכלוסיה השסועה בין יהודים וערבים, המוזנחת מבחינת תשתיותיה והעומדת בצומת האינטרסים של כל העולם.

הגיע הזמן לחשוב על עצמנו כעל בעלי הבית בירושלים ונתנהג בהתאם, פשוט כי כל שיטה אחרת איננה רלוונטית, וירושלים קוראת לנו.

ירושלים רבתי ומטרופולין ירושלים

במקום נסיון מלאכותי להפריד את ירושלים מהאוכלוסיה הערבית שסביבה, שהתוצאות המרכזיות שלו בינתיים היו מצעד הגירה מסיבי של אוכלוסיה ערבית לתוך תחומי העיר מחשש ההפרדה מחד, ומאידך חנק אפשרות הפיתוח הטבעית של העיר, יש להישיר מבט אל המציאות. אם תכניתה המדינית של זהות תוגשם, והמלחמה תיגמר, וביהודה ושומרון תישאר רק אוכלוסיה המקבלת את ריבונותה של מדינת ישראל, ניתן יהיה גם להפסיק לחנוק את העיר בין חומות וגדרות.

ירושלים חנוקה בתוך הקו העירוני שלה, והגיע הזמן להרחיבו, ולאפשר את יצירת ירושלים רבתי, ההולכת ומתהווה ממילא. במקום לכרות את יער ירושלים, כפי שהוצע בתכנית ספדי על מנת לענות על מצוקת הדיור, ניתן להרחיב ואף להכפיל את שטחה העירוני של ירושלים למזרח ולצפון, ולהעניק לעיר עתודות קרקע נרחבות לשכונות חדשות עם תשתיות גישה מודרניות.

מעבר לכך, מטרופולין ירושלים צריך לכלול את בית לחם וגוש עציון בדרום, את בית שמש ומודיעין במערב, את רמאללה בצפון, ואת מעלה אדומים ויריחו במזרח.

תשתיות אסטרטגיות

כללו של דברכל המקודש מחברו חרב יותר מחברוירושלים חרבה יותר מן הכלוארץ יהודה יותר מן הגלילועם כל חורבנה היא טובה מאד” – רמבןאגרת מארץ ישראל.

התשתיות הירושלמיות לוקות בחסר ביחס לתשתיות בשאר חלקי הארץ, ובפרט הן לוקות בחסר ביחס למתחייב ממעמדה של ירושלים כבירתה שלמדינת ישראל ושל העם היהודי כולו, ולמתחייב ביחס להיותה מוקד לעלייה לרגל.

כביש טבעת מטרופוליני

בנוסף לרכבת המהירה לירושלים ההולכת ונבנית, שתשנה מהותית את נגישותה של ירושלים אל גוש דן והשפלה ותהפוך את אפשרות המגורים בירושלים והעבודה בשפלה (ולהיפך) לאפשרות סבירה לחלוטין, יש לקדם כביש טבעת היקפי לירושלים, כנהוג בבירות גדולות בעולם. כביש הטבעת ייצור ויתחום את המעטפת החיצונית של העיר, וגם יחבר אותה אל המרכזים האורבניים שסביבה, ואותם – אחד אל השני. הכביש יקיף את ירושלים ממעלה אדומים במזרח, דרך בית לחם וגוש עציון בדרום, אל מבשרת ציון במערב והלאה אל גבעת זאב ונווה יעקב דרך כפר אדומים בחזרה.

מנחת פנימי ושדה תעופה בינלאומי

המנחת הפנימי בעטרות ייפתח מחדש ויורחב, ושדה תעופה בינלאומי ייבנה בבקעת הורקניה ממזרח לעיר. שדה התעופה ישרת את העיר באופן שוטף, ובפרט יאפשר את ההתמודדות עם תקופות העומס של התיירות והעלייה לרגל, המצריכים מרווח קיבולת נוסעים גבוה ביחס לתפקוד השוטף.

הצורך בשדה תעופה שכזה נראה מפתיע רק למי שלא מתבונן בסדר גודל האוכלוסיה המאכלסת את מטרופולין ירושלים כבר כעת. מדובר בכ-2 מיליון תושבים כבר היום, מה שמקביל לאוכלוסיית גוש דן כולה. כלל האצבע הנקוט בתכנון ערים הוא שאוכלוסייה של שני מיליון מצדיקה שדה תעופה בינלאומי סמוך לעיר, ובפרט אם מדובר בעיר המושכת גלי תיירות.

שדרוג כביש ההר וכביש ירושלים גוש דן

כפי שפורט בפרק התכנון האסטרטגי ביהודה ושומרון, הרחבת כביש 60 מצפון ומדרום לירושלים והפיכתו לכביש בין עירוני ראוי לפחות במקטע שלו שבין אריאל לחברון, וסלילת כביש 45 המעוכב מזה שלושים שנה כתחליף ל-443 וכאלטרנטיבה לכביש 1 המפותל במהותו – אלה צעדים אסטרטגיים נדרשים במהירות האפשרית על מנת להפסיק לעכב את הצמיחה הטבעית של המטרופולין הירושלמי בשל תשתיות גישה מיושנות.

כבישים במזרח העיר וגישה לעיר העתיקה

תשתיות הגישה במזרח העיר לקויות ביותר, ולא מאפשרות את פיתוחה. הדבר נכון שבעתיים ביחס לעיר העתיקה, שהגישה אליה ברכב כמעט בלתי אפשרית, ולא משום שאין היכן לסלול אותם, אלא משום שהדבר לא זכה לתיעדוף של ממש.

מציאות זו לא מאפשרת את מימוש פוטנציאל התיירות והעלייה לרגל של העיר העתיקה, וגם לא מאפשרת את הפיכת סביבת העיר העתיקה למרכז השלטוני של העיר. שתי בעיות אלה צריכות לבוא על פתרונן.

קריית השלטון

“מקדש מלך, עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה!” – פיוט “לכה דודי”, רבי שלמה אלקבץ.
“שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד” – תהילים, קכ”ב.

ירושלים ביהדות אינה רק “מקדש מלך”, כלומר עיר הקודש והקדושה. ירושלים היא גם עיר מלוכה, עיר השלטון הישראלי, ועיר המשפט הישראלי.

מיקומה הנוכחי של קריית הממשלה, משכן הכנסת ומושב בית המשפט העליון במערב העיר הוא תוצאת היותה של העיר מחולקת. ההפרדה המוחלטת בין העיר החדשה והמודרנית לבין מה שמכונה בארץ “האגן הקדוש” איננה הפרדה בריאה עבור מדינת ישראל. זהות תחתור לסיומה.

יוחל בהליך ארוך טווח של פינוי-פיצוי תושבים משטחים סמוכים להר, כדי לאפשר העתקה מדורגת של קריית הממשלה וסמלי ריבונות לקרבת העיר העתיקה והר הבית[32]. היות ומדובר בתהליך “הבראה” יהודי מובהק, יש לצפות שהסכומים הנדרשים לצורך העניין ייתרמו במידה רבה על ידי הציבור הרחב, כשם שהציבור הרחב תרם סכומי עתק לקניית רוב שכונת עיר דוד, וכפי שהציבור קנה בתים ואזורים שלמים בעיר העתיקה עד כה.

לב העיר – הר הבית

השולט בהר – שולט בארץ” – אורי צבי גרינברג[33].

הר הבית איננו “אגן קדוש” ו”מוקד סכסוך דתי” עבור עם ישראל. הר הבית הוא המקום המקודש בתבל. זהו המקום בו בחר א-להי ישראל להשכין שכינתו בעולמו, המקום בו מתחברת הפיסיקה והמטה-פיסיקה – המקום בו נברא אדם הראשון ונעקד אבינו יצחק, המקום בו נוצקו החיים והאומה, המקום בו עמד מקדשנו הראשון ומקדשנו השני – וכפי שבאורח פלא התגשמו רוב הנבואות בדבר שיבת ציון, כך יתגשמו שאריתן, ובבוא העת, ישכון בהר לנצח – מקדשנו השלישי.

הר הבית הוא ליבה הפועם של הארץ. יפה זיהה המשורר אורי צבי גרינברג באחיזתנו בהר את המדד לריבונות ישראל בארץ כולה. כשאנו מאבדים את אחיזתנו בהר, הלב חולה, זרימת הדם מתמעטת והאיברים מתדלדלים. כשהשליטה בהר נמסרת בפועל לווקף הירדני, ירושלים חוזרת ומתחלקת, וערי ישראל מתרגלות למתקפות טילים. קו ישיר עובר בין הפקרת ההר לערעור הלגיטימיות על עצם קיומה של מדינה יהודית, בכל מקום בארץ – ערעור שצף ועולה כיום במכובדות והנאורות שבמדינות.

כשאנו אומרים במעשינו שאין לנו חלק בהר, אומר זאת העולם באונסק”ו, וכשאומר זאת העולם, אובדת הלגיטימיות לאחיזתנו בארץ, וכשאובדת הלגיטימיות לאחיזתנו בארץ, נוצקת הלגיטימיות לתקוף אותנו, וחוסר הלגיטימיות שלנו להגן על עצמנו. הנה כי כן, הויתור על ההר לא מונע מלחמה אלא מביא אותה.

ה”אסטרטגיה” של ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, היא התנערות ממימוש הריבונות בהר וגלגול ה”בעיה” לדורות הבאים. ה”אסטרטגיה” הזו הובילה לפיחות מתמשך במעמד העיר, לחלוקתה בפועל מחדש, ולהעברת מירב הריבונות בלב בירת ישראל – בהר הבית – לידי הווקף הירדני.

כיום, במקומות בהם שיחקו בעבר ילדים יהודים בבטחה במזרחה של העיר כבר לא דורכת כף רגל יהודי, לא ניתן לבנות בית בירושלים בלי אישור אישי של ראש הממשלה, וארגון אונסק”ו הופך את מדיניותה המעשית של ישראל להחלטה בינלאומית עקרונית, וקובע כי אין שום קשר בין ישראל להר הבית.

ההחלטה למסור את מפתחות ההר למוסלמים מיד עם שחרורו, שווקה כתבונה מדינית, כ”ריאל פוליטיק” של שר הבטחון דאז משה דיין. אולם האמת היא שלא מדובר היה באילוץ אלא באסטרטגיה. כבר במלחמת השחרור הובילה אסטרטגיה מכוונת לנפילת הרובע היהודי ולאובדן ההזדמנות לשחרר את ההר, ואת כל יהודה ושומרון. קודם למלחמת ששת הימים התנגד דיין, וגם שרי המפד”ל, לשחרור העיר העתיקה, ואפילו מח”ט הצנחנים המשחררים, מוטה גור, היה משוכנע שבתוך זמן קצר יוחזר ההר לידי הירדנים.

הישראליות לא רצתה את “כל הוותיקן הזה” – כלשונו של משה דיין. גם הדתיות לא רצתה את ההר שמחזיר את התורה מן המימד הדתי-אישי הגלותי למימד התרבות הלאומית – וזו סיבת העומק להתנגדות החרדית לשיבת היהודים אל ההר כיום. אין דבר יותר אנטי-“דתי” ואנטי-גלותי מהר הבית והמקדש.

ירושלים היא מבוע של סכסוך הזהות הפנימי בתוך החברה הישראלית. הסכסוך שבין הזהות הישראלית והזהות היהודית. ההר נמסר והעיר נחלקת משום שהזהויות הישראלית והדתית – בורחות מן השיבה אל הזהות היהודית השלמה שמאחדת ביניהן. השיבה אל ההר היא החיבור שבין התרבויות.

הערבים אינם הסיבה, הערבים הם רק האמצעי בסכסוך פנימי זה. ישראל מקדשת את ההר למוסלמים בכדי לברוח ממנו בעצמה. התוצאה היא אובדן סלע היסוד להצדקת קיומנו בארץ כולה, והפניית האנושות נגדנו. בקידוש ההר למוסלמים, מביאה ישראל על עצמה מלחמה.

אין ירושלים בלי ההר. הריבון היחיד בהר הבית תהיה מדינת ישראל, באמצעות משטרת ישראל, ומשמר מיוחד שתקים לשמירת הבטחון, הסדר, וקדושת המקום[34]. כל גורם זר, במדים ובלעדיהם, יורחק מן ההר לצמיתות.

המדיניות בהר בפועל

גם” הר הבית הוא מקום קדוש

הר הבית ייפתח לתפילה יהודית ויושם בראש רשימת המקומות הקדושים ליהדות – רשימה ממנה הוא נעדר בינתיים, באופן שמפתיע רק את מי שמתעלם ממה שתואר לעיל. מתוקף חוק השמירה על המקומות הקדושים הוא יימסר לניהולה של הרבנות הראשית או לגוף מיוחד מטעמה שיופקד על כך, שיוכל גם להסדיר את העלייה והתפילה של היהודים בהר במסגרת ההלכה לתחומים המותרים, ולסמנם בשטח. בית כנסת יהודי יוקם על ההר, כפי התכניות השונות שהועלו בנוגע לכך במשך השנים.

ארכאולוגיה

הר הבית ייפתח למחקר ארכיאולוגי. הנזק הארכיאולוגי שנגרם על ידי הפקרת הר הבית בידי הוואקף הירדני הוא נזק שלא ישוער, ואת הנעשה אין להשיב. 6000 טון של עפר ארכאולוגי מהר הבית הושמדו במכוון על ידי הוואקף במהלך הבנייה הלא חוקית של מסגדים תת קרקעיים בהר, על מנת למנוע את היחשפם של ממצאים המעידים על עברו היהודי של ההר. עצם האפשרות הדמיונית של הדיבורים על היעדר שרידים של בית המקדש בהר הבית היא תוצאה של מדיניות שאוסרת על מחקר ארכיאולגי בהר עצמו כבר 50 שנה, ומאלצת את הארכאולוגים להסתובב מסביב להר בלבד[35].

ריבונות

הוואקף הירדני יאבד את כל סמכויותיו בהר. משטרת ישראל תוצב על ההר בדרך קבע, ולא בשוליו כפי שהדבר נעשה היום. ביקורים בהר הבית יורשו בכל שעות היממה ללא הגבלה, ושמירה על בטחונם של אזרחי ישראל על הר הבית תובטח באופן מוחלט תוך הקצאת כל הכוחות המשטרתיים הנדרשים לכך. הגישה להר ליהודים תותר מכל שערי הר הבית ללא סייג.

למוסלמים יותר המשך התפילה במסגד אל-אקצה (שנבנה מלכתחילה מחוץ לתחומי ההר המקורי המקודש ליהודים). למותר לציין שכל ניסיון להפוך את התפילות לאירוע לאומני יטופל בחומרה. דרכי הגישה אל הר הבית ישופרו ויוחלפו כליל, כראוי למקום שהוא “ליבו של עולם”. דגל ישראל יחזור להיות מונף בהר הבית באורח קבע, כביטוי לריבונות הישראלית המוחלטת במקום, וכביטוי לזהות היהודית שמהר הבית מוצאה, אליו היא שבה, וממנו חיותה.

אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ![36]

[1] דו”ח זה מובא בסוף המצע כנספח.

[2] https://www.crisisgroup.org/he/file/1239/download?token=33KVS3AB, עמ’ 35, הערה 225.

[3] נציין את שמו המקורי של ספרו המרכזי של ראש הממשלה בנימין נתניהו: “Place Among the Nations”.

[4] לא כאן המקום להעמיק ולהסביר כי באמת הערבים מוכנים לשלום עמנו, אך רק לכזה המכבד את זהויות ותרבויות האזור. הערבי מוכן לשלום עם היהודי – אך לא עם קולוניאליסט אירופאי הכופה עליו את זהותו. כשהיהודי מגיע עם מסכה של ישראלי, הערבי עוטה מסכה של פלשתיני והשלום הופך בלתי אפשרי.

[5] ולא על יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, כפי שמופיע בניסוח המצער של מגילת העצמאות.

[6] כניסוחו הקלאסי של רש”י בפתיחת פירושו לתורה.

[7] ה”קוורטט” הוא גוף פיקוח על “תהליך אוסלו” שהוקם בשנת 2002 בהסכמת ישראל בעקבות כשלון התהליך עד אז. התהליך ממשיך להיכשל, אולם את ההודעה על סיומו וביטולו נצטרך להודיע רשמית גם ל”קוורטט”.

[8] בחינת הנזק הרב מערכתי שבהסכמי אוסלו נידונה בהרחבה בנספח “בטחון ישראל מאוסלו ועד היום”, ובנספח “דו”ח אוסלו”.

[9] כפי שהוסבר בפרק העוסק בשבי

[10] כמו בתקדים של הנסיגה מביירות, מדובר אך ורק בנשק אישי הנישא ביד.

[11] בכירי המחבלים גלו אז מלבנון, הגובלת בישראל, לתוניסיה הרחוקה.

[12] ביחס לשאלה מדוע לא לאזרח אוטומטית את כל האוכלוסיה הערבית ביהודה ושומרון הבוחרת לקבל את הריבונות הישראלית, ראה להלן בפרק הגישה לשאלת האזרוח.

[13] העסקאות שכן מתקיימות בין ערבים ליהודים ביהודה ושומרון כוללות תמיד את פינויים המהיר והאנונימי של המוכרים לחו”ל מחשש מיידי לחייהם עם היוודע זהותם לרשות הפלשתינית.

[14] ישראל גם תאפשר להם להגר לחו”ל ישירות, בלי לעבור דרך ירדן או מצרים, מעבר שיסכן את חייהם ורכושם.

[15] מספרים אלה שונים משמעותית מן המספרים המוכרים בציבור הגבוהים כמעט במחצית. המספרים הנפוצים מתבססים על הערכות הרשות הפלשתינית עצמה, שזיופיה הגסים בספירות כפולות הוכחו זה מכבר, ורצונה להגזים במספר הפלשתינים החיים בשטח ארץ ישראל ברור. לאחרונה יש מגמת התנערות מן המספרים הפלשתיניים גם בקרב הדמוגרפים הישראלים שהחזיקו אותם כאמינים, וזאת בעקבות מחקריהם של מרכז בגין סאדאת שחשפו לראשונה את גודל הזיוף.

[16] במדינות רבות מדובר בפחות מאשר שני ילדים לאישה.

[17] כמקובל במדינות רבות בעולם, כולל דמוקרטיות אירופיות נאורות, ייקבע במפורש שהענקת אזרחות היא החלטה סובייקטיבית, שאינה שפיטה.

[18] מה שמוביל למצב שבו נשק שפותח כולו בישראל מיוצר בארה”ב כדי שצה”ל יוכל להצטייד בו מכספי הסיוע האמריקאי.

[19] עוד על האופן שבו ארה”ב משתמשת בסיוע כדי לחזק את תעשיית הנשק ניתן לקרוא בנספח לפרק הסיוע האמריקאי, “סיכול עסקת טילי היירוט כמשל”

[20] וייאמר לזכותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוא ויתר על הרכיב של הסיוע האזרחי כבר בשנת 96 סמוך להיבחרו לראשונה.

[21] מקור: http://www.pmo.gov.il/Documents/doch090712.pdf

[22]מקור: http://www.alquds.com/pdf/1470434849214309600/1470434877000.

[23] 50 שנות הימנעות ישראל מהחלת ריבונותה בלב ארצנו, ביו”ש, הרסו כל סיכוי להסברה ישראלית מוצלחת.

[24] בין השאר, ישראל תצפה ממדינות העולם להעביר את שגרירויותיהן בישראל לירושלים.

[25] לדוגמא ישראל תקרא לממשלת סין להפסיק להרוג אסירים למטרת קציר איברים, תופעה אשר לפי הודעת בית הנבחרים האמריקני מ-13.6.16 עדיין נמשכת.
ראו https://www.congress.gov/bill/114th-congress/house-resolution/343.

[26] כיום מדובר בעיקר בייצוא הבטחוני הישראלי לאפריקה. מדובר באחוזים בודדים מהייצוא הבטחוני שלנו, שמשמשים לא להגנה מדינתית אלא לשליטה ודיכוי פנימי.

[27] ייצוא הנשק למדינות בעלות משטרים רודניים הוא בחלקו תוצאה של ה”ברית” הישראלית עם תעשיית הנשק האמריקאית, הכופה עלינו לסחור עם מדינות שהסחר שלנו איתן אינו מאיים על ההגמוניה האמריקאית בשוק הנשק העולמי. משנשתחרר מלפיתת התעשייה האמריקאית, ממילא נוכל לסחור בנשק עם מדינות אחרות. למשל האיסור של ארה”ב על ייצוא טילי יירוט מישראל לפולין, בעלת בריתה של ארה”ב, איסור שגרם לפולין לרכוש טילים כאלו מארה”ב.

[28] ראה פרק הדיור.

[29] דוגמה זוטרה לעניין זה היא חוק חיפוי האבן המפורסם בירושלים עוד מימי המנדט הבריטי.

[30] התוצאה המרה של נפילת העיר העתיקה לירדנים במלחמת העצמאות לא הייתה עניין של חוסר ברירה, אלא של תיעדוף מפורש. גם אם אפשר לדון בקשיים בתחילת המלחמה ולפרש לכאן ולכאן, אין שום ספק שהייתה אפשרות צבאית מעשית לכבוש את העיר בשלב מבצעי ההכרעה של המלחמה, ואין על כך ויכוח.

[31] למשל, כביש בגין, סלילת הרחבת כביש 1 והרכבת הקלה – אלה דוגמאות להתמודדות עם צרכי החיים המיידיים, ולא של תכנון אסטרטגי ארוך טווח. הרכבת המהירה לירושלים וכביש 1 לכיוון מזרח, לעומת זאת – אלה יוצאי דופן, הראויים לאזכור לטובה.

[32] כפי שהיה בעבר, מאז המלך דוד, ועד המלך אגריפס השני, אחרון מלכי שושלת החשמונאים.

[33] צוטט על ידי רבים מפיו מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ומופיע כמעט בנוסח זה ב”ספר העמודים” (כל כתבי אצ”ג בהוצאת מוסד ביאליק). תודה ליהודה עציון, הבקיא ומעמיק בכתביו ומשנתו, שהפנה לנוסח הכתוב.

[34] בדומה לסדרנים ולמאבטחים של הקרן למורשת הכותל הפועלים ברחבת הכותל המערבי כיום.

[35] אותו הדבר נכון, אם כי במידה פחותה לכל הארכאולוגיה ביהודה ושומרון.

[36] “ציון, הלא תשאלי!”, רבי יהודה הלוי.