קווי יסוד לתכנית הכלכלית

במשך שלושת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, כלכלתה הייתה סוציאליסטית וריכוזית. רק בעשור הרביעי לקיומה התחילו תהליכי ליברליזציה נרחבים במשק, כשבמקביל החלה צמיחה כלכלית משמעותית. בשלושים השנים האחרונות, התמ"ג של מדינת ישראל צמח פי עשרה ורמת החיים השתפרה משמעותית. לא מדובר בצירוף מקרים. מהתבוננות במצב כלכלתן של מדינות העולם, נראה בבירור שאימוץ של מדיניות כלכלית ליברלית המעודדת יוזמה חופשית מביא עמו צמיחה ושגשוג לכל שכבות האוכלוסייה, בעוד מדיניות כלכלית ריכוזית והתערבות ממשלתית מעכבות את הצמיחה ופוגעות בכל השכבות גם יחד. משקיהן של המדינות המובילות במדדי החופש הכלכלי, כגון שוויץ וסינגפור, נהנו במהלך הזמן הזה מצמיחה מהירה עוד יותר.

מפלגת זהות מאמינה שכלכלת שוק חופשי היא המודל היעיל ביותר ושאימוצה הוא המפתח לצמיחתו העתידית של המשק הישראלי. יותר מכך, היא גם המודל המוסרי והצודק ביותר, משום שאינה פוגעת בחירותם של אזרחי ישראל לבצע עסקאות מרצונם החופשי ולפעול למען שיפור מצבם הכלכלי. מפלגת זהות תפעל לצמצום מעורבות הממשלה בכלכלה, להקטנת המנגנון הבירוקרטי ולקידום החירות הכלכלית במדינת ישראל.

מדינת ישראל התברכה בהון אינטלקטואלי וברוח יזמית, הנותנים לה יתרון משמעותי בפיתוח חברות סטארט-אפ ותעשיות עתירות ידע. אימוץ עקרונות השוק החופשי יאפשר ליתרון זה לבוא לידי ביטוי בצורה הטובה והיעילה ביותר. כפי שניתן לראות בגרף הבא, מדינת ישראל משתרכת מאחור במדדי החירות הכלכלית. על פי נתוני קרן הריטג', ישראל נמצאת רק במקום 35 בעולם במידת החופש הכלכלי.

אנו שואפים להפוך את ישראל למדינה מהמובילות בעולם במדד החופש הכלכלי.

הפרקים הכלולים בשער זה יפרטו את הצעדים שמפלגת זהות תנקוט על מנת לקדם את החופש הכלכלי בתחומים שונים של הכלכלה הישראלית.

השפעת המדיניות על העשירונים הנמוכים

לפעמים נשמעת הטענה שהשוק החופשי מועיל רק לעשירים ואילו העניים נזנחים מאחור – אך ההפך הוא הנכון. למעשה, מדיניות ליברלית כלכלית עוזרת במיוחד דווקא לעשירונים הנמוכים. כפי שמראה הגרף הראשון, למרות החשש מהתרחבות הפערים, דווקא במדינות הקפיטליסטיות ביותר חלקו של העשירון התחתון בהכנסה הלאומית הוא הגדול ביותר. כפי שהגרף השני מראה, ההכנסה המוחלטת של העשירון התחתון במדינות הליברליות ביותר גדולה פי כמה לעומת המדינות הפחות ליברליות. כלומר, העשירונים הנמוכים במדינות שאימצו את מודל השוק החופשי משגשגים יותר – הן באופן יחסי לשאר אזרחי המדינה והן באופן מוחלט.


 

הקלת עול הרגולציה

אחד ההבדלים הבולטים הוא בין הכלכלה הישראלית לכלכלות המצליחות בעולם הוא שפע החוקים והתקנות שמגבילים, מסדירים ומנהלים את חייו הכלכליים והחברתיים של האזרח הישראלי.

זהות מאמינה שהחופש לפעול, לסחור, לעבוד ולקיים חיים חברתיים וכלכליים הרחק מעינו הפקוחה וידו הכבדה של השלטון המרכזי חיוני לחיי חופש ושגשוג.

נתוני מכון פרייזר[1] מראים שעל פי "מדד עול הרגולציה", מדינת ישראל ניצבת במקום ה-80 בעולם. במילים אחרות, עול הרגולציה על אזרחיהן של כל המדינות המצליחות בעולם, קל יותר במידה משמעותית מזה שמוטל על אזרחי ישראל. על המדינות הסובלות מרגולציה יותר ממדינת ישראל נמנות מדינות כגמביה, גאנה ויוון. אלו לא מדינות שכדאי לנו לחקות.

חלק מרכזי בתכניתה של זהות לקידום החירות הכלכלית בישראל, הוא הקלה משמעותית של עול הרגולציה בכל תחומי הכלכלה ע"י ביטול רחב – אך מושכל – של חוקים ותקנות שאין בהם צורך.

הורדת יוקר המחיה

מכיוון שמונופולים בחסות המדינה, חוסר תחרות ומכסים הם בין הגורמים העיקריים לעליית יוקר המחיה, החזון של זהות למאבק ביוקר המחיה הוא להפוך את ישראל לאזור סחר חופשי. זהות תפעל לביטול ההגבלות שקיימות כיום על תחרות חופשית ותצמצם ככל האפשר את מעורבות המדינה בכלכלה. תחרות חופשית, כפי שהיא נהוגה במדינות משגשגות כמו שוויץ והונג-קונג, היא גם המנגנון היעיל והמוסרי ביותר שמבטיח, מלבד שמירה על החירות האישית ועל חופש העיסוק, גם מחיר נמוך, איכות גבוהה ומגוון מוצרים כמעט בכל תחום. התכנית הכלכלית של זהות תעודד תחרות חופשית וצמיחה של המשק הישראלי ובכך תביא להורדה של יוקר המחיה.

שינוי שיטת המיסוי

פישוט מבנה המס

חוקי המס הסבוכים הנהוגים בישראל הם תוצאה של מדיניות ממשלתית שלא רואה במיסוי כרע הכרחי הדרוש למימון הוצאות המדינה, אלא ככלי לקידום המדיניות הכלכלית והחברתית הרצויה בעיניה.

לפי השיטה הנוכחית, התנהגויות ואוכלוסיות שהשלטונות מעוניינים לקדם זוכות בהקלות מס ואילו התנהגויות לא רצויות נענשות במסים גבוהים ובהיטלים מיוחדים. יוצאות הדופן הן עבודות מכניסות ויוזמות רווחיות – פעילויות אשר מועילות למשק שאפשר היה לצפות שהמדינה תעודד, אשר נענשות בפועל במיסוי מוגדל ביותר. כתוצאה משיטת המיסוי הזאת יש לישראל מבנה מס מורכב יתר על המידה שמזיק לכלכלה, פוגע ביזמות ומסובך מכדי שהאזרח הממוצע יוכל להבינו.

חברות גדולות ובעלי הון יכולים להרשות לעצמם רואי חשבון מהשורה הראשונה שמצליחים לתכנן את תשלומי המס שלהם כך שיהיו נמוכים ככל האפשר. יזמים, עצמאיים ובעלי עסקים קטנים ובינוניים שאין להם את המשאבים האלה רואים את תשלומי המס שלהם עולים בחדות דווקא כשהם מתחילים להצליח. רבים מהם מתייאשים ומוותרים על המיזמים שלהם, רבים עוד יותר מוותרים על היוזמות מלכתחילה והתפתחות המשק נפגעת מכך שבעלי הכישרון אינם מביאים את היתרונות היחסיים שלהם לידי ביטוי. באותו הזמן, מקורבים וקבוצות לחץ מפעילים את כוחם הפוליטי כדי להשיג הקלות ופטורים ממס שישרתו את צורכיהם. קשה לאמוד את הפגיעה בכלכלה ואת הירידה בתקבולי המסים כתוצאה ממדיניות המיסוי הזו.

זהות תדחה את מדיניות המסים הנוכחית ותשאף ליישם את שיטת המס השטוח – מס בשיעור אחיד (ונמוך ככל האפשר) החל על כל סוגי ההכנסות. ללא מדרגות מס, ללא נקודות זיכוי וללא הקלות למקורבים. מיסוי שטוח יעודד את כל אזרחי ישראל ליזום, להתקדם ולהצליח ככל שיוכלו ויבטל את אחד הכלים העיקריים של הממשלה לתכנון הכלכלה מלמעלה. האזרח הממוצע יוכל למלא בקלות את דו"ח המס שלו, שיהיה בן עמוד אחד, בין אם הוא שכיר או עצמאי. אם הקלות מס לקבוצות אוכלוסיה או לסוגי השקעות מסוימים יוכחו כחיוניות, ניתן יהיה להמירן בתשלום ישיר – כך שנוכל לראות בדיוק כמה המימון עולה לנו ולשקול את כדאיותו בכל פעם מחדש.

ראוי לציין כי כל שלב-ביניים בדרך ליישום שיטת המס השטוח, בין אם בביטול נקודות זיכוי, בין אם בהאחדת שיעורי המס על סוגי הכנסות שונים ובין אם בצמצום מספר מדרגות המס יקרב אותנו אל יעדנו: שיטת מיסוי פשוטה, ברורה והוגנת יותר, ללא תמריצים מעוותים וללא פתח להשפעה של קבוצות לחץ.

הקטנת נטל המס

בד בבד עם פישוט מבנה המס, זהות מתחייבת להקטין את נטל המס המוטל על האזרח הישראלי. הורדת נטל המס תשאיר יותר כסף בידי הציבור, תתרום לשגשוג הכלכלי של המשק, ויש בה גם את היתרון המוסרי של מתן אפשרות לכל אדם לשמור חלק גדול ככל האפשר מפרי עמלו.

התעשייה והמסחר בישראל

על-מנת לאפשר מיצוי הפוטנציאל הכלכלי של המשק הישראלי, על המדינה למשוך ידיה ככל האפשר מהתערבות בכלכלה בכלל ובעסקים בפרט. כיום, מדיניותה של ישראל מקשה על פעילות עסקית בתחומה עם מיסוי גבוה ובלתי שוויוני על חברות ועם חסמים רגולטוריים ובירוקרטיים חריגים. זהות תשנה את המצב הזה ותהפוך את ישראל ליעד מבוקש להשקעות ולפעילות עסקית, באמצעות הצעדים המפורטים בפרק זה.

הקטנת מס החברות

מס החברות, הפוגע בעשרות אלפי עסקים בישראל ומרחיק חברות זרות המעוניינות להשקיע בה, מהווה מכשול מרכזי בפני הצמיחה הכלכלית, התעסוקה והרווחה הכללית במדינה. זהות תפעל להורדתו לרמה שתמנע פגיעה בחברות ישראליות ותהפוך את מדינת ישראל ליעד אטרקטיבי לחברות זרות ולהשקעות.

זהות תוריד את מס החברות בצורה רוחבית, שקופה וזהה לכל סוגי החברות בארץ. אין זה תפקידו של השלטון לבחור מגזרים מנצחים או מפסידים, אין זה תפקידו של השלטון להעדיף ייצוא על פני ייבוא או היי-טק על פני תעשיה מסורתית. אנו לא נפלה שום סקטור ושום קבוצת אינטרסים לטובה או לרעה. החוק לעידוד השקעות, שמהותו מתן הטבות מס לחברות מסוג מסויים, יבוטל.

בשלב ראשון נוריד את מס החברות בצורה רוחבית ל-18%. בשלב שני נשאף להוריד את שיעור המס ל-12.5%[2]. ייעול התקציב והדחיפה הכלכלית שהמשק יקבל מהורדה דרמטית במס חברות, דווקא יגדילו את תקבולי המסים בכלל, לרמה שתאפשר לנו להוריד משמעותית גם את שיעור מס ההכנסה.

המדינה לא תנסה לנווט את השוק

על המדינה להימנע מלהשקיע בפיתוח מיזמים או תחומים מסוימים שהיא מעוניינת לקדמם. כאשר המדינה בוחרת להקצות משאבים לתחום מסוים או לחברה מסוימת, חזקה עלינו שהמדינה תבצע זאת פחות טוב מהקצאת המשאבים אילו התבצעה על ידי משקיעים פרטיים במסגרת השוק החופשי. למדינה אין את הידע ואת המוטיבציה שיש למשקיעים הפרטיים. המעורבות שלה בהשקעות בתעשייה עשויה לגרום לא רק לנזק ישיר של אבדן המשאבים שהושקעו בצורה לא נכונה, אלא גם לנזק עקיף של מניעת אותם משאבים מיוזמות הראויות להשקעה. בנוסף, מעורבות כזו פותחת פתח להשפעה של לוביסטים ושל מקורבים על החלטות נבחרי הציבור, כך שההחלטות המתקבלות עלולות להיות מושפעות משיקולים זרים. מדובר בפרצה הקוראת לגנב.

זהות תאסור על מתן הטבות, הקלות ומענקים מצד המדינה לחברות מסוימות. כשם שכל החברות בכל התחומים ישלמו מס חברות זהה, הן יהיו שוות בעיני המדינה גם משאר הבחינות. המדינה לא תעדיף חברה אחת על רעותה. רק כך ניתן לוודא שהשוק אכן יהיה חופשי, תחרותי ונקי מהשפעת שיקולים זרים.

הגופים הממשלתיים שתפקידם לסייע ליזמות או לעודד את התעשייה ייסגרו. ניסיונות הממשלה לעודד את הצמיחה באמצעות התערבות בשוק בדרך כלל רק מאטים אותה, לכן יש לסגור את הגופים שעוסקים בכך. בין הגופים שיבוטלו יהיו:

  • מכון היצוא
  • רשות החדשנות (לשעבר המדען הראשי)
  • הרשות לעסקים קטנים
  • המשרד לטיפוח יזמות
  • החממות ליזמות טכנולוגית

ואחרים.

סמכויותיו של משרד הכלכלה והתעשייה יקוצצו בהתאם. עיקר תפקידו של משרד זה הוא לעודד את הצמיחה הכלכלית של ישראל, תוך כדי השגת יעדים חברתיים מסוימים. בהתאם להשקפתנו הרואה בכך התערבות מזיקה, יבוטלו רוב סמכויותיו של משרד זה. סמכויות העוסקות באכיפת חוקים ותקנות לא יבוטלו בשלב זה, אך הצורך בחוקים ובתקנות האמורים ייבחן ותקנות שאין בהן צורך של ממש יבוטלו.

הסרת חסמים רגולטוריים ובירוקרטיים

"רבי יהודה אומר: ולא יפחות את השער למכור בזול, מפני שהוא מרגיל לבא אצלו ומקפח מזונות חבריו,
וחכמים אומרים: מי שמפחית את השער זכור לטוב שמתוך כך אוצרי פירות מוכרין בזול.
וכן הלכה".

משנה בבא מציעא, פרק ה' בשילוב פירוש רבינו עובדיה מברטנורא.

נכון להיום, ישראל מדורגת רק במקום ה-52 בעולם ובמקום ה-29 מתוך 32 מדינות ה-OECD בעלות ההכנסה הגבוהה במדד קלות עשיית העסקים[3]. ככלל, דירוג גבוה של חופש עסקי מוביל לתוצאות כלכליות וחברתיות טובות יותר ולכן אנו שואפים להקל על עשיית עסקים בישראל ולזכות במקום בחמישייה הראשונה במדד זה. לשם כך, עלינו לצמצם את הדרישות הרגולטוריות והמכשולים הבירוקרטיים הבלתי סבירים המקשים על הקמתו, הרחבתו וניהולו של עסק בישראל.

חסמים בירוקרטיים ורגולטוריים מהווים מכשול בפני יזמים ומשקיעים שמעוניינים להשקיע בהקמת עסק בישראל ומעודדים אותם להשקיע את כספם ומרצם במקום אחר, או אפילו לוותר על המיזם כליל, ובכך פוגעים בתחרות ובצמיחת המשק הישראלי. הדבר נכון במיוחד עבור עסקים קטנים ובינוניים, שלעתים קרובות אינם מסוגלים לשאת בעלויות הנדרשות כדי לעמוד בדרישות הרגולציה או בעלויות שכירת איש מקצוע שילווה אותם בתהליכים הבירוקרטיים. בכך, החסמים האלה מטים את השוק לטובת החברות הגדולות ותאגידי הענק, באופן שאינו הוגן ושגורם לפגיעה בכלכלה. למעשה, רגולציה משמשת לא פעם לחסימת מתחרים חדשים, כאשר היא נתפרת למידותיהן של החברות הגדולות, בעוד אזרחי ישראל משלמים את המחיר על היעדר תחרות. לכן גם רגולציה מופרזת שהצורך בה אינו נבחן מעת לעת מאפשרת לנבחרי ציבור לעזור למקורבים וללוביסטים משיקולים זרים, תוך פגיעה בכלכלה הישראלית. זהות תפעל לתיקון העיוותים האלה.

זמני ההמתנה לפעולות מנהלתיות יקוצרו ועלויותיהן יופחתו. כדי להקל ככל האפשר על יזמים להקים ולנהל את עסקיהם, יש לקצר את זמני ההמתנה לפעולות מנהלתיות.

הצעד הראשון הוא לבחון את הצורך בכל פעולה ופעולה, לוותר על פעולות שאין בהן צורך ממשי ולפשט ככל הניתן את אלה שיש בהן צורך.

הצעד השני הוא מודרניזציה של המערכות האדמיניסטרטיביות, כך שניתן יהיה להגיש טפסים ולשלם עליהם באופן מקוון ואולי גם לעבד אותם חלקית בצורה אוטומטית כדי להקל את עומס העבודה על הפקידים ועל אנשי המקצוע האחרים. לאחר מכן, יש לקבוע זמני יעד קצרים משמעותית לביצוע הפעולות השונות ולעדכן את מצבת כח האדם במקרה הצורך. לדוגמה, תהליך פתיחת עסק בישראל אורך כיום 12 ימים בממוצע ועולה כ- 5000 ש"ח. באמצעות צמצום הבירוקרטיה הכרוכה בתהליך ומתן אפשרות להגיש טפסים באופן מקוון, אנו שואפים להגיע למצב שבו הוא ייעשה תוך יום אחד ובעלות של כ- 500 ש"ח.

דרישות רגולטוריות בלתי סבירות יוקלו או יבוטלו. יש להבדיל בין דרישות רגולטוריות לגיטימיות וסבירות, שנחוצות על מנת להגן על שלום הציבור או למנוע הונאה, לבין דרישות בלתי סבירות שהתועלת מהן שולית או אפילו אפסית ואילו יישומן כרוך בהשקעה של זמן ומשאבים רבים. אנו מתחייבים לבחון תקופתית את הדרישות הרגולטוריות תוך התחשבות בנסיבות ובהתפתחויות טכנולוגיות או אחרות ולבטל או להקל דרישות והגבלות בלתי סבירות או בלתי נחוצות.

בין היתר:

  • כוחו של מכון התקנים הישראלי יצומצם כמפורט בפרק העוסק בייבוא בשער זה.
  • קבלת אישור בנייה למבנה מסחרי תהיה קלה יותר כאשר תיושם תכנית הדיור של זהות, כמפורט בפרק הדיור בשער זה.

חוזים ייאכפו באופן יעיל ומהיר יותר. כיום, הליך משפטי ממוצע (מרגע הגשת התביעה לבית המשפט עד למימוש פסק הדין) אורך 975 ימים. זהות תפעל לקצר זמן זה לכרבע מאורכו כיום (כ-250 יום), על ידי הגדלה משמעותית במספר השופטים שתסייע בהפחתת העומס על המערכת המשפטית. חלק מהמחלוקות הכלכליות יוכרעו במערכת המשפט העברית המקבילה למערכת המשפטית (כמפורט בפרק "מערכת המשפט העברית" במצע) מה שיסייע גם כן בהפחתת העומסים על המערכת המשפטית.

הקלות על הייבוא

הייבוא הוא האמצעי שבעזרתו תושבי ישראל יכולים ליהנות מהמוצרים האיכותיים ביותר ומהמחירים התחרותיים ביותר שיש לשוק העולמי להציע. מכסי מגן והגבלות על הייבוא הם בין הגורמים התורמים יותר מכל לעליית יוקר המחיה בישראל. למעשה, כאשר המדינה מקשה על תושביה לרכוש מוצרים מיובאים ומאלצת אותם לקנות במקומם תוצרת מקומית נחותה או יקרה יותר[4], היא בעצם מסבסדת על חשבונם את התעשיות המקומיות הכי פחות יעילות ותחרותיות. אם התושבים יוכלו לרכוש מוצרים מיובאים במחיר תחרותי במקום התוצרת המקומית, יישארו בידיהם משאבים עודפים שיוכלו לשמש גם לרכישה של אותם שירותים ומוצרים מקומיים שהם באמת מעוניינים לרכוש. אנו מאמינים שמאמצי המדינה לצמצם את הייבוא ולהצר את צעדיהם של היבואנים גורמת לפגיעה חמורה בציבור הישראלי, לכן אנו מתחייבים לפעול לצמצם בחדות את מעורבות המדינה בייבוא. במקביל, אנו נדאג לחזק את היצרנים, הסוחרים וספקי השירות המקומיים באמצעות הפחתת המיסוי וצמצום מעורבות הממשלה, כפי שמפורט בפרק "התעשייה והמסחר בישראל".

ביטול מכסים והסרת מגבלות על הייבוא

זהות תבטל לחלוטין, באופן הדרגתי, את המכסים ואת מכסות הייבוא. רק כך יוכל הציבור הישראלי ליהנות מיתרונותיו של השוק העולמי. בנוסף, ייבחנו מחדש כלל ההגבלות על ייבוא שהתקבלו מנימוקים שאינם כלכליים ויוסרו הגבלות שאינן סבירות.

צמצום כוחו של מכון התקנים הישראלי

זהות תפעל להגבלה דרמטית בכוחו של מכון התקנים הישראלי לפגוע בתחרות ובייבוא. מכון התקנים מהווה לעתים קרובות מכשול בפני ייבוא, גם של מוצרים העומדים בתקנים מחמירים המקובלים בעולם. מכשול זה הוא לעתים קרובות בלתי עביר עבור יבואנים קטנים ובינוניים. לעתים קרובות מדי, הפעלת סמכות שרירותית של מכון התקנים מייקרת את מחירם של המוצרים המיובאים לארץ ואינה מועילה כלל לבטיחות. אנו נפעל להגביל את סמכותו של מכון התקנים, גם באמצעות אימוץ של תקנים מחמירים מקובלים, כגון התקן האירופאי. מכון התקנים לא יוכל למנוע ייבוא של מוצרים העומדים בתקנים אלו או לעכבם לבדיקות מיותרות. ההגבלה הזאת על כוחו של מכון התקנים תצמצם משמעותית את השפעתו השלילית על היבוא ועל יוקר המחייה, מבלי לפגוע ביכולתו לבצע את תפקידו.

צמצום כוחו של מכון התקנים יועיל גם ליצרנים המקומיים. כל תקן שיאומץ לצרכי ייבוא, יאומץ גם לצרכי ייצור מקומי. ניתן יהיה לייצר בארץ לא רק בהתאם לתקן הישראלי, אלא גם בהתאם לאחד התקנים המחמירים האחרים שיוחלט לאמץ. הדבר יאפשר גמישות בייצור הנחוצה ליצרנים הישראליים, בייחוד ליצרנים קטנים ובינוניים שמתקשים להתמודד עם דרישות הרגולציה המחמירות, מבלי לסכן את בטיחותו של הצרכן הישראלי.

 אחריות תקציבית וצמצום החוב הלאומי

ממשלת ישראל מתנהלת לפי תקציבים גירעוניים כדבר שבשגרה כאשר את הכסף החסר למימון פעולותיה היא משיגה על חשבון הגדלת החוב הלאומי. זהות מאמינה שזהו דפוס פעולה קלוקל. אמנם יש מקרי חירום שמצדיקים נטילת הלוואה, אך אף משק, קטן או גדול, לא יכול לפעול בגירעון לאורך זמן. הגדלת החוב הלאומי מאטה את כלכלת המדינה, מקטינה את יכולת הממשלה ללוות כספים בשעת דחק ומהווה נטל על הדורות הבאים.

זהות תדרוש מהממשלה להתנהל באחריות כלכלית. זהות לא תנסח תקציב גרעוני אלא כאשר יש צורך דחוף ללוות כספים – למשל, בשעת מלחמה. זהות תדרוש ממשרדי הממשלה לגלות אחריות תקציבית ולבצע את עבודתם ביעילות על בסיס המשאבים העומדים לרשותם. במקום שהממשלה, שלא תוכל לעמוד בדרישה זו, תלווה בחוסר אחריות עוד ועוד כספים על חשבון הדורות הבאים, יהיה עליה להשלים את החוסר בתקציב באמצעות מציאת מקורות מימון נוספים, כך שלא תוכל להתחמק מלתת את הדין לציבור על התנהלותה הכלכלית.

זהות תייעל את עבודת הממשלה ותקטין את הוצאותיה. דרישות התקציב הגדולות ביותר מגיעות ממערכת החינוך, עתירת הרגולציה והבירוקרטיה, וממערכת הבטחון, על שלל בעיות התכנון התקציבי המאפיינות אותה. זהות מבטיחה לפעול בנחישות הדרושה כדי לטפל בבעיות אלו.

זהות תשים לעצמה למטרה להקטין את החוב הלאומי. השאיפה בעת ניסוח תקציב המדינה תהיה להגיע לעודף תקציבי שישמש להקטנת החוב הלאומי, בהתחשב בכדאיות הכלכלית של המהלך. אנו מתחייבים להכניס את הקטנת החוב הלאומי למערכת השיקולים בעת בניית התקציב.

איננו חוששים מהקטנת תקציב המדינה. אנו מאמינים שהמפתח לשגשוג כלכלי ולרווחת תושבי ישראל אינו הגדלת תקציב המדינה הכללי – כלומר בהגדלת הממשלה – אלא להיפך. ברוב התחומים, האזרח יכול לפעול לרווחתו טוב יותר מאשר הממשלה. האזרח הוא זה שיודע מה הן מטרותיו והוא גם זה שמעוניין יותר מכל להשיג אותן. הגדלת תקציב המדינה משמעותה העברת משאבים מידי האזרחים לידי הממשלה, שתשתמש בחלק גדול מהם כדי לממן את פעילותה ותשקיע את מה שנותר מהם בצורה פחות יעילה ממה שהיו עושים אותם האזרחים מהם המשאבים נלקחו. לכן, אנו שואפים להקטין את תקציב המדינה, להשאיר עוד משאבים אצל האזרחים ולהותיר להם את האחריות ואת החירות לדאוג לצרכיהם בכוחות עצמם ובהתאם להשקפת עולמם.

תחבורה

כבר במקורותינו מוענקת זכות פיתוח תשתיות התחבורה למדינה, גם במחיר פגיעה מקומית בבעלות הפרט: "המלך… ופורץ לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו; דרך המלך אין לה שיעור"[5]. אך שלא כמו הקמת עצם תשתיות התחבורה[6], אפשר לפקפק בדעה המקובלת שתפקידה של המדינה הוא גם לארגן את השימוש בתשתיות אלה. האם יש סיבה הגיונית לכך שהמדינה מארגנת תחבורה ציבורית? ארגון תחבורה ציבורית על ידי המדינה זו המצאה של המדינות המודרניות המקובלת בחלק גדול של המדינות, אך האם יש הצדקה לכך?

"יש תכנית שהייתי מבטלהסובסידיה לאמטרק (חברת רכבות הנוסעים האמריקאית)".

המועמד הרפובליקני מיט רומני במערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2012

בשנת 2016 השקיע משרד התחבורה בישראל 5.2 מיליארדי ש"ח בסובסידיות לתחבורה ציבורית ועוד 3.8 מיליארדי ש"ח בקניית ציוד ובתשתיות לתחבורה ציבורית. משרד התחבורה בוחר וקונה אוטובוסים לכל חברות האוטובוסים וקרונות וקטרים עבור רכבת ישראל.

ההכנסות ממיסוי רכבים היו יותר מ-40 מיליארד ש"ח, בעוד שעל סלילת כבישים הוצאו רק 6.1 מיליארד ש"ח. כלומר חלק הארי של הכסף שנגבה מבעלי הרכבים איננו חוזר אליהם כתשתיות, אלא מופנה לתחבורה ציבורית ולמטרות אחרות בתקציב המדינה.

מדינת ישראל משקיעה כסף רב כדי לחנך את הציבור לעזוב את הרכבים הפרטיים ולעבור לתחבורה ציבורית[7], אבל יש לזכור כי אוטובוסים מלאים הם רווחיים וייסעו גם אם המדינה לא תממן אותם. אוטובוסים חצי ריקים עם מנוע גדול פי חמישה עד עשרה ממנוע של רכב קטן, שנוסעים במסלולים ארוכים יותר ליעד ועוצרים הרבה, יוצרים זיהום אוויר רב, אינם רווחיים, וממשיכים לפעול רק כי "צריך לחנך את הציבור לעזוב את רכבו הפרטי".

המיסוי הגבוה על הרכבים מעלה את ערכם של הרכבים החדשים, וכתוצאה מכך גם רכבים ישנים, שבמדינות אחרות היו נזרקים למגרש גרוטאות, ממשיכים בישראל לנוע בכבישים. ברכבים אלו מערכות השמן כבר אינן אטומות לגמרי ולכן הם מזהמים יותר את האוויר.

משרד התחבורה מתנגד לשיתוף רכבים פרטיים[8] ובכך מגדיל את מספר כלי הרכב הפרטיים בכביש, אך משקיע הון עתק בפיתוח תחבורה ציבורית.

הרכבים האוטונומיים שכבר נוסעים ללא נהג במספר מדינות, יגיעו בקרוב לישראל ויהוו תחרות משמעותית לתחבורה הציבורית. ברכב אוטונומי אין צורך לנהוג והרכב לוקח את הנוסע ממקומו אל יעדו בדרך המהירה ביותר.

זהות סבורה, כי מדינת חירות לא מחנכת את אזרחיה. אזרח בן-חורין רשאי לבחור לנסוע בכל כלי רכב שיבחר. למסות בעלי רכב פרטי כדי לממן תחבורה ציבורית שמפסידה כל שנה הון עתק, זו מדיניות שגויה ובלתי מוסרית.

ניתן לפתור בעיות תשתית

האם מעבר לרכבים פרטיים יגרום לגוש דן להפוך לפקק אחד גדול? במטרופולין קנזס סיטי יש יותר מ-2 מיליון תושבים (כמה עשרות אחוזים יותר מאשר בגוש דן). מחד, בקנזס סיטי רכבת כבדה עוברת רק פעם ביום בכל כיוון והרכבת הקלה היתה בבעלות פרטית, וכשהפכה בשנת 1957 ללא רווחית – היא נסגרה. מאידך, כמות הכבישים לתושב גבוהה שם משמעותית מערים אחרות. בקנזס סיטי היחס בין סך אורך הכבישים לגודל האוכלוסיה גדול פי 3.15 מאשר בלוס אנג'לס[9]. באופן לא מפתיע בקנזס סיטי אין כמעט פקקים ולוס אנג'לס פקוקה ביותר. את המדיניות שפתרה את בעיות התשתית בקנזס סיטי ניתן ליישם גם אצלנו.

בתמונה זו ניתן לראות תשתיות כבישים במרכז קנזס סיטי. במרכז התמונה נמצא כביש מהיר משוקע ובמפלס מעל ניתן לראות את הכבישים הרחבים.

ביזור הסמכויות

"לביזור סמכויות יש לא רק ערך מנהלי, אלא גם ממד אזרחי, שכן הוא מגדיל את ההזדמנות של האזרחים לקחת חלק בענייני ציבור. זה גורם להם להתרגל להשתמש בחירותם ומאוסף החירויות המקומיות הפעילות המוקפדות הללו, נולד המשקל הנגדי היעיל ביותר כנגד הטענות של השלטון המרכזי".

אלכסיס דה טוקוויל, "הדמוקרטיה באמריקה"

בארה"ב יש שלוש רמות של רשויות תחבורה – עירונית, מדינתית, ופדרלית. בישראל, משרד התחבורה מרכז את כל התפקידים של כל רשויות התחבורה הללו.

ישראל קטנה משמעותית מארה"ב ולכן מספיקות בה שתי רמות של רשויות תחבורה. את האחריות לתשתיות התחבורה בתחום הרשויות המקומיות יש להעביר ל"רשויות תחבורה מטרופוליניות" שיהיו בכל מועצה אזורית, מועצה מקומית או עירייה, כפי שהחליטה הממשלה בשנת 2011, אך ההחלטה טרם מומשה עד היום.

משרד התחבורה יפסיק להיות המממן ומנהל העל של חברות התחבורה הציבורית. חברות התחבורה הציבורית ימשיכו להפעיל רק קווים רווחיים. שיקולים לקניית רכבים, פתיחת וסגירת קווים, תדירותם ומיקומי התחנות יהיו באחריות החברות בלבד.

שדרוג כבישים

ישנה טענה לפיה בעיית הפקקים בכבישי ישראל היא אינסופית[10] והפתרון היחידי לה טמון בשדרוג תשתיות רכבת, אבל בחינה של 'מפת הפקקים' מוכיחה שמדובר ברשימה מוגבלת וסופית של כבישים[11]. המענה לבעיית הפקקים יינתן על ידי הרחבת הכביש היכן שניתן, כפי שנעשה בנתיבי איילון בין מחלף קק"ל לגלילות, וישפר באופן משמעותי את זרימת התנועה במקטע הזה.

ובמקומות בהם לא ניתן להרחיב את הכביש, ניתן לבנות קומה שנייה לכבישים כפי שנעשה בעיר קובה ביפן, בעיר שיקגו בארה"ב ובעוד מקומות רבים בעולם. אפילו האיראנים בנו קומה שנייה של נתיבים בכביש המהיר שחוצה את טהרן.

בתמונה זו אפשר לראות כביש דו-קומתי בעיר קובה שביפן.

רכבים פרטיים וזיהום אוויר

טענה שעולה רבות במסגרת הדיון על תחבורה ציבורית לעומת רכבים פרטיים, היא היותם של הרכבים הפרטיים מזהמים הרבה יותר מאשר התחבורה הציבורית. טענה זו איננה נכונה. מכוניות חדשות לא פולטות כמעט חומרים המזהמים את האוויר. בארה"ב, למרות רמת מינוע יחסית גבוהה לעולם – כ-0.8 מכוניות בממוצע לאדם, רמת זיהום האוויר נמוכה בהרבה מישראל אשר בה רמת המינוע היא 0.365 מכוניות לאדם[12].

זיהום אוויר נגרם מליקוי מכני[13] או דלק מהול בשמנים. ברשות הפלסטינית, ירדן ומצרים אין בדיקת זיהום אוויר שנתית והפיקוח על מהילת הדלק רופף. לכן, ברבת עמון ובקהיר המספרים נוסקים לערכים מסוכנים מבחינה בריאותית.

בישראל העיר שדרות שסמוכה לעזה והעיר אילת שסמוכה לעקבה סובלות מזיהום אוויר גבוה. לעומת זו, העיר חיפה שסובלת מדימוי שלילי של זיהום אוויר, מזוהמת פחות משדרות ואילת. המרחק מפתח-תקווה לקלקיליה הוא כ-10 ק"מ בלבד ועל כן, פתח-תקווה מזוהמת יותר מתל-אביב.

מכיוון שריבוי רכבים פרטיים הוא לא הגורם לזיהום אוויר, אלא רק רכבים לקויים ודלק מהול בשמנים שמקובלים רק במדינות קלוקלות, זהות לא רואה כל צורך בצמצום מספר הרכבים הפרטיים על מנת לשפר את איכות הסביבה. במקום זאת, צמצום זיהום האוויר יעשה על ידי אכיפה קפדנית על איכות הדלק ומכוני הרישוי.

צמצום מיסוי ובירוקרטיה על בעלי רכב פרטי

  • המיסוי על הרכב כיום הוא מכס בגובה של 83% בתוספת מע"מ שחלה גם על רכיב המכס, כלומר 114% בנוסף לאגרה שנתית גבוהה.
  • המס על הדלק מורכב מ"בלו" בסך05 ש"ח לליטר בתוספת מע"מ שחלה גם על רכיב ה"בלו", כלומר כ-252% מס.

יש להוריד את המיסוי הגבוה הזה, שמממן את התקציב לתחבורה הציבורית, ובפרט לבטל את אגרת רשות השידור בסך 153 ש"ח לשנה, שאין לה דבר וחצי דבר עם נושא התחבורה[14].

במדינות רבות בארה"ב אין טסט שנתי לרכב ובמדינות נוספות הטסט הוא רק לרמת זיהום האוויר. ההיגיון מאחורי מדיניות זו, הוא שהמדינה לא מתערבת ברכושו הפרטי של האזרח. לדעתנו ישנה חשיבות לטסט מבחינה בטיחותית ולכן זהות תפעל למקד אותו על ידי ביטול סעיפים שאינם קשורים לבטיחות[15].

תחרותיות וחדשנות בתחבורה

המגמות החיוביות של פתיחת התחרות בענף הנמלים, הימים ובענף התעופה, צריכות להגיע גם לתחבורה היבשתית. כל חברה תוכל לספק שירותי תחבורה ציבורית על חשבונה כעסק רגיל כאשר התערבות המדינה תתמקד באישור בטיחות הרכבים בלבד כמו שנעשה עבור כל רכב במדינת ישראל.

במדינת חירות, המדינה לא קובעת לאזרח מה יעשה עם רכושו ובפרט מה יעשה עם רכבו. Uber וחברות אחרות של שיתוף רכבים יוכלו לפעול בישראל. במקביל יצומצם המס הגבוה על מוניות כדי לאפשר לבעלי המוניות תחרות הוגנת.

על פי דו"ח של משרד התחבורה בארה"ב מ-2015, 94% מתאונות הדרכים נגרמות באשמת הנהג, 2% נגרמות באשמת הרכב, 2% באשמת הסביבה ועוד 2% מסיבות אחרות[16]. כחלק מהמלחמה בתאונות הדרכים, זהות תפעל להתיר נסיעת רכבים אוטונומיים ללא נהג בישראל כפי שהם הותרו לנסיעה במישיגן בנובמבר 2016. בנוסף, אנו נפעל להגדיל את התקציב לטיפול במוקדי סיכון ("כבישים אדומים") כדי להפוך את התשתית לסלחנית יותר לשגיאות הנהגים.

ענף התעופה

בארה"ב, שלא כמו בישראל, ישנם נמלי תעופה משותפים בשימוש צבאי-אזרחי. 69 נמלי תעופה משותפים בפיקוח אווירי אזרחי ("Shared Use") ו-24 נמלי תעופה משותפים בפיקוח אווירי צבאי ("Joint Use") אף שצפיפות האוכלוסייה בארה"ב היא רק 32.68 נפש/קמ"ר, ושטח פנוי יש שם בשפע. לעומת ארה"ב, צפיפות האוכלוסייה בישראל גבוהה כמעט פי 12 – 387.55 נפש/קמ"ר והמחסור בשטח בישראל כיום הוא גבוה.

בנמל התעופה הבינלאומי של העיר טוסון באריזונה, הנמצא בשימוש צבאי ואזרחי כאחד, יש כנף של 72 מטוסי F-16 ואמורים להיקלט שם בנוסף בשנים הקרובות כמה עשרות מטוסי F-35. החלק הצבאי של נמל התעופה בטוסון משמש גם מרכז אימונים בינלאומי למטוסי F-16. סוגי המטוסים הצבאיים בטוסון דומים מאוד למטוסים של ישראל בנמל התעופה בנבטים, אלא שנבטים הוא נמל תעופה צבאי בלבד וטוסון הוא נמל תעופה משותף אזרחי וצבאי.

בתמונה זו אפשר לראות מטוס אזרחי ממריא בנמל התעופה הבינלאומי בטוסון אריזונה כאשר במסלול אחר יש מטוס F-16.

7 ק"מ מנמל התעופה הבינלאומי בטוסון, ממוקם בסיס חיל האוויר דיוויס-מונת'ן שבו כנף של 82 מטוסי תקיפה A-10, כך שהצפיפות בשמים של טוסון גדולה יותר מהצפיפות בנבטים ובכל זאת, גם התעופה האזרחית מצליחה למצוא את מקומה בטוסון.

בטוסון יורדים בשנה 290 מ"מ גשם בשנה ו-85% מימי השנה הם ימי שמש. בבאר שבע 204 מ"מ גשם בשנה ו-92% מימי השנה הם ימי שמש. באר שבע אפילו יותר מדברית מטוסון.

כפי שמדינת אריזונה היא "בירת התעופה" של ארה"ב בגלל היותה מדינה מדברית ברובה (כ-8.5% מאזרחי אריזונה עובדים בתעשיית התעופה, לעומת כ-0.3% בישראל), כך הנגב צריך להפוך לבירת התעופה של ישראל. נמל התעופה בנבטים יהפוך לנמל תעופה משותף אזרחי-צבאי בדומה למודל הקיים בנמל התעופה הבינלאומי בעיר טוסון שבאריזונה ובכך יהפוך לנמל התעופה המשלים לנתב"ג. נמל התעופה בנבטים ייתן גם פתרון לבעיית רעש המטוסים לתושבים הרבים שגרים בשכנות הצמודות לנתב"ג.

דיור

החזון של זהות הוא מציאות שבה רכישת דירה בישראל תהיה באפשרותו של כל ישראלי בוגר עם משכורת ממוצעת, מבלי שישתעבד למשכנתא למשך רוב חייו. כדי שמציאות זאת תוכל להתממש, זהות תסלק את שלושת החסמים שבולמים את הבנייה למגורים בארץ ומעלים את מחיריה לרמה בלתי-נסבלת, ואלו הם:

  • המונופול – כמעט כל הקרקע שניתן לבנות עליה (93%) רשומה בבעלות "בעלים" יחיד: רשות מקרקעי ישראל, כלומר המדינה. רשות זאת משחררת קרקעות לבניה ביד קמוצה ובמיסוי גבוה וכך נוצר לחץ מחירים אדיר ותמידי על כל הקרקע לבניה בארץ.
  • הבירוקרטיה – הליכי התכנון והאישור לבניה למגורים בנויים כך שתהליך אישור הבנייה דרכם אורך שנים – הרבה מעבר למקובל בארצות אחרות. עודף האסדרה (רגולציה) וההגבלות הרבות על הבניה מפריעים ליזמים להיענות לצרכי השוק ומייקרים את הבניה.
  • ההקפאה – מעל עשרים שנה, מאז שרבין, פרס ונתניהו הכירו ב"עם הפלשתיני", ממשלות ישראל מונעות או מעכבות בניה חדשה בלב ארץ ישראל – ביהודה, בשומרון ואפילו בירושלים, ובכך מצמצמות משמעותית את אפשרויות הבנייה ברמה הארצית, מעבר לפגיעה ברמה האזורית.

כל אחד מהגורמים הללו בנפרד מקטין במידה רבה את היצע הקרקע למגורים בישראל ומזניק למעלה את מחירי הדיור. התוצאה של שלושתם ביחד היא מחדל חמור ומתמשך שפוגע קשות בכולנו.

כיצד נפתור את משבר הדיור?

מפלגת זהות מציעה מדיניות כוללת שתבטל את שלושת החסמים הללו ובכך תאפשר תנופת בנייה ארצית נרחבת שתפתור במהירות את משבר הדיור הקיים. התכנית תתבסס על העקרונות הבאים:

  • הקרקעות שייכות לאזרחים, לא למדינה. זהות תפרק את מנהל מקרקעי ישראל ותעביר את הקרקעות הפנויות שבידיו לשליטת האזרחים. מעבר למשמעות הכלכלית והערכית של החזרת הקרקע לאזרחי ישראל, הצעד הזה יאפשר לסחור בקרקעות בשוק החופשי ויגדיל משמעותית את היצע הקרקעות לבניה ובכך יביא לירידת מחירי הקרקע בישראל.
  • ייעוד הקרקע והגבלות על בנייה ייקבעו בידי הקהילה המקומית. המדינה והרשויות המקומיות לא יוכלו לקבוע איזה שימוש ייעשה בקרקע פרטית ואילו הגבלות יחולו על הבניה. קהילת בעלי הקרקעות באזור מסוים תקבע אם להגביל את ייעוד הקרקעות בו לתעשייה, מסחר, מגורים, חקלאות וכדו'. הקהילה היא גם זו שתחליט על הטלת מגבלות על בנייה, כמו למשל הגבלה על גובה בניין מרבי. בכך תתאפשר הגמישות הדרושה לפיתוח הבניה בקהילות, כך שתתאים לביקושים ולצרכים של הקהילה. התופעה שבה קרקעות מנוצלות בצורה גרועה או אפילו עומדות ריקות בציפייה לשינוי ייעודן תיפסק. רבות מהקהילות צפויות להיענות לדרישות השוק ולהגדיל את כמות השטחים המיועדים למגורים ובכך להוריד את מחירי הקרקע.
  • צמצום חסמים בירוקרטיים. תהליכי קבלת אישור לבנייה יקוצרו ויפושטו משמעותית ומגבלות רגולטוריות רבות יבוטלו או יעברו לרמה מקומית יותר (רמת הרשות המקומית או רמת הקהילה). גופים רגולטוריים יבוטלו או יצומצמו בהתאם. הדבר יהפוך את תהליך הבנייה לקל, מהיר ומשתלם יותר, לטובת יזמי הבנייה ולטובת הציבור.
  • החלת ריבונות מלאה ביהודה ובשומרון. עם החלת הריבונות תבוטל הקפאת הבנייה ולמעשה יבוטלו כל ההגבלות והסמכויות הייחודיות ליהודה ולשומרון. בכך תתאפשר בנייה חופשית גם בלב ארצנו[17].

  

תכנית זהות לפתרון משבר הדיור

(התכנית המובאת להלן מבוססת באופן ישיר על תכניות הדיור של המהנדס מוטי היינריך, כפי שפורסמו באתר "קו ישר", שהסכים לכך באדיבותו.
תכניתו נערכה, עובדה והוכללה במסגרת המצע של זהות)

המודל לעידן החדש בשוק הדיור הישראלי מבוסס על צמצום חד במעורבות מוסדות השלטון בתחום המקרקעין. בפרק הבא אנו מציגים תפיסה חדשה שתביא להוזלה של הדיור ולעליה באיכות החיים של האזרח הישראלי ותאפשר להיצע הדירות להדביק את הביקוש.

מבנה התכנית

התכנית מחולקת לחמישה חלקים המתארים ומנתחים את השינויים הנדרשים:

  • רפורמות בתחום הבנייה העירונית.
  • הגדרה מחדש של תפקידי המדינה והרשויות בהסדרת הבנייה
  • רפורמות בתחום המקרקעין ופירוק הרשות למקרקעי ישראל
  • סיכום ותחזית לירידת מחירים
  • התיישבות ופיתוח אסטרטגי ביהודה ושומרון

 רפורמת הבנייה העירונית

מטרות הרפורמה

  • לפשט את השימוש ואת המסחר במקרקעין.
  • להביא להתחדשות תמידית של הערים.
  • להתאים את הבנייה ואת השימוש בה לדרישות התושבים
  • לצמצם למינימום את השחיתות בענף, על ידי צמצום הצורך במגע בין האזרח לממסד.
  • להביא להוזלה משמעותית של מחירי הדיור.

עיקרי רפורמת הבנייה העירונית 

  • הגדרה מחדש של סיווגי השימוש בקרקע: החלוקה המקובלת (מגורים, חקלאות, מסחר, תעשייה, בידור, מלאכה, משרדים ועוד) – תבוטל. יוגדרו מחדש 4 סיווגים בלבד: שמורות טבע וגנים, תשתית ציבורית, בנייני ממשל (ארצי או מקומי) וקרקע לשימוש פרטי.
  • חלוקת הערים לרבעים קטנים והומוגניים: הערים יחולקו לאזורים קטנים בעלי אוכלוסיה הומוגנית ככל האפשר, בהתאם לקהילות המקומיות[18]. מטרת החלוקה תהיה להעביר חלק גדול מסמכויות העירייה להגביל את הבניה לקהילות המקומיות.
  • החלפת התב"ע ב"תכנית רובע מוסכמת" (תר"מ): מגבלות על בנייה ועל שימוש בקרקע ברובע מסויים יתקבלו על ידי דיירי הרובע באמצעות אישור של "תכנית רובע מוסכמת", בלא התערבות העירייה או הרשות המקומית. מודל זה יאפשר לתושבים המקומיים לקבוע בעצמם את אופיו של הרובע, וייתן להם את הגמישות הנחוצה כדי להגיב לדרישות המשתנות של האוכלוסייה המקומית ולתנאי השוק, תוך כדי שהוא מגן על דיירי הרובע מהחלטות שאינן מתחשבות בצרכיהם או נובעות משיקולים הזרים להם.
  • הגדרה מחדש של הזכות להתנגד לבנייה כך שתחול רק על מטרדים ברורים ומוחשיים.
  • רפורמה בתהליך הבנייה: אנו ניצור פורמט אחיד ופשוט יותר של תהליך הבנייה, נצמצם את כמות הבירוקרטיה הנדרשת ונסיר חסמים רגולטוריים עודפים. בכך תצטמצם משמעותית יכולתה של הרשות המקומית לעכב או למנוע בנייה מטעמים לא ענייניים, על כל התופעות השליליות הנובעות מיכולת זו, ויקטנו מימדי השחיתות. הרפורמה תוזיל את העלויות הנלוות לבנייה, תקצר את משך הזמן הנדרש לפני שמיזמי בניין יצאו אל הפועל ותעודד השקעות של יזמים בתחום. תקנות הבנייה הנחוצות שיוותרו ייאכפו בקפדנות והעבריינים ייענשו בחומרה.
  • ביטול כל המסים הייחודיים למקרקעין: מס שבח, היטל השבחה, דמי הסכמה ועוד. העיריה תוכל לגבות אגרה מכל בניה חדשה שייעודה העיקרי יהיה כיסוי עלויות הפיקוח על הבנייה ומימון קרן להרחבה עתידית של תשתיות ציבוריות (כגון כבישים וביוב).
  • הקמת מנגנוןלרישום מהיר בטאבו של הקרקעות.

העברת סמכות התכנון מהעירייה אל התושבים

הסמכות להסדיר את הבנייה בעיר נמצאת כיום בידי העיריות, שמממשות אותה בהתאם לתכנית מתאר שהן מכינות (הידועה יותר בשם תכנית בניין עיר, או תב"ע בקיצור). הדבר מתבסס על התפיסה לפיה רק מתכנן מרכזי בעל תכנית מסודרת וקשיחה יכול לתכנן באופן יעיל מערכת מורכבת כמו עיר. כאשר ניתנת לעירייה הסמכות התכנונית הזו, הדבר נעשה תחת ההנחה שהעירייה תדע להקצות שימושים מותרים לקרקעות שבתחומה בצורה יעילה ומאוזנת, להטיל או להסיר הגבלות בנייה בהתאם לצרכי התושבים ואף לחזות בצורה מדויקת למדי את צרכיהם העתידיים.

זהות מאמינה שהנחה זו אינה עומדת במבחן המציאותהתכנון המרכזי דווקא פוגע ביכולתן של ערים להתפתח, פוגע ביכולתם של התושבים לעשות שימוש יעיל באדמותיהם, פוגע בהיתכנות הכלכלית של מיזמי בניין וגורם לעליית מחירי הדיור. על מנת שהקהילות המקומיות יוכלו להגיב לתנאי השוק המשתנים ולצרכי האוכלוסיה המשתנים, יש להעביר את רוב סמכויות התכנון לקהילה המקומית. אנו נעשה זאת באמצעות החלפת התב"ע בתכנית מתאר ברמה הקהילתית – תכנית הרובע המוסכמת.

תכנית הרובע המוסכמת (תר"מ)

תכנית בניין עיר תבוטל ובמקומה יבואו תכניות רובע מוסכמות. הסמכות לקבוע הגבלות בנייה וייעודי קרקע תילקח מהרשות המקומית ותינתן לבעלי הקרקעות בכל שכונה. כך יתאפשר לתושבי אותה שכונה להשפיע באופן ישיר על סביבת המגורים שלהם ועל ערכי נכסיהם, ותנוטרל ההשפעה של גורמים חיצוניים בעלי אינטרסים זרים. תושבי השכונה הם אלה שמושפעים ישירות מתכניות הבנייה, לכן יכולתם להעריך את ההשלכות טובה יותר והתמריץ שלהם לקבל החלטות נכונות עבור השכונה גדול יותר.

כל המגבלות המופיעות כיום בתב"ע יוכלו להופיע גם בתר"מ. כך למשל, תוכל להיקבע בתר"מ מגבלה על גובה הבניין המקסימלי המותר, על כמות מינימלית של מקומות חנייה או על האפשרות לפתוח בתי עסק ברובע מסוים.

תכניות הרובע המוסכמות יתקבלו ברוב קולות לתקופה של עשרים שנים. אישור התר"מ ייעשה באמצעות משאל בו ישתתפו כל בעלי הנכסים בשכונה מסוימת. ניתן יהיה להכניס שינויים בתר"מ בטרם תפקע באמצעות החתמת רוב מיוחס של בעלי הנכסים. ביזור סמכות קבלת ההחלטות כך שיאושרו על ידי רוב התושבים ולא על ידי מספר מצומצם של בעלי תפקידים תצמצם מאוד את היכולת להשפיע על ההחלטות באמצעות מתן שוחד או באמצעים בלתי כשרים אחרים ובכך יקטנו משמעותית מימדי השחיתות המעורבת בתהליך זה.

התב"ע תקבל מעמד של תר"מ למשך תקופת הסתגלות בת 15 שנים. במשך תקופת ההסתגלות, ההגבלות שהוגדרו בתב"ע ימשיכו לחול בתור ברירת מחדל כתר"מ בכל רובע בנפרד ואז יפוגו מאליהן. לקראת תום תקופת ההסתגלות בעלי הנכסים ברובע יוכלו לאמץ תר"מ חדשה. תקופת הסתגלות ארוכה זו תתן לבעלי הנכסים אפשרות לבחון את התכניות השונות או להציע תכניות משלהם, בהתאם לשיקולים המנחים אותם.

התר"מ תהיה הסכם בין בעלי הנכסים שניתן לאכוף בבית משפט. בנוסח הטאבו של נכסים הכפופים לתר"מ תירשם הערה לפיה הנכס כפוף לתר"מ. רוכשים פוטנציאליים יוכלו להתחשב בטרם ירכשו את הנכס בהשפעת המגבלות המופיעות בתר"מ על אורח החיים המועדף ועל האפשרות להשביח את הנכס.

מבני ציבור, גנים עירוניים, כבישים ותשתיות עירוניות יישארו כפופים לרשות המקומית ולא יהיו כפופים לתר"מ.

רפורמה בתהליך הבנייה

אימוץ התר"מ במקום תכניות מתאר עירוניות ייצור מערכת בה הגבלות הבנייה יכולות להתאים את עצמן לדרישות השוק המשתנות. על מנת לאפשר לערים לצמוח ולהתפתח באופן טבעי בהתאם לדרישות האוכלוסייה, יש להשלים את המהלך בכך שנאפשר גם ליזמים העוסקים בבנייה להגיב במהירות לשינוי בדרישות ולבנות ללא שיהוי מיותר. לשם כך, יש צורך בתהליך אחיד ומסודר של אישור בנייה, שיאפשר שמירה על בטחון הציבור ועל התשתיות העירוניות מבלי להכפיף את היזמים לדרישות שרירותיות או לסחבת בירוקרטית שאין בה צורך.

זהות תפעל לביצוע רפורמה מקיפה בתהליך הבנייה, שתהפוך את התהליך לפשוט ואחיד יותר ובכך תוזיל את העלויות האדמיניסטרטיביות ליזמים, תקצר את פרק הזמן עד לאכלוס הבניין ותפחית את אי הוודאות הנובעת מרגולציית יתר. הרפורמה תהפוך את הבנייה למשתלמת יותר ליזמים ותאפשר את הורדת העלויות לצרכנים.

תהליך קבלת היתר בנייה

יזם שירצה לבנות בניין על קרקע שבבעלותו יודיע על כך לרשות המקומית ויוקצה לו אתר אינטרנט במתכונת אחידה למעקב אחר הבנייה. האדריכל שמתכנן את הבנייה ינהל את האתר ויזין את המידע הנדרש: מימדי הבניין, מיקומו, האופן המדויק בו יתחבר הבניין לתשתיות העירוניות[19] והעומס המתוכנן עליהן, ייעוד השימוש בבניין, תקן הבניה, פרטי כל החברות המפקחות הפרטיות ושמות המהנדסים, המפקחים והיועצים המקצועיים[20]. הפרטים המפורסמים יהיו חייבים להיות תואמים לפרטים שבתכנית הבנייה, אותה האדריכל חייב להשלים לפני הזנת המידע. כמו כן, תצוין תכנית הרובע המוסכמת אליה הבנייה כפופה, אם יש תכנית כזאת, לראיה כי האדריכל מכיר את התכנית ואת ההגבלות המפורטות בה. על כל אחד מהיועצים, ועל כולם יחד, תחול האחריות החוקית לתכנון.

כל מיזם בנייה ילווה על ידי חברת ביטוח. חברת הביטוח תישא באחריות הכספית לכל נזק שייגרם עקב בנייה לא נאותה או שגוייה, מרגע התחלת הבנייה ועד שנים רבות לאחר שהבניין יאוכלס ויתפקד. גם פרטי חברת הביטוח המבטחת ומלווה את הבניה יפורסמו.

היזם יפרסם באתר האינטרנט גם את סקר ההשלכות הסביבתיות של הבניין. גם החברה מבצעת הסקר תהיה חשופה בעתיד לתביעות על גילוי לא-נאות. החוק יחייב מינוי יועצים מקצועיים – בדומה למצב הקיים.

המידע שאותו יהיה על היזם לפרסם הוא כלל המידע הנדרש כדי לוודא שהבנייה לא תגרום נזק לבאי הבניין, לציבור הרחב ולתשתיות העירוניות. הזנה ביודעין של מידע כוזב באתר האינטרנט תהווה עבירה שתיאכף בקפידה והעבריינים ייענשו בחומרה.

התנגדות לבנייה

ביום שבו יסתיים פרסום המידע באינטרנט יודיע הקבלן על השלמת התכנון לעירייה וכן יפרסם זאת במודעות בעיתונות ובמודעות-קיר על גבי הבניינים הסמוכים לאתר הבניה המיועד[21]. בתוך 60 ימים ממועד הפרסום (120 ימים עבור בניין גדול) יוכלו תושבים, או העירייה, לעכב את הבנייה אם יש להם עילה מוצדקת. העיכוב יתבצע באמצעות עתירה לבית המשפט.

אם לא תוגש התנגדות לבנייה בפרק זמן זה, היזם יקבל אישור בנייה באופן אוטומטי. הדבר מבטא שינוי מוחלט של התפיסה לעומת המצב כיום. נכון להיום, כל בנייה היא אסורה אלא אם אושרה מפורשות. לאחר הרפורמה, כל בנייה תהיה מותרת אלא אם תהיה קיימת סיבה מוצדקת להתנגד לה.

התנגדות ופנייה לבית משפט יהיו תופעה נדירה הואיל והעילות המצדיקות התנגדות יהיו מועטות יחסית למצב הקיים. לבית המשפט תהיה הסמכות לפסוק פיצוי על העיכוב לטובת היזם במקרה של התנגדות בלתי מוצדקת ואף לאלץ את המתנגדים להפקיד ערבויות לצורך פיצוי כזה, מה שיגן על היזמים ועל לקוחותיהם מפני התנגדויות סרק.

הסיבות המוצדקות העיקריות להתנגד לבנייה יהיו:

  • התשתיות העירוניות אינן מתאימות לבניין המתוכנן[22].
  • יועץ מקצועי, מפקח, מהנדס או חברה מפקחת חסרים את ההסמכות הנדרשות לפי התקן.
  • החברה המבטחת חסרה את האמצעים לפצות נפגעים במקרה שייגרם להם נזק.
  • אי עמידה בתנאי תכנית הרובע המוסכמת.
  • ביצוע הבנייה כפי שתוכננה יגרום נזק מוחשי ובר-מדידה לתשתית ציבורית או לנכסי השכנים[23].

הפיקוח על הבנייה

מי שצפויים להיפגע יותר מכל אם ייגרם נזק לאדם או לרכוש עקב ליקויי בנייה הם חברת הביטוח המבטחת את הבניין וכמובן הלקוחות עצמם. הן חברת הביטוח והן הלקוחות יהיו מעוניינים, אם כן, להעסיק מפקחים מטעמם שיפקחו על תהליך הבנייה. מפקחים אלה יהיו חלק חשוב ממערך הפיקוח על הבנייה.

קבלנים יחויבו בחוק לבנות לפי תקני בטיחות ידועים ומקובלים בעולם וכן להעסיק מכוני בדיקה פרטיים לכל אורך הפרויקט[24], שגם הם יהיו חלק ממערך הפיקוח.

אתר האינטרנט בו יוצג המידע אודות פרוייקט הבניה יהיה פתוח לכל: לשכנים, לעירייה, לחברת הביטוח, ליועצים מטעם הקונים ולכל אדם אחר. כל שלב וכל חריגה במהלך הבניה[25] ידווחו בו, יחד עם אישוריהם והערותיהם של המהנדסים ושל גופי הפיקוח הפרטיים. מפקחים פרטיים שיבחינו בחריגות יחויבו לדווח עליהן.

גם אחרי הרפורמה, כמו היום, לא יהיה פיקוח ישיר של העירייה על מהלך הבניה עצמו. העירייה תבדוק את הבנין בתום הבניה, לפני שיינתן אישור אכלוס, ובמהלך הבניה תסתמך על היועצים הפרטיים ועל המידע שפורסם באתר. במהלך הבנייה, העירייה תפקח על דברים הנוגעים לשימוש בתשתיות הציבוריות, כגון החיבור לתשתית הביוב והמים, בנייה החורגת לשטח ציבורי ופינוי נאות של פסולת בניין. מחלקת הבנייה ברשות המקומית תעקוב אחרי אתר האינטרנט ותוודא שהקבלן אכן מזין ומעדכן את הפרטים בו. חריגת בניה, אי-פרסום כנדרש, או אי-עמידה בדרישות החוק יוכלו להביא לעצירת הבנייה על ידי העירייה או אפילו על איסור אכלוס.

אי עמידה בנהלים ובחוקים תהווה גם עילה לעתירה לבית המשפט להפסקת הבנייה. אם העתירה תתקבל, בית המשפט יוכל להורות על הפסקת בנייה ובמקרים מסוימים על איסור אכלוס.

כמעט כל הנושאים שגודשים כיום את ועדות בניין העיר, וגורמים לעיכובים בלתי צפויים של חודשים ושנים בהליכי בנייה, לא יהיו מכשול בהעדר תב"ע. היזם יהיה משוחרר מהכורח הנוכחי לשאת ולתת על תוספת שטחי בנייה, מספר חדרים, מספר החניות והמרפסות ועוד עשרות נושאים אחרים, אך יידרש להקפיד פי כמה וכמה על עמידה בדרישות החוק המעטות והסבירות שיוותרו. מידת השרירותיות בדרישות מקבלנים ויזמים תהיה קטנה לאין-שיעור מאשר כיום, אך מידת האחריות האישית שתוטל על היזם להימנע מכשל תגדל. כמובן שכאשר הקבלנים לא יידרשו עוד לעקוף חוקי תכנון ובניה שרירותיים ומגבילים, הם לא יפגינו את אותה מידת הזלזול הנהוגה כיום בחוקים החשובים יותר וגם הפיתוי לעבור עליהם יקטן.

שינוי השימוש בבניין משותף קיים 

לא רק בניינים חדשים יוכלו לנצל את ההקלות בתחום הבניה. בעידן החדש לא תהיה מניעה חוקית להוסיף קומות לבניין, לבצע עבודות לחיזוק המבנה, או להסב דירות מגורים למשרדים, לקליניקות או לדירות נופש – בכפוף לתר"מ ולהיתכנות ההנדסית. לא יהיה צורך בהיתר מראש או במעורבות אחרת של השלטון המקומי. המגבלה היחידה תהיה ההסכמה בין בעלי הדירות בבניין שהוא רכוש משותף.

בהיעדר חוזה אחר, די יהיה בהסכמה של רוב[26] בעלי דירות כדי לאפשר שימוש שונה מהקיים בדירות או כדי להוסיף קומות לבניין – תמורת פיצוי מהקבלן או תמורת עבודות לשיפור המבנה. הסכמה כזאת משמעותה שינוי בתקנון הבית המשותף. שינוי כזה יירשם בטאבו כדי שכל רוכש דירה עתידי בבניין ידע על כך. היכולת של הדיירים ליזום שינויים ושיפורים בבניין תאפשר להם להיענות לדרישות השוק המשתנות ולהרוויח ישירות, בפיצוי מהקבלן, או בעקיפין, באמצעות עליית ערך נכסיהם.

הזכות להתנגד לשימוש בקרקע

אנו מבקשים למנוע מצב שבו התנגדויות בלתי ענייניות של בעלי נכסים שכנים מעכבות מיזמי בנייה או גורמות ליזמים להוצאות בלתי צפויות. עם זאת, אנו מודעים לכך שמיזמי בנייה ושינויים בשימוש בקרקע עלולים לגרום לנזק מוחשי לבעלי נכסים שכנים וכי יש להגן עליהם מפני נזק כזה או לאפשר להם לדרוש פיצוי בגינו. לכן, רפורמת הבנייה של זהות כוללת הגדרה חדשה פשוטה וברורה של הזכות להתנגד לשימוש בקרקע.

לשם כך יוגדרו שלושה סוגים של מטרדים הנובעים משימוש בקרקע ועלולים להשפיע על בעלי הקרקעות השכנות:

מטרד הנובע משימוש ציבורימטרד הנובע מעבודות בנייה בשטח ציבורי, משינוי השימוש בשטח או משימוש של הציבור בשטח או במבנים שעליו. דוגמאות למטרדים כאלה הן הרחבת כביש קיים, סלילת כביש חדש או גידול בעומס התנועה בכביש עקב התפתחות הסביבה. מטרדים כאלה לא יהיו עילה לתבוע פיצוי או הפסקה של עבודות הבנייה מהמדינה או מהרשות המקומית. מי שירכוש מגרש או נכס הגובלים ברצועת קרקע ציבורית, יצטרך להביא בחשבון שבעתיד ייתכנו בה עבודות פיתוח שישפיעו, לטוב או לרע, על ערך הנכס שלו. ההנחה היא שאפשרות כזאת תגולם מראש במחיר שהרוכש שילם עבור המגרש או הנכס.

מטרד פסיבי מצד שכן: מטרד הנוצר כאשר בנייה במגרש שכן משפיעה לרעה על ההנאה ממשאבי טבע, למשל כאשר היא מסתירה את הנוף או חוסמת את אור השמש. מטרד פסיבי לא יהיה עילה להתנגדות לבנייה. לתפיסתנו, משאבי הטבע אינם הופכים לקניינו של מי שנהנה מהם ולכן אין לו זכות לדרוש להמשיך ליהנות מהם. מי שיקנה נכס או מגרש יצטרך להביא בחשבון את האפשרות ששכניו יפתחו את נכסיהם כך שהנאתו ממשאבי הטבע תיפגע.

מטרד אקטיבי מצד שכן: בשונה ממטרד פסיבי, אשר מונע הנאה, מטרד אקטיבי הוא מטרד הגורם לפגיעה מוחשית בשכנים ובנכסיהם. מטרדים אקטיביים נפוצים הם רעש, ריח רע, עשן ופליטת מזהמים. מטרד אקטיבי יהווה עילה להתנגדות לבנייה ויאפשר לבית המשפט לעצור בנייה, להורות על השבת המצב לקדמותו או לפסוק פיצויים לבעלי הקרקעות השכנות.

הנחיות שתפקידן למנוע מטרד אקטיבי או פסיבי יכולות להיות חלק מהתנאים ומההגבלות המפורטים בתר"מ. הזכות להתנגד קיימת בנוסף על הנחיות כאלה ודורשת מבעלי הנכסים והקרקעות השכנים המעוניינים להתנגד להציג מפגע מוחשי ומוגדר היטב, הניתן להוכחה ולמדידה כמותית.

תפקידי המדינה והרשויות המקומיות בתכנון ובבנייה

בעקבות הרפורמות המוצעות, תפקידיהן של הרשות המקומית ושל המדינה בכל הנוגע לבנייה ישתנו ויצטמצמו משמעותית. ההגבלות על הבנייה ייקבעו ברמת השכונה[27], מה שייתר את מרבית תפקידיה של הרשות המקומית בתכנון הבנייה. האחריות החשובה ביותר שתישאר בידי הרשות המקומית היא האחריות על התשתיות העירוניות, והיא תצטרך להתאימן לצרכיהם המשתנים של התושבים ובעלי העסקים בשטחה.

התאמת התשתיות העירוניות למיזמים חדשים 

לעתים קרובות, מיזמים גדולים ידרשו התאמה של התשתיות העירוניות על מנת לספק את צרכיהם. על הרשות המקומית יהיה לבצע את כל ההתאמות הנדרשות עבור התושבים והעסקים בתחומה. למעשה, התאמת התשתיות לצרכיהם של משלמי הארנונה היא מהתפקידים המעטים שיוותרו לרשויות המקומיות לאחר הרפורמה.

עלות ההתאמות הנדרשות תושת על היזם, שכן הוא זה שיפיק מהן תועלת. הדבר יכול להיעשות באמצעות גביית התשלום ישירות, או באמצעות קרן סגורה, שיזמים יעבירו אליה כספים בהתאם לעומס שהמיזמים שלהם מוסיפים על התשתיות העירוניות – כספים שיוקדשו אך ורק למימון שדרוג עתידי של התשתיות כשיהיה בכך צורך. כמובן שרשויות מקומיות בעלות יוזמה, שמבינות את התועלת במשיכת מיזמים שיביאו להגדלת תקבולי הארנונה ויאפשרו את שיפור התשתיות העירוניות, ירצו למשוך אליהן יזמים. התמריץ הטוב ביותר עבור יזם להשקיע בפרויקט ברשות מקומית מסוימת, ולא ברשות מקומית אחרת הדומה לה, יהיה תכנון וביצוע יעיל, מהיר וחסכוני של ההתאמות הנדרשות. בכל מקרה כספים שייגבו מיזמים בשל צורך להתאים תשתית מסוימת, יוכלו לשמש רק לתכנון וביצוע ההתאמה הנדרשת ולא למטרות אחרות.

בנייה ציבורית ותשתיות חדשות

הרשות המקומית תמשיך לשאת באחריות לתכנון, בנייה ותחזוקה של מבני ציבור ותשתיות בתחומה – כבישים ומדרכות, תאורת רחוב, קווי ביוב ומים, גינון ציבורי וכדומה. תכניות הבנייה של הרשות המקומית יפורסמו באופן פומבי באינטרנט מתוקף זכות הציבור לדעת.

מתוקף תפקידה של הרשות המקומית כאחראית על התשתיות העירוניות, היא תידרש למנוע ממיזמי בנייה לגרום נזק לאותן תשתיות. העירייה תעשה זאת באמצעות בחינת הפרטים המפורסמים באינטרנט לפני קבלת אישור הבנייה, ובאמצעות פיקוח על ההתחברות לתשתיות ועל העומסים עליהן. במקרה שהבנייה גורמת או צפויה לגרום נזק לתשתיות, הרשות המקומית תעתור לבית המשפט.

הואיל וכמעט כל הנושאים שנידונים כיום בוועדות הבנייה לא ייקבעו עוד על ידי הרשות המקומית, לא יהיה צורך בוועדות אלה. מחלקת ההנדסה העירונית תעסוק כמעט אך ורק בתכנון תשתיות ציבוריות, בהשפעה של פרויקטים חדשים עליהן ובפיקוח על תהליך בקשת היתר בנייה.

בנייה ציבורית ותשתיות ביןעירוניות

המדינה תמשיך לשאת באחריות לתכנון, בנייה ותחזוקה של תשתיות ושל מבני ציבור מחוץ לשטח השיפוט של הרשויות המקומיות – כבישים בין-עירוניים, שמורות טבע, נמלי תעופה וכדומה.

מיסוי, היטלים ואגרות בתחום הנדל"ן

מיסוי המקרקעין והבניה לא יהיה שונה מהמיסוי בכל יתר ענפי המשק כפי שמפורט בפרק "שינוי שיטת המיסוי" בתחילת שער זה.

  • היטל השבחה יבוטלכי עירייה לא תוכל להשפיע על תכניות בנייה לאחר ביטול התב"ע.
  • לא יהיה מס שבח, משום שיהיה מס אחיד ושטוח על כל ההכנסות, כפי שמפורט בפרק "שינוי שיטת המיסוי".
  • מדינת ישראל תהיה מדינה חופשית ממכס[28] ולכן לא יהיה מכס על ייבוא חומרי בניין ובכלל זה מלט.

אגרות ימשיכו להיגבות על מנת לספק שירותים ציבוריים, כדוגמת רישום מקרקעין (טאבו). אנו נשאף להפוך את ספקי השירותים הציבוריים האלה למערכות סגורות, שימומנו אך ורק מאגרות מבלי להעביר כספים למדינה ומבלי לקבל מימון מתקציב המדינה. כך אפשר יהיה לוודא שהאגרות משמשות לכיסוי ההוצאות בפועל ולא למיסוי סמוי באמצעים חלופיים.

הפישוט הצפוי במבנה המס וביטול ההיטלים יצמצמו את הצורך בשכירת עורכי דין ומומחים אחרים לחוקי נדל"ן או לתכנוני מס, וכך יסייעו בהורדת מחירי הנדל"ן במישרין ובעקיפין.

רפורמת המקרקעין

השבת הקרקעות לאזרחים

רפורמת הבנייה של זהות נועדה לטפל באחד הגורמים העיקריים למחירי הדיור הגבוהים בישראל – החסמים הרגולטוריים שמקשים על הבנייה בישראל ומייקרים אותה. רפורמת המקרקעין נועדה לטפל בגורם השני ליוקר הדיור – מחירי הקרקע הגבוהים.

מחירי הקרקע הגבוהים נובעים מהיצע נמוך של קרקעות לבנייה, שאינו מצליח להדביק את הביקוש הגובר. ההיצע הנמוך אינו נובע ממחסור אמיתי בקרקעות בישראל, אלא ממחסור מלאכותי הנובע משליטה מונופוליסטית של המדינה על הקרקעות באמצעות רשות מקרקעי ישראל.

זהות מאמינה שהאזרחים, ולא המדינה, הם הבעלים האמיתיים של הקרקע. אנו גם מאמינים שרק מסחר בקרקעות ללא מגבלות מיותרות בשוק החופשי יאפשר להפיק מהן את התועלת המרבית עבור המוכרים, הרוכשים והמשק כולו.

רפורמת המקרקעין של זהות תפרק את המונופול של רשות מקרקעי ישראל, תעביר את הבעלות על הקרקעות לאזרחים ותסיר את כל החסמים שמונעים את פיתוחן ואת המסחר החופשי בהן.

פירוק הרשות למקרקעי ישראל

93% מהקרקעות בישראל נשלטות על ידי המדינה, באמצעות רשות מקרקעי ישראל. הרשות היא זו שמקצה קרקעות לשימושים שונים והיא זו שמחליטה אילו קרקעות יימכרו ואילו קרקעות יישמרו כעתודות בנייה עבור צרכים עתידיים – הכל לפי שיקול דעתה הבלעדי. המשמעות היא שיש לרשות מקרקעי ישראל מונופול כמעט מוחלט על הקרקעות בישראל.

המונופול על הקרקעות נותן לרשות מקרקעי ישראל ולמדינה כוח והשפעה. יצירת מחסור מלאכותי בקרקעות, באמצעות מכירתן בתנאים מגבילים ובקצב אטי, מאפשרת למדינה לשמר את הכוח הזה.

במקרה הטוב, המדינה משתמשת בכוח הזה כדי לממש מדיניות ריכוזית ולנווט את הכלכלה בהתאם לתפיסת עולמה הפוליטית, במקום להסתמך על כלכלת השוק החופשי כדי לענות על הצרכים האמיתיים של אזרחי ישראל, מה שגורם לפגיעה במשק כולו.

במקרה הרע, הכוח הזה משמש להענקת טובות הנאה למקורבים ולחיזוק קשרים פסולים של הון ושלטון.

אפשר לראות את נזקי המונופול הזה היום, כאשר קרקעות רבות נותרות בלתי מנוצלות. זאת מפני שהרשות מקצה אותן לשימושים רצויים פוליטית שאין להם ביקוש, כמו חקלאות, או משום שהיא אינה מוכנה למכור אותן כלל. באותו הזמן, ההיצע הבלתי מספק של קרקעות לצרכי דיור גורם למחירי הדיור להאמיר.

אנו מאמינים שאת המונופול הזה חייבים לפרק ושאת הקרקעות שבשליטתו יש להחזיר לאזרחי ישראל.

סיווג מחדש של השימוש בקרקעות

יכולתה של רשות מקרקעי ישראל להגביל את השימוש המותר בקרקעות גורמת לניצול בלתי יעיל שלהן, עד כדי חוסר שימוש מוחלט בהן. במקום שהקרקעות האלה ישמשו למטרות המבוקשות והנחוצות ביותר, הן מוגבלות באופן שמאפשר להשתמש בהן רק לקידום מטרות פוליטיות ואינטרסים של קבוצות לחץ. הדבר גורם לפגיעה במשק, מאט את הצמיחה ובסופו של דבר מחריף את יוקר המחיה.

ערכן של קרקעות המוגבלות לשימוש בלתי מבוקש, למשל חקלאות, יכול לעלות בצורה חדה אם יסווגו אותן מחדש באופן שיתיר שימוש מועיל יותר, כגון מסחר. השליטה במנגנון סיווג הקרקעות מאפשרת קבלת החלטות בעלות השלכות כלכליות אדירות על בעלי הקרקע וכן על יזמים המעוניינים לבנות עליה. בשל כך, מנגנון סיווג הקרקעות מהווה קרקע פוריה לשחיתות ולמתן טובות הנאה למקורבים.

רפורמת המקרקעין של זהות תבטל לחלוטין את סיווגי הקרקעות הפרטיות. תבוטל האבחנה הקיימת בין קרקעות פרטיות המיועדות למסחר, לתעשייה, לחקלאות, לדיור וכדומה. הקרקעות הפרטיות יסווגו כקרקע לשימוש פרטי ובעלי הקרקעות יוכלו לעשות בהן כל שימוש שירצו[29].

הקרקעות שבשליטת המדינה יחולקו לשלושה סוגים:

  • מרחבי שמורות טבע: נחלים, אגמים, אתרים ארכאולוגיים וכיוצא בזה, יחד עם מבנים או מתקנים לרווחת המבקרים הסמוכים אליהם, כגון שבילים, אזורי מחנאות וקיוסקים.
  • תשתיות ציבוריות: כגוןתוואי כבישים, מסילות ברזל, צנרת מים וגז.
  • אזורי ממשל: קרקעות המשמשות בנייני ממשלה, מבנים ציבוריים, מכוני מחקר, מפעלים בטחוניים, מחנות צבא, שטחי אימונים וכדומה.

כל הקרקעות שלא יתאימו לאחד הסיווגים האלה יוצאו מידי הרשות למקרקעי ישראל ויועברו לידי האזרחים[30].

העברת קרקעות המדינה לרשות האזרחים

קיימים מספר מודלים להעברת הקרקעות לאזרחים שנשקלו על ידי זהות. אנו נתייעץ עם המומחים הרלוונטיים ונבחן את העובדות וההשלכות של המודלים השונים כדי לבחור במודל המתאים והיעיל ביותר. כל שיטה שתיבחר תציית לעקרונות הבאים:

  • השיטה תאפשר מסחר בקרקעות בשוק החופשי, ללא הגבלות.
  • יישום השיטה יהיה חופשי מהתערבות המדינה[31].
  • השיטה תעניק לכל אזרח חלק שווה ערך מאדמות המדינה. לפיכך, בכל שיטה בה יופקו רווחים ממכירת הקרקע או משימוש בה, הרווחים יתחלקו באופן שווה בין האזרחים.
  • המדינה לא תקבל לידיה כל חלק מהקרקעות האלה או מהרווחים המופקים ממכירתן או מהשימוש בהן[32].

לאחר ביטול סיווג הקרקעות הפרטיות ולאחר הוצאת אדמות המדינה שאינן בשימוש מידי הרשות למקרקעי ישראל, הרשות תאבד את רוב תפקידיה וניתן יהיה לסגור אותה. מעט התפקידים הנחוצים שיישארו לה, כגון סילוק פולשים מאדמות מדינה[33] או רכישת קרקעות לצרכי המדינה, יועברו למחלקות מתאימות במשרד הפנים.

מחיר הויכוח על חלוקת קרקעות בעבר

מרבית קרקעות המדינה נמסרו למתיישבים על ידי המדינה או הקרן הקיימת, ללא תמורה, כדי שיעבדו את האדמה. האדמות הללו לא הועברו ישירות למשפחות המתיישבים אלא דרך גופים מתווכים: תנועות ההתיישבות המפלגתיות והאגודות (מושבים וקיבוצים). הקרקע לא נרשמה בטאבו בבעלות המתיישב ולא בבעלות המתווכים, אלא נשארה בבעלות המדינה. כך המתיישבים זכו למעמד ביניים על הקרקע – "ברי רשות" – שמאפשר להם להשתמש בקרקע, אך לא נותן להם שום זכות קניינית בה.

אין כיום מחלוקת על כך שלמתיישבים יש זכויות כלשהן בקרקעות אלה, מן הטעם הפשוט שהם מחזיקים בהן מזה שניים-שלושה דורות ואין עליהן תביעת בעלות פרטית ישירה אחרת. עם זאת, גם למדינה יש זכויות בקרקעות האלה – זכויות שיש להעביר לאזרחי ישראל במסגרת רפורמת המקרקעין. כל זמן שהזכויות על הקרקע נמצאות במחלוקת לא ניתן לפתח אותן ולהפיק מהן רווחים – מצב שפוגע גם במתיישבים וגם במשק כולו. לכן, יהיה צורך לגבש בהקדם הסדר לחלוקת הקרקעות בין המתיישבים למדינה.

במצב הנוכחי בו לאורך עשרות שנים עשרות סקטורים ומקורבים קיבלו מתנות מהמדינה, אין דרך לחשב בדיוק מי קיבל מה ולהחזיר את הגלגל לאחור. המתיישבים החקלאיים, דרך הקיבוצים והמושבים, קיבלו קרקעות חינם. באותו הזמן, תעשיינים קיבלו מפעלים חינם, מקורבים קיבלו זיכיונות ייצור, שיווק ויבוא בלעדיים, קואופרטיבים לתחבורה קיבלו סובסידיות ומונופולים וכן הלאה. בשלב הזה, בלתי אפשרי להכריע באופן הוגן וחסר פניות איזה חלק מהקרקע בדיוק צריך לעבור לבעלות המתיישבים.

לכן, עלינו לוודא בעת גיבוש ההסדר כי הנזק לאזרחים שנגרם עקב העיכוב בהעברת הקרקעות לידיהם ובפיתוחן בזמן עריכת המשא והמתן אינו עולה על התועלת שיקבלו מהגדלת חלקם בקרקעות. יש לזכור כי רפורמת המקרקעין תביא לירידה משמעותית במחירי הקרקעות ועוקצו של הוויכוח יקהה.

איסור מכירת קרקעות לגורמים עוינים

לאחר שרשות מקרקעי ישראל תפורק ואדמות המדינה יעברו לידיים פרטיות, יהיה צורך לוודא שגורמים עוינים לא יוכלו לרכוש קרקעות במדינת ישראל.

זהות תעביר חוק המונע מכירה או השכרה של קרקעות בישראל לגורמים עוינים. לצורך כך, יוגדרו קריטריונים ברורים ומקיפים לפיהם ייקבע מיהו גורם עוין שיהיו חלק מנוסח החוק.

  • מדינות אויב וארגונים עוינים ייחשבו לגורמים עוינים
  • גם אזרחיהן של מדינות אויב וחברים בארגונים עוינים ייחשבו לגורמים עוינים
  • חברות, ארגונים ותאגידים שנשלטים בידי גורמים עוינים ייחשבו לגורמים עוינים גם כן

רשימה של מדינות אויב תיכתב על ידי משרד החוץ ומשרד הבטחון. רשימה של ארגונים עוינים תיכתב על ידי משרד הפנים ומשרד הבטחון, יחד עם קריטריונים ברורים להגדרת ארגון כארגון עוין. שתי הרשימות יובאו לאישור הממשלה ויתעדכנו מפעם לפעם, בהתאם לנסיבות.

עסקאות מכירה או השכרה לגורמים עוינים יחשבו בטלות לפי החוק. מכירה או השכרה של קרקעות לגורמים עוינים תוכל לגרור קנס כבד ומרתיע.

ירידת מחירי הדיור בעקבות הרפורמות

ביטול איסורי הבנייה על קרקע פרטית פנויה ומסחר חופשי ברוב המוחלט של האדמות הציבוריות[34] ישחררו לשוק במהירות קרקעות המספיקות לבניית מיליוני יחידות דיור. ביטול האיסור על בנייה לגובה יאפשר בנייה פוטנציאלית של מיליוני יחידות נוספות ללא צורך בקרקעות נוספות. בהשוואה לביקוש לדירות חדשות, העומד על עשרות אלפי דירות בשנה בלבד, ההיצע הפוטנציאלי של דירות יהיה כמעט אינסופי. עליית היצע הקרקעות הפנויות לבנייה וקיומה של אלטרנטיבה בדמות בנייה לגובה יובילו לירידה במחיר הקרקע – רכיב משמעותי במחיר הדירה.

כדי להבהיר את משמעותו של ביטול הגבלה אחת בלבד, ההגבלה על בנייה לגובה, ניתן להתבונן בנתונים הבאים: באזור תל אביב-רמת גן-גבעתיים יש כ-22,000 בניינים, שעל רובם ניתן להוסיף לפחות שלוש קומות. אם נניח ששלוש קומות הן כ-10 דירות, המשמעות של ביטול האיסור על בנייה לגובה היא תוספת של כ-220,000 דירות פוטנציאליות. אם מוסיפים לכך את האפשרות להרוס חלק מהבניינים הוותיקים ולבנות בניינים גבוהים במקומם בתהליך של פינוי-בינוי, הפוטנציאל יכול לעלות ל- 300,000 דירות חדשות או יותר. כלומר, ביטול של הגבלה אחת בלבד, באזור אחד בלבד, יכול ליצור פוטנציאל לבניית מאות אלפי דירות חדשות.

הקלת עול הרגולציה על היזמים בעקבות ביטול התב"ע ופישוט תהליך אישור הבנייה תהפוך את הבנייה למשתלמת יותר, כאשר הרווח צפוי להתחלק בין היזמים ובין הרוכשים.

תהליך אישור הבנייה יהיה מהיר ופשוט הרבה יותר, לכן יזמים יוכלו להפיק רווח מהשקעותיהם תוך זמן קצר יותר. הדבר יאפשר להם לחסוך תשלומי ריבית על הלוואות או להשקיע במיזמים נוספים וכך לתרגם את החיסכון בזמן לתוספת רווח.

הגבלת כוחה של הרשות המקומית להפריע לבנייה או להטיל עליה מגבלות שרירותיות תצמצם את הסיכון של היזמים להתעכב בביצוע העבודות או להידרש לבצע שינויים יקרים. כיום, יזמי בנייה לוקחים סיכונים אלה בחשבון וכוללים אותם במחיר בתור "מקדמי בטחון", לכן הפחתת הסיכונים צפויה לגרור את הפחתת המחירים.

כמו כן, יש להביא בחשבון את ביטול המסים וההיטלים המיוחדים על נדל"ן ואת ביטול מכסי המגן על חומרי בנייה מיובאים. שינויים אלה יביאו להוזלה ישירה של מחירי הדירות.

 

התיישבות ופיתוח אסטרטגי
ביהודה ושומרון

לב הארץ

יהודה ושומרון הינם חבלי ארץ רחבים, ששטחם הכולל הוא כרבע משטחה של מדינת ישראל, המאוכלסים כיום בדלילות, יחסית לאזור החוף הצפוף מאוד. כמו כן, שלא כמו הגליל והנגב, אזורי יהודה ושומרון נהנים מקרבה נוחה למרכזי המסחר, התעסוקה והאוכלוסיה של המדינה: גוש דן וירושלים. עובדות כלכליות פשוטות אלו הן משניות בחשיבותן ביחס להיותם של הרי יהודה ושומרון ערש האומה, לב הארץ ושורש הזהות היהודית בארץ ישראל, אבל כאן, בשער הכלכלי, נתמקד בהיבטים הכלכליים.

זהות סבורה שיישום המדיניות הכלכלית המפורטת בשער זה והתכנית המדינית המפורטת בשער המדיני יובילו למימוש של הפוטנציאל האדיר של הרי יהודה ושומרון בתחום הדיור, התשתיות, התעבורה והמסחר – פוטנציאל שמתבזבז כבר חמישים שנה.

נזקי היחס אל יהודה ושומרון כאל שטח כיבוש

נהוג בישראל שהדיון על נושא יהודה ושומרון מתנהל במישור המדיני בעיקר, וכתוצאה מכך מוזנח ההקשר הכלכלי של העניין. העובדה שממשלת ישראל לא החילה מעולם ריבונות ביהודה ושומרון, לא ראתה בחבלי ארץ אלו חלק אינטגרלי מהמדינה, והמשיכה להתנהל בהם ככובש זמני, גרמה נזקים כלכליים גדולים מאוד לאזור גופא[35] ולמדינה בכלל, שנבעו הן מהתערבות יתר של ממשלות ישראל והן מחוסר לקיחת אחריות מצידן על המצב. בפרק זה נתייחס לכשלים כלכליים אלו ונציג את הפתרונות להם.

קרקעות ובעלות

היסטורית, רוב הקרקעות באזורים אלה היו בחזקת ממשלת המנדט הבריטי[36] ולאחר מכן בחזקת בית המלוכה הירדני. חלקן האחר נמצא בבעלות ערבית פרטית (כאשר חלק לא מבוטל מהן היה שייך ליהודים, אלא שהמסמכים על כך הושמדו[37]). לאחר מלחמת ששת הימים עברה החזקה על הקרקעות הציבוריות מידי ממשלת ירדן לידי ממשלת ישראל.

בתחילת הדרך ממשלת ישראל עשתה מעט מאוד כדי לברר את סוגיית הבעלות על הקרקעות ביהודה ושומרון, בין היתר מכיוון שהמדיניות המוצהרת הייתה אי-התיישבות והמתנה למשא ומתן שבמסגרתו יהודה ושומרון יוחזרו לידי מדינות ערב, למעט אזורים מסוימים, הנחוצים מטעמים בטחוניים אסטרטגיים.

גישה זו, שמכירה רק בלגיטימיות של שימוש צבאי בקרקע, יחד עם הרצון להקמת יישובים באיזורים מסויימים, הובילה למדיניות ההפקעות ל"צרכים בטחוניים", שבעקבותיהן קמו יישובי בקעת הירדן ביוזמת ממשלות המערך. גם כאשר נפרץ סכר ההתיישבות והתחילו לקום יישובים בשומרון, הדבר נעשה במסגרת הפקעת קרקעות לצרכים בטחוניים, שנבלמה בבג"צ אלון מורה[38].

רק אז, לאחר יותר מעשור, ישראל החלה למפות את יהודה ושומרון על מנת להכריז על אדמות מדינה. כך הוכרזו כמיליון דונם של אדמות מדינה (כשישית משטח יהודה ושומרון), עליהם קמו בהדרגה כמעט כל היישובים היהודיים בהחלטות ממשלה ישירות, תוך הקצאת אדמות לחכירה.

קרקע פרטית ורכוש פרטי

מכיוון שמאז הניצחון במלחמה ועד היום עתידו של האזור כולו היה לוט בערפל, ממשלות ישראל הטילו הגבלות חמורות תוך התערבות ישירה בתהליכי הסחר בקרקעות ובנדל"ן ביהודה ושומרון, הרבה מעבר לנהוג בתחומי הקו הירוק. כתוצאה מכך, רכישת קרקעות ומבנים ביהודה ושומרון נהפכה לתהליך קשה עד בלתי אפשרי מבחינה מנהלית, המצריך אישורים של שר הבטחון על עצם ביצוע העסקות – מציאות כמעט בלתי נתפסת עבור מי שחי בשטח שבריבונות מדינת ישראל.

הרשות הפלסטינית וחוקיה

בעקבות הקמת הרשות הפלסטינית, נוצר מצב חדש, שבו כ-40% משטח יהודה ושומרון, שהם רוב השטח המבוקש להתיישבות, הפכו להיות לא נגישים כלל למסחר בקרקעות ונדל"ן, על פי חוקיה של הרשות האוסרת מכירת קרקעות פרטיות ליהודים. העונש שנקבע בחוק על ידי הרשות הפלסטינית על מי שימכור נכסים או קרקע ליהודים הוא מוות – עונש שבוצע בפועל פעמים רבות, ובשנים האחרונות הומר בעינויים ובמאסר בלתי מוגבל.

בתנאים כאלה, בהם אין בעלות ברורה של מדינה על קרקעות ואין אפשרות לסחר פרטי בתנאים יציבים וסבירים, כל הפעילות הכלכלית סביב נדל"ן וקרקע נמצאת בקיפאון עמוק למרות הביקוש הרב.

חלוקת הקרקעות של השלטון הירדני

סמוך לסוף השלטון הירדני ביהודה ושומרון, המלך חוסיין ניסה לייצב את שלטונו הרופף באזור על ידי חלוקה נרחבת של אדמות מדינה למוכתארים ולגורמים נאמנים לשלטונו. ממשלת ישראל עד כה התייחסה לחלוקה זו כבעלת תוקף ולקרקע שנרשמה בצורה כזו כאל קרקע פרטית. במסגרת תהליכי חקיקת חוק ההסדרה, ישראל אף עלולה להעניק לחלוקת קרקעות זו תוקף חוקי.

זהות מתנגדת עקרונית להכרה בחלוקה זו, מתוך תפיסת שלטון הכיבוש הירדני שקדם למלחמת ששת הימים כאל שלטון זר ולא חוקי[39], שאין משמעות משפטית להחלטותיו בדבר חלוקת הקרקע. הקריטריון הלגיטימי בעיני זהות לבעלות פרטית הוא עצם השימוש המוכח והרציף בקרקע, ולא החלוקה חסרת התוקף. אם ההוכחה היחידה של בעלות על קרקע שאיננה מעובדת או מיושבת תתבסס על חלוקה ירדנית זו – האדמה תיחשב אדמת מדינה.

אדמות המדינה והקמת יישובים

החלת הריבונות ביהודה ושומרון והחלת התכנית של זהות על הקרקעות בבעלות המדינה תפתח את שוק הקרקעות ביהודה ושומרון ליהודים. אין לזהות ספק שכאשר הקרקעות ביהודה ושומרון יהיו ניתנות לרכישה פרטית בתנאים פשוטים, רובן יירכשו על ידי יהודים, גם בגלל החשיבות הלאומית של אדמות יהודה ושומרון, וגם בגלל היות האדמות הללו אטרקטיביות ביותר למגורים עבור האוכלוסיה הישראלית המצטופפת במישור.

זהות סבורה שאין זה תפקידה של המדינה להקים יישובים ולתכנן אותם באופן שבו הדבר נהוג בישראל בעשורים האחרונים (ביחס ליהודים בלבד – יש לציין). במציאות החדשה, יהודים שיהיו חפצים להקים יישוב יהיו צריכים לקנות את הקרקע מבעליה (יהודי או ערבי) ולהקים יישוב בכספם וללא מעורבות הממשלה. מדינת ישראל לא "תבנה בשטחים", כפי שקורה היום, אלא עם ישראל ינחל את אדמתו.

חזרה לתכנון האסטרטגי

ערים והתיישבות

במרכז הדיון על יהודה ושומרון נמצא "מפקד אוכלוסין תמידי", שבו כל הצדדים המעורבים עסוקים בספירת היהודים והערבים הגרים מעבר לקו הירוק – כל אחד למטרתו הוא. ספירה זו מחמיצה את עובדת ירידתם של חבלי יהודה ושומרון ממפת התכנון האסטרטגי של המדינה, הן בתחום הקמת היישובים, והן בתחום התשתיות.

מאז הסכם אוסלו לא הוקם במוצהר ולו יישוב אחד, בניגוד לכ-150 שהוקמו בעשור שקדם לכך. נכון שמאז הוקמו שכונות חדשות שהיו למעשה יישובים לכל דבר, אך הדבר נעשה כמעט תמיד במסגרת תכנית המתאר המקורית של היישוב, שכן הקמת נקודות חדשות ממש הופסקה באופן כמעט מוחלט, למעט יוצאי הדופן הבודדים של תגובות לפיגועים, שבמסגרתן אושרו יישובים[40]. למרות שכמות היהודים ביהודה ושומרון אכן רובעה מאז הסכם אוסלו, מפת ההתיישבות עצמה כמעט ולא השתנתה.

החלת ריבונות ופתיחת כל אזור יהודה ושומרון להתיישבות פוטנציאלית תוביל לשינוי מהיר וברור בתחום זה, ותאפשר התפתחות טבעית לאזור, שהצמיחה הכלכלית והדמוגרפית שלו נבלמת באופן מלאכותי ב-20 השנים האחרונות. למרות האמור לעיל בנוגע למדיניות כללית של צמצום ההתערבות בהקמת יישובים, ההזנחה האסטרטגית באזור יהודה ושומרון בכל הנוגע לתכנון אזורי דורשת התערבות מאזנת, שתוביל להקצאת תכניות חדשות לצמיחת ערים ומרכזים אזוריים.

תשתיות לאומיות

בשנות השמונים היו תכניות גדולות לגורמים שפעלו בשיתוף פעולה עם ממשלות הליכוד עבור יהודה ושומרון, שחלקן גם יצאו אל הפועל. כביש חוצה שומרון עד אריאל, כביש 1 עד יריחו, ויותר מכולם כביש 443 ממודיעין לירושלים הן דוגמאות לתשתיות בקנה מידה לאומי שעוברות דרך יהודה ושומרון. עם זאת, כמות התכניות הקריטיות שנגנזו משיקולים של יומרת יתר ביחס לשטחים שעתידם מעורפל רבה בהרבה מכמות התכניות שבוצעו.

תוואי הרכבת המהירה מתל אביב לירושלים יועד לעבור סמוך לתוואי של כביש 443, ללא צורך בעשרות הקילומטרים של המנהרות שנחפרות עבור הרכבת עכשיו, אלא שתכנית זו נגנזה משום שהתוואי עבר מעבר לקו הירוק. את הנעשה כבר אין להשיב, והציבור בזבז מיליארדים רבים על קרוב ל-30 קילומטרים מיותרים של מנהרות.

כביש 45 (גוש דןירושלים)

לעומת זאת, כביש 45, שנועד בשנות השמונים להפוך לכביש המרכזי בין תל אביב לירושלים עדיין ממתין לסלילתו. כביש זה יחליף את כביש 443 המיושן, בדיוק כפי שכביש 6 החליף את כביש 444, וסלילתו למעשה החלה בפועל, אלא שהיא נגנזה לזמן רב מדי, והקטע הקצר של הכביש שנסלל חובר לא מזמן לכביש 443. עתידו של כביש זה עוד לפניו והוא מהווה את הפתרון האסטרטגי הסביר היחיד להורדת העומס בכבישים בדרך בין גוש דן לירושלים.

כביש חוצה מנשה

אחד הנזקים הכלכליים האסטרטגיים של הסכמי וואי מתקופת ממשלת נתניהו הראשונה הייתה מסירת קטע בצפון השומרון שיועד לסלילת כביש חוצה מנשה – כביש שהיה אמור לחבר את חדרה לבית שאן בכביש רוחבי ישר, ובכך להעלות את הנגישות של עמק בית שאן למרכז באופן ניכר, וכמובן ליצור עורק תחבורה ומסחר רוחבי נוסף עבור מדינת ישראל. אין להמעיט בתועלת הלאומית שבקיצור זמן הנסיעה מאזורים בפריפריה אל המרכז, וכביש זה היה יכול לאפשר זאת עבור כל עמק בית שאן ובקעת הירדן. סלילתו נתפסת בעיני זהות כצורך אסטרטגי לאומי ותהיה בעדיפות גבוהה.

כביש 60 – דרך גב ההר מנצרת עד באר שבע

כביש 60 שמאז ימי אברהם אבינו ועד היום התוואי שלו היווה את אחת הדרכים המרכזיות בארץ ישראל ("דרך ההר") איננו עומד כלל בדרישות אלמנטריות של תשתית יחסית למרכזיותו, ולכך שהוא משרת מאות אלפי אנשים מדי יום. ברובו הגדול הוא חד מסלולי, לא פעם עם פיתולים מסוכנים. גם חסימתו לתנועה בצפון עקב הסכמי אוסלו גרמה לניתוק מזיק בין אזור השומרון לעמק יזרעאל והגליל, שמאריך מאוד את זמני הנסיעה ומונע קשרים כלכליים מתבקשים. הגיע הזמן להרחיבו ולהביאו לעמידה בנדרש מכביש מרכזי המשרת אוכלוסיה גדולה מאד, יהודית וערבית כאחד.

חוצה שומרון עד צומת תפוח

כביש חוצה שומרון מתל אביב עד הירדן, הוא הכביש הגדול והאיכותי ביותר ביהודה ושומרון. לא מזמן הוא נסלל ככביש דו מסלולי עד העיר אריאל עצמה, לאחר שנים רבות בהן הגיע רק לפאתי העיר. הגיע הזמן להרחיבו עד צומת תפוח – הצומת המרכזית בשומרון, ולהפכה למחלף.

איכות הכבישים הירודה ביהודה ושומרון גורמת לכך שאת הנסיעות מהשומרון לירושלים מאות אלפי התושבים מעדיפים לבצע על כביש 6, מה שמאריך את הנסיעה בעשרות רבות של קילומטרים, ובכל זאת חוסך זמן יקר. דבר זה מעמיס על כביש 6 העמוס גם כך. השיפור המתבקש של תשתיות הכבישים בגב ההר יקל גם על העומסים בכבישי המרכז, וכמובן יהווה מפתח להתפתחות כלכלית יעילה של האזור.

רכבת תל אביבאריאל

במפות התכנון העתידי של הרכבת מופיעה מזה שנים רבות תכנית לסלילת קו תל אביב – אריאל. כל עוד פיתוח רשת הרכבות בישראל נמצא בידיים ממשלתיות, גם קו זה הוא בעדיפות ברורה. אזור השומרון רווי באוכלוסיה צעירה שלחלק גדול ממנה אין רכבים פרטיים. התפתחות האוניברסיטה באריאל מגבירה מגמה זו עוד יותר. הצורך בתחבורה יעילה ומהירה מהשומרון לאזור המרכז ימצא את מענהו בדמות הרכבת באופן יעיל יותר ונצרך יותר, מאשר הפרויקטים האחרים שעל סלילתם עמלה כעת רכבת ישראל. על אחת כמה וכמה שהדבר נצרך בהינתן העלייה התלולה בקצב גידול האוכלוסיה בשומרון עם הפסקת המגבלות המלאכותיות הקיימות היום.

יוקר הדיור

בסוף שנות השבעים, לפני כארבעים שנה, ראשי גוש אמונים הגישו לממשלת ישראל תכנית אב לפיתוח אזורי ביהודה ושומרון שהם ביקשו לקדם. תכניתם כללה את גידול האוכלוסיה היהודית ביהודה ושומרון עד למיליון תושבים עד שנת אלפיים, שעברה לפני כמעט 20 שנה. שום דבר באותה תכנית לא היה דמיוני, חוץ מנכונות ממשלת ישראל לאמץ אותה. יהודה ושומרון אכלסו בתקופת הבית השני, שבה לא היו רבי קומות, כ-4,000,000 בני אדם (יהודים, שומרונים ואדומים). אם זה היה אפשרי אז, כנראה שזהו מספר סביר מאוד גם היום. פתיחת שוק הדיור ביהודה ושומרון תוביל, יותר מרוב הצעדים האחרים שניתן לנקוט, לירידה משמעותית ביותר במחירי הדיור בישראל.

השומרון כעתודת הנדל"ן הטבעית של גוש דן

גוש דן של היום הוא צפוף מאוד ונותרו  בו מעט מאוד שטחים פנויים לבניית נדל"ן. מערב השומרון נתפס כבר עשרות שנים כאזור המתבקש להתרחבות עירונית של גוש דן מזרחה, אלא שמגמה זו נבלמה משיקולים פוליטיים, שניתן לראות בבירור בדוגמה של ראש העין.

ראש העין היא העיר המזרחית בגוש דן ויש בה כעת בנייה משמעותית שתגדיל אותה מכ-40 אלף תושבים לכ-100 אלף תושבים, אך בזה יסתכמו כמעט כל עתודות הקרקע באיזור, היות וראש העין מתוחמת ממזרח ב"קו הירוק" שמונע ממנה להתפשט מזרחה.  האיוולת שבחוסר היכולת לעבור את הקו הירוק בתכניות בנייה מומחשת על ידי כך שממזרח לראש העין, מעבר לקו הירוק, השטח ריק לגמרי, וניתן להרחיב אליו את העיר בקלות.

זאת היא רק דוגמה אחת לכלל: מחיקתו של הקו הירוק על ידי החלת הריבונות ביהודה ושומרון[41] תשחרר את עתודות הקרקע של גוש דן ותאזן את מחירי הדיור בו.

[1] מקור: http://www.freetheworld.com/2015/economic-freedom-of-the-world-2015.pdf

[2] שיעור המס הנהוג בליכטנשטיין.

[3] Doing Business 2017 – Regional Profile 2017 – OECD High Income, A World Bank Group Flagship Report.

[4] תוצרת מקומית שיש לה יתרון על התוצרת המיובאת תירכש על ידי הצרכנים המקומיים בכל מקרה ואינה זקוקה להגנות.

[5] משנה, מסכת סנהדרין, פרק ב', משנה ד'.

[6] מדינות הקימו תשתיות תחבורה מאז ראשית העת העתיקה.

[7] לדוגמה, הדברים הבאים בשם שר התחבורה ישראל כ"ץ מ-15.12.2016: "השר כץ, ציין כי במסגרת זכייתה של אשדוד בפרויקט "עיר מודל לתחבורה בת קיימא" יושקעו בה יותר מרבע מיליארד שקלים, בפיתוח תחבורה ירוקה ועידוד המעבר מרכב פרטי לרכב ציבורי".

[8] כגון חברת Uber, וחברות אחרות בתחום זה.

[9] 6.3 מיל לאלף תושבים לעומת 2.0 בלוס אנג'לס.

[10] מנכ"לית משרד התחבורה: "לעולם לא נדביק את קצב הגידול של הרכבים – הציבור צריך לדרוש תחבורה ציבורית" – http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3697938,00.html.

[11] כביש 1 – ממבשרת ציון עד ירושלים, כביש 2 – מנתניה עד גלילות, כביש 4 – מרעננה עד ראשון לציון, כביש 4 – מצומת אשכולות עד אשדוד, כביש 5 – ממחלף קסם עד גלילות, כביש 20 – ממחלף קק"ל עד חולון, כביש 22 – מחיפה עד קרית ביאליק, כביש 38 – ממסילת ציון עד בית שמש, כביש 40 – מצומת רמלוד עד כפר סבא, כביש 45 – מצומת גבעת זאב עד ירושלים, כביש 57 – מכפר יונה עד נתניה, כביש 60 – מעפולה עד צומת אכסאל, כביש 60 (המנהרות) – מירושלים עד נווה דניאל, כביש 65 – ממחלף עירון עד אום אל פאחם, כביש 66 – ממגידו עד משמר העמק, כביש 70 – מיקנעם עד מחלף יגור, כביש 85 – מכרמיאל עד עכו, כביש 444 – מראש העין עד שהם.

[12] רמת זיהום האוויר לחלקיקי PM10 ולחלקיקי PM2.5 על פי ארגון הבריאות העולמי: ניו-יורק PM10=16, PM2.5=9, לוס אנג'לס PM10=20, PM2.5=11, שיקגו PM10=22, PM2.5=12, קנזס סיטי PM10=16, PM2.5=9, שדרות PM10=51, PM2.5=22, אילת PM10=53, PM2.5=23, חיפה PM10=35, PM2.5=18, פתח-תקווה PM10=57, PM2.5=24, תל-אביב PM10=48, PM2.5=20, רבת-עמון PM10=68, PM2.5=36,קהיר PM10=179, PM2.5=76. התקן האמריקאי קובע שאסור לעבור את הערך 50 עבור PM10 והאירופאים מקפידים אפילו על ערך מקסימלי 40. בישראל כדי לא ליצור משבר עם הערבים העלו את הערך ל-75. הערך המקסימלי 25 מקובל בכל העולם חוץ מהעולם הערבי כערך מקסימלי עבור PM2.5.

[13] ממיר קטליטי פגום, אטמי שמן וכו'.

[14] אגרת הטלוויזיה בוטלה יחד עם חוק סגירת רשות השידור, אבל אגרת הרדיו שנגבית כחלק מאגרת הרישוי השנתית לא בוטלה באותו חוק.

[15] כמו החובה לסיום הטסט תוך 30 יום או החובה להחזקת פח אשפה ברכב.

[16] https://crashstats.nhtsa.dot.gov/Api/Public/ViewPublication/812115.

[17] החלת הריבונות היא חלק מהמדיניות של זהות בתחום המדיני-בטחוני המפורטת במצע זה.

[18] החלוקה המקורית לרבעים תחפוף למעשה לחלוקה לקהילות המופיעה בפרק "המודל הקהילתי". חלוקה אחרת תוכל להתבצע מאוחר יותר, בכפוף להסכמת רוב מיוחס של בעלי הנכסים באזור גאוגרפי רציף.

[19] מים, ביוב וכדומה.

[20] כגון חשמל, קונסטרוקציה, חניה, אש, מיקלוט וכדומה.

[21] בדומה לדרך שבה מתפרסמים שינויים בתב"ע ופרויקטים חדשים במסגרת החוק לתכנון הבניה.

[22] פירוט נוסף על התאמת התשתיות העירוניות למיזמי בנייה יבוא מאוחר יותר בפרק זה.

[23] פירוט על סוגי הנזק שמצדיקים התנגדות לבנייה יבוא מאוחר יותר בפרק זה.

[24] נוהל שקיים גם כיום – למשל בדרישה להעסיק מכון שבודק ומאשר את איכות הבטון.

[25] הכוונה לחריגה מהפרטים המדווחים לפי חוק. הקבלן יוכל לבצע שינויים אחרים בתנאי שאינם חורגים מהתקן.

[26] הרוב יהיה רוב רגיל או רוב מיוחס של עד 75% מבעלי הדירות.

[27] מגבלות מעטות ועקרוניות הנוגעות לשלום הציבור ימשיכו להיקבע ברמת המדינה. הדוגמה המובהקת היא רשימת תקני הבנייה המותרים.

[28] המכסים יבוטלו בהדרגה, כפי שמפורט בפרק "התעשייה והמסחר בישראל" בשער זה.

[29] בכפוף לתר"מ, במקומות בהן היא חלה, ולכל חוזה אחר.

[30] ניתן יהיה להשאיר למדינה אחוז קטן מסוים מאדמות המדינה שאינן בשימוש לביצוע מיזמים מתוכננים העונים על אחת מההגדרות האלה. אם המיזמים המתוכננים לא יסתיימו תוך זמן קצוב, גם האדמות האלה יועברו לרשות האזרחים.

[31] הדבר לא פוסל מכירה פומבית למרבה במחיר על ידי המדינה, משום שלמדינה אין יכולת להפעיל שיקול דעת ולהתערב במכירה כזאת. כמובן שזו רק אפשרות אחת מני רבות.

[32] פרט למס השטוח החל על כל סוגי ההכנסות ויחול לפיכך גם על הכנסות ממכירת אדמות.

[33] פלישה לאדמות מדינה עלולה עדיין להיות בעיה, בייחוד פלישה לשטחי אימונים, אם כי ממדיה יקטנו מאוד לאחר שהמדינה תוותר על הקרקעות שאינן נמצאות בשימוש.

[34] הכוונה היא לאותן אדמות פנויות שהמדינה מחזיקה כעת, לא לאדמות שנעשה בהן שימוש.

[35] כולל פגיעה קשה בתושבים הערבים, שמצבם כיום יכול היה להיות טוב בהרבה.

[36] במבט היסטורי, חשוב לציין שאת הבעלות על "אדמות המדינה" בארץ, בריטניה "ירשה" מהח'ליפות האיסלמית, על גלגוליה השונים, ש"ירשה" אותה מהאימפריה הרומית, ש"ירשה" אותה ממדינת החשמונאים היהודית. זו ארצנו שלנו ששבה לידינו.

[37] למשל, ארכיון הטאבו של שכם הוצת במהלך מלחמת ששת הימים על מנת למנוע תביעות בעלות יהודיות על חלקים ניכרים באזור.

[38] אז נקבע שאין להפקיע קרקע פרטית ביהודה ושומרון לצורך הקמת יישובים אזרחיים בטענת צורך בטחוני.

[39] גם כל מדינות העולם פרט לשתיים לא הכירו בכיבוש הירדני של מה שלפי תכנית החלוקה נועד להיות מדינה פלשתינית.

[40] רחלים, שבות רחל, ברוכין ועוד. השיטה הזאת בזויה בעיני זהות, מכיוון שהיא שמה את המדינה בעמדת בורר נייטרלי בין היהודים לערבים, ורק כאשר הערבים פוגעים ביהודים באופן מכאיב במיוחד, המדינה רואה את עצמה מחויבת לפצות את היהודים ואז היא מאשרת בנייה.

[41] כמפורט בתכנית המדינית.