תפיסת הביטחון של ישראל:
מאז הסכמי אוסלו חלה תמורה במערכת הערכים של צה”ל ושל כלל גורמי הביטחון בישראל. מתפיסה של ‘הכרעה’ שתכליתה הייתה יצירת הרתעה אימתנית על האויב שתמנע התקפה עתידית על ישראל, צה”ל עבר לתפיסה של ‘הכלה’. תפיסה זו מובילה למציאות של ‘סבבי לחימה’ כל כמה שנים, איום מתמיד של טילים ומנהרות ואיום גרעיני – מציאות המקובלת כנתון. בתפיסת ההכלה, צה”ל אינו מעוניין לנצח ואינו חותר לניצחון. ניצחון לא קיים עוד בעולם המושגים שלו, משום שהחברה ששלחה אותו לתפקידו כבר לא מאמינה בצדקת קיומה וממילא בזכותה להכריע את אויביה.
‘זהות’ מתכוונת לחולל שינוי ערכי שיחזיר את צה”ל לתפיסתו המקורית שקדמה להסכמי אוסלו. הסעיפים הבאים הם ברובם ביטויים מעשיים של שינוי תפיסתי זה.
מעבר לצבא מקצועי התנדבותי:
השינויים הטכנולוגיים והתמורות שעבר המצב הביטחוני בישראל בעשורים האחרונים דורשים שינוי במודל הגיוס לצה”ל. כיום צה”ל זקוק לכוח אדם מצומצם יותר ואיכותי יותר שעבר הכשרה ממושכת. במצב הקיים, רבים מן המגויסים לצה”ל אינם באמת נצרכים.
החזון של ‘זהות’ הוא לקצר את שירות החובה החל על כולם לטירונות בלבד. אחרי תקופת הטירונות, מי שיהיה מעוניין להמשיך ולשרת בצבא המקצועי יוכל להגיש מועמדות, ומתוך המועמדים יבחר הצבא את מי שבאמת נצרך. למגויסים תשולם משכורת מכובדת הנגזרת מהשכר הממוצע במשק. הם יקבלו אימון וציוד מהמתקדמים ביותר, יקבלו השכלה אקדמית, יזכו למעמד חברתי גבוה בזכות תרומתם לביטחון המדינה וכן יזכו לתנאים טובים.
‘זהות’ תקדם תהליך זה באופן הדרגתי ובתיאום עם גורמי הביטחון.
האיום האיראני:
מדיניותה של ישראל בכל הנוגע לנשק הגרעיני של איראן היא הרת אסון. אכן, הבעיה המרכזית אינה טמונה ביכולת הנשק לפגוע בישראל אלא בתהליך הדה-לגיטימציה ואובדן צדקת קיומה של מדינת ישראל בעיני העולם בעקבות חוסר התגובה של מדינת ישראל אל מול מי שקורא להשמדתה.
התפיסה של ‘זהות’ היא שעל מדינת ישראל להשתמש באמצעים הטכנולוגיים שלה כדי לחסל את ראשי האויב ובכך ליצור הרתעה של ממש. זאת לפי העיקרון היהודי: “הבא להורגך השכם להורגו”.
הפסקת הסיוע האמריקני:
‘זהות’ חולקת על התפיסה הרואה בסיוע האמריקני למדינת ישראל ערובה לביטחונה שאין לוותר עליה. המחיר של ה”מתנה” הזאת גבוה מדי. בהיבט הביטחוני, קבלת הסיוע יוצרת תלות ישראלית באמריקנים, המקבלים לגיטימציה להתערב בענייני הביטחון של ישראל. גורם זר המתערב באופן קבוע בהחלטות ישראל ומונע את חופש הפעולה הביטחוני הוא פגיעה חמורה בביטחון ישראל.
גם מההיבט הכלכלי מדינת ישראל מפסידה מהסיוע האמריקני. מאחורי ההגבלות על ייצוא נשק ישראלי, עומדת ההכרה של ארצות הברית בפוטנציאל הגדול של התעשייה הביטחונית הישראלית. התלות של ישראל בנשק האמריקני מונעת ממנה להשקיע בפיתוח משלה, פיתוח שביכולתו להתחרות עם התעשייה הצבאית האמריקנית.
לכן, ‘זהות’ תבטל את קבלת כספי הסיוע האמריקני.
התכנית המדינית:
כרקע לתכנית, יש לבחון את התהליך שעבר על מדינת ישראל מאז חתימת הסכמי אוסלו. לכאורה, מטרת ההסכמים הללו הייתה אחת ויחידה: לשים קץ לסכסוך על ידי הקמת מדינה פלסטינית ובכך להשיג שלום. אך די להתבונן כדי לראות שמטרה זו לא הושגה, אלא ההיפך הוא הנכון: כמות ההרוגים בעקבות פיגועים גדלה פי חמש (1552 בין 1994 ל-2015 לעומת 357 בין 1977 ל-1994). יותר ויותר ערים בישראל התחילו להיות מופגזות בטילים ואף תושבים גורשו מבתיהם (במהלך ההתנתקות ב-2005). כמו כן, הסכמי אוסלו אמורים היו להביא לרווחה כלכלית כתוצאה מהקיצוץ הצפוי בהוצאות הביטחון, אך למעשה המדינה שילמה יותר מטריליון שקל על יישומם של ההסכמים.
לנוכח כל זאת נשאלת השאלה: האם מטרת הסכמי אוסלו אכן הייתה השגת שלום?
התשובה לשאלה זו היא ברורה: מטרתה הסופית של אוסלו לא הייתה שלום אלא ‘ישראליזציה’ של החברה, או כפי שהודה בראיון ד”ר רון פונדק, מאדריכלי אוסלו:
“השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי. /… (ל) ‘ישראליזציה’ של החברה במקום ‘ייהוד’ שלה …”.
במילים אחרות, מתכנני אוסלו ראו בפתרון שתי המדינות אמצעי כדי להכריע במאבק הזהות.
מפלגת זהות קוראת תיגר על ‘תפיסת אוסלו’ זו, ומציעה תכנית מדינית חלופית בשם “מדינה אחת לעם אחד”. התכנית מושתתת על נאמנות לזהות היהודית של המדינה ועל צדקת דרכה, ובסופו של התהליך תוביל את מדינת ישראל אל מציאות של שלום.
הנחות היסוד של התכנית הן:
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לבדו מתוקף הבחירה האלוהית.
החוק הבינלאומי מכיר בכך ששטחי יהודה ושומרון מיועדים למדינה יהודית, כפי שהראה דו”ח השופט לוי.
המגמה הדמוגרפית היא לטובת היהודים, וב-2035 צפוי רוב של 80% יהודים מהים ועד הירדן.
רוב הערבים תושבי יהודה ושומרון רוצים להגר ורבים כבר מהגרים כיום.
שלבי התכנית:
שלב ראשון: יבוטלו הסכמי אוסלו ויוחזר המצב המשפטי למצבו הקודם לאוסלו.
שלב שני: למחבלים תוצע נסיגה בלא שפיכות דמים, בדומה לנסיגת אש”ף מלבנון ב-1982.
שלב שלישי: צה”ל ישתלט מחדש על השטח כפי שידע לעשות במבצע “חומת מגן”, ומדינת ישראל תחיל את ריבונותה המלאה על כל חלקי הארץ. שום גורם מלבד צה”ל, משטרת ישראל והאזרחים המורשים לכך (ראה לעיל “נשיאת נשק”) יישא נשק בין הים לירדן.
שלב רביעי: לתושבי יהודה ושומרון שאינם יהודים תוצענה שלוש אפשרויות:
- עזרה בהגירה: המדינה תאפשר לתושבים המעוניינים בכך למכור את רכושם, ותסייע להם להגר למקומות שבהם יחפצו ולהיקלט שם.
- תושבות: המעוניינים להישאר ולהצהיר אמונים בגלוי, יקבלו מעמד של תושבי קבע במדינה היהודית. יישמרו כל זכויות האדם והקניין שלהם בדומה לתושבים של מדינות מערביות אחרות (כך נוהגת ארצות הברית עם תושבי סמואה, איי הבתולה ופוארטו-ריקו; וכן בריטניה עם הקפריסאים שנותרו תחת כיבושה).
- אזרחות: המעוניינים להיות אזרחים נאמנים ולשרת בצבא (כמו הדרוזים למשל), יוכלו לקבל אזרחות מלאה לאחר מסלול בדיקה ארוך ומעמיק.
כאשר עם ישראל יכריע במאבק הזהות הפנימי ויפסיק לראות את עצמו ככובש בארצו, גם שאר העולם ישאיר את הסכסוך מאחור ויקבל את ריבונותנו החוקית. כמו כן, יישום התכנית במלואה יאפשר למֶרכז הארץ להיפתח להתיישבות, לבנייה ולפיתוח. דור העתיד לא יירש את בעיית השטחים והטרור אלא יקבל לידיו מדינה ריבונית, בטוחה ומשגשגת.
מדיניות החוץ של ישראל:
התפיסה של ‘זהות’ היא שמדינת ישראל צריכה להיות מופת מוסרי המהווה מודל לחיקוי עבור שאר העמים. לפי תפיסה זו, ישראל תמשיך לפתח קשרים רבים עם מדינות זרות אך לא תתפשר על עקרונות מוסריים. למשל, מדינת ישראל תפסיק למכור נשק וידע צבאי למשטרים המבצעים פשעים נגד האנושות ומפרים זכויות אדם.
ירושלים והר הבית:
ירושלים בכלל והר הבית בפרט הם לב ליבו של הקיום הלאומי היהודי לאורך הדורות.
‘זהות’ תפעל לפיתוח ירושלים כפי הראוי לבירת ישראל. עם הגשמת תכניתה המדינית (ראה לעיל “התכנית המדינית”) הסכסוך ייעלם, והלא-יהודים שיישארו בירושלים הם אלה המקבלים על עצמם את ריבונות ישראל. לאור זאת, ניתן יהיה להרחיב את גבולות העיר במזרח ובצפון, וזאת על מנת ליצור את ‘מטרופולין ירושלים’. מטרופולין ירושלים תכלול את בית לחם וגוש עציון בדרום, את בית שמש ומודיעין במערב, את רמאללה בצפון, ואת מעלה אדומים ויריחו במזרח. בנוסף, ‘זהות’ תשפר את הגישה לירושלים על ידי מגוון תשתיות אסטרטגיות כגון: כביש טבעת, בניית שדה תעופה בינלאומי, שיפור כביש ההר והכבישים במזרח העיר ובייחוד מסביב לעיר העתיקה.
‘זהות’ תחתור להעברת קריית הממשלה, משכן הכנסת ובית משפט העליון ממערב העיר אל העיר העתיקה בשטחים הסמוכים להר הבית.
הר הבית אינו מוקד של סכסוך דתי, אלא, כאמור, הלב הפועם של האומה כולה. קיים קשר ישיר בין איבוד אחיזת ישראל בהר (מאז שנמסר בפועל לוואקף) לבין איבוד הלגיטימציה הבינלאומית של מדינת ישראל לאורך השנים. מנהיגי ישראל לדורותיהם, מימין ומשמאל, עשו הכול כדי “לברוח” מההתעסקות עם הר הבית. ‘זהות’ חולקת בכל תוקף על מדיניות זו, ורואה בהחזרת השליטה הישראלית המלאה על ההר יעד לאומי ממעלה ראשונה.
בהתאם לכך, ‘זהות’ מתכוונת להרחיק מההר את הוואקף או כל גורם זר אחר שאינו כפוף לריבונות ישראל. משטרת ישראל תוצב על ההר דרך קבע, ולא בשוליו כפי שהדבר נעשה כיום. ביקורים בהר הבית יתאפשרו בכל שעות היממה ללא הגבלה, ושמירה על ביטחונם של אזרחי ישראל בהר תובטח באופן מוחלט תוך גיוס כל הכוחות המשטרתיים הנדרשים לכך. הגישה להר ליהודים תותר מכל שעריו ללא כל סייג.
מתוקף חוק השמירה על המקומות הקדושים, ‘זהות’ מתכוונת למסור את הר הבית לניהולה של הרבנות הראשית, שתוכל גם להסדיר את העלייה ואת התפילה של היהודים בהר במסגרת ההלכה לתחומים המותרים, ולסמנם בשטח. בית כנסת יהודי יוקם על ההר. כמו כן, הר הבית ייפתח למחקר ארכאולוגי בלי ההגבלות הנהוגות כיום.