התכנית הכלכלית

מפלגת זהות דוגלת בכלכלה חופשית. די להתבונן במצב כלכלתן של מדינות העולם כדי לראות בבירור שאימוץ מדיניות כלכלית ליברלית המעודדת יוזמה חופשית מביא עמו צמיחה ושגשוג לכל שכבות האוכלוסייה, בעוד מדיניות כלכלית ריכוזית והתערבות ממשלתית מעכבת את הצמיחה ופוגעת בכל השכבות גם יחד.

[מקור: fraser institute, Economic Freedom of the World: 2017 Annual Report, עמ’ 24.]

הגרף המקורי: [2]

מדינת ישראל היא אמנם מדינה עשירה, אך במדדי החירות הכלכלית היא מפגרת אחרי מדינות רבות. מצב זה גורם לכך שהעושר הרב אינו מגיע לכיסו של האזרח אלא נבלע במנגנונים ממשלתיים או נשאר אצל ה”קרובים לצלחת”. רק בתחומים שבהם המדינה אינה מעורבת, כגון ההיי-טק, ישנה צמיחה. כדי שהכסף יגיע לאזרח הממוצע, על מדינת ישראל להגדיל את החופש הכלכלי בכל התחומים.

מעבר ליעילותו של המודל הכלכלי ליברלי, ‘זהות’ מאמינה שזו השיטה המוסרית ביותר המבטיחה חירות מרבית לאזרח לבצע עסקאות מרצונו החופשי ולפעול למען שיפור מצבו הכלכלי.

התכנית הכלכלית ש’זהות’ מציעה תשים קץ ליוקר המחיה, מצב שבו אזרחי ישראל נאלצים לעבוד יותר מאזרחי רוב המדינות במערב, להרוויח הכי מעט ולשלם הכי הרבה.

שינוי שיטת המיסוי:

לשיטת המיסוי הנוכחית מבנה מסועף ומסורבל הפוגע בכלכלת ישראל. הנפגע הראשון הוא האזרח היזם המתקשה להבין את התנהלות השיטה ותוהה כיצד תשלומי המס שלו עולים בחדות דווקא כשהוא מתחיל להצליח. לעומת זאת, חברות גדולות ובעלי ההון יכולים להרשות לעצמם להעסיק רואי חשבון מהשורה הראשונה המצליחים לתכנן את תשלומי המס שלהם כך שיהיו נמוכים ככל האפשר.

על כן, ‘זהות’ מציעה את שיטת המס השטוח: מס בשיעור אחיד החַל על כל סוגי ההכנסות – ללא מדרגות מס, ללא נקודות זיכוי וללא הקלות למקורבים. שיטה זו אמורה לעודד את כל אזרחי ישראל ליזום, להתקדם ולהצליח ככל שיוכלו, ולבטל את אחד הכלים העיקריים של הממשלה לתכנון הכלכלה מלמעלה. בנוסף, ‘זהות’ מתחייבת ששיעור המס יהיה נמוך ככל האפשר עבור האזרח הממוצע.

התעשייה והמסחר בישראל:

מס החברות הוא אחד המכשולים העיקריים לצמיחה כלכלית. מס זה פוגע באלפי עסקים ומהווה תמריץ שלילי עבור חברות זרות השוקלות להשקיע בישראל. על כן, ‘זהות’ תפחית את מס החברות בצורה רוחבית, שקופה וזהה לכל סוגי החברות בארץ.

כמו כן, ‘זהות’ מאמינה שאין זה מתפקיד המדינה לנווט את השוק. כל ניסיון להשפיע על התעשייה מלמעלה באופן מלאכותי, במקרה הטוב נועד לכישלון ובמקרה הרע מזמין שחיתות. לכן, על פי המודל הכלכלי שלה, ‘זהות’ תאסור מתן הטבות, הקלות ומענקים מצד המדינה לחברות מסוימות, תסגור את הגופים הממשלתיים שתפקידם לסייע ליזמות או לעודד את התעשייה, ותיתן לשוק הפרטי לעשות את שלו.

בתחום הרגולציה והחסמים הבירוקרטיים, מטרתה של ‘זהות’ היא להקל באופן משמעותי על פתיחת עסקים ועל עשיית עסקים בישראל. שאיפתה המוצהרת היא להביא את ישראל מהמקום הלא מחמיא שלה במדד העולמי של קלות פתיחת העסקים (מקום 54) אל העשירייה הראשונה.

במסגרת זו, הנחיצות של כל דרישה רגולטורית תיבדק היטב ותישקל ביטולה או הקלתה בהתאם.

הקלות על הייבוא:

התערבות הממשלה במטרה להקשות על ייבוא מוצרים לטובת תעשייה מקומית היא פגיעה קשה בציבור בישראל שיכול היה ליהנות ממוצרים זולים יותר. התערבות זו היא למעשה סבסוד של התעשיות הלא יעילות על ידי כלל הציבור.

זהות תפעל לבטל לחלוטין, אך באופן הדרגתי, את המכסים ואת מכסות הייבוא. בנוסף, ייבחנו מחדש כלל ההגבלות על ייבוא שהתקבלו מנימוקים שאינם כלכליים ויוסרו הגבלות שאינן סבירות.

באותה רוח, ‘זהות’ תגביל את כוחו של מכון התקנים, שלדעתה מהווה מכשול בפני ייבוא מוצרים, גם אם הם עומדים בתקנים מחמירים המקובלים בעולם.

צמצום החוב הלאומי:

‘זהות’ רואה כמשימה כלכלית ראשונה במעלה את צמצום החוב הלאומי.

על הממשלה להתנהל באחריות כלפי האזרחים שלה ולצמצם את החוב הלאומי המאט את כלכלת ישראל ומהווה נטל על הדורות הבאים. ‘זהות’ תדרוש עשיית צעדים שיצמצמו את החוב הלאומי,כמו למשל שימוש בעודפי הגבייה.

תחבורה:

‘זהות’ רואה את מדיניות משרד התחבורה בישראל כשגויה. ראשית, ההכנסות ממיסוי על כלי רכב (40 מיליארד ש”ח ב-2016), הן גדולות פי כמה מאשר ההוצאות על סלילת כבישים (6.1 מיליארד ש”ח ב-2016). כלומר, ציבור הנוסעים אינו נהנה מכספו דרך התשתיות. שנית, כספים רבים מושקעים בתחבורה ציבורית על מנת “לחנך” את הציבור לעבור מרכבים פרטיים לתחבורה ציבורית כדי להפחית את זיהום האוויר. מעבר להיבט המוסרי העקרוני שאין זה מתפקידי המדינה להשפיע על אורח חייהם של האזרחים ועל בחירותיהם, מדיניות זו משיגה את ההיפך מכוונתה. חוסר היעילות של התכנון המרכזי של התחבורה הציבורית הגורמת לאוטובוסים חצי ריקים לנסוע על הכביש, המיסוי הגבוה על כלי רכב המעלה את המחיר ומשאיר מכוניות ישנות על הכביש וכן התנגדותה של הממשלה לשיתוף מכוניות פרטיות (כגון על ידי Uber) – כל אלה גורמים ליותר כלי רכב לנסוע ומגבירים את זיהום האוויר.

על כן, בכל הנוגע לתחבורה, ‘זהות’ מאמינה בביזור סמכויות. לגבי התשתיות של הרשות המקומית, הסמכויות תועברנה ל”רשויות תחבורה מטרופוליניות” שיהיו בכל מועצה אזורית. לגבי התחבורה עצמה, משרד התחבורה יפסיק להיות המממן ומנהל-העל של החברות. השיקולים להפעלת קווים ולקניית כלי תחבורה יהיו בידי החברות בלבד.

בנוסף, ‘זהות’ מאמינה שאפשר ללמוד מהנעשה בעולם במקומות שונים ולשדרג באופן משמעותי את התשתיות, ובכך לשים קץ לבעיית הפקקים.

כמו כן, ‘זהות’ תצמצם את המיסוי ואת הבירוקרטיה על בעלי רכב פרטי, תאפשר לחברות של שיתוף מכוניות לפעול בישראל ובמקביל תצמצם את המס הגבוה על מוניות כדי לאפשר תחרות הוגנת.

דיור:

החזון של ‘זהות’ הוא מציאות שבה רכישת דירה בישראל תהיה בהישג ידו של כל ישראלי בוגר עם משכורת ממוצעת, מבלי שישתעבד למשכנתא למשך רוב חייו. כדי שמציאות זו תוכל להתממש, ראשית יש להכיר בכך שהגורם המרכזי למשבר הדיור הוא ההיצע הנמוך בקרקעות למגורים, המזניק את מחירי הדיור. מציאות זו היא תוצאה של מונופול המדינה על הקרקעות (93% מקרקעות המדינה רשומות על שם רשות מקרקעי ישראל). רשות מקרקעי ישראל משחררת קרקעות תוך מיסוי גבוה ובירוקרטיה דרקונית, ותהליכי הבנייה מתארכים שנים (הרבה יותר מהמקובל במדינות אחרות) ונתונים תחת הגבלות רבות הפוגעות בדינמיות השוק. כמו כן, ההקפאה ביהודה ושומרון, ואפילו בירושלים, מונעת בנייה חדשה ומחריפה גם היא את משבר הדיור.

‘זהות’ מציעה מדיניות כוללת שתבטל את שלושת החסמים הללו, ותאפשר תנופת בנייה ארצית נרחבת שתפתור במהירות את המשבר הקיים. התכנית מבוססת על העקרונות הבאים:

• הקרקעות שייכות לאזרחים, לא למדינה. ‘זהות’ תפרק את מנהל מקרקעי ישראל ותעביר את הקרקעות הפנויות שבידו לשליטת האזרחים. מעבר למשמעות הכלכלית והערכית של החזרת הקרקע לאזרחי ישראל, צעד זה יאפשר לסחור בקרקעות בשוק החופשי ויגדיל משמעותית את היצע הקרקעות לבנייה, ובכך יוריד את מחירי הקרקע בישראל.
• ייעוד קרקע והגבלות על בנייה ייקבעו בידי הקהילה המקומית. המדינה והרשויות המקומיות לא יוכלו לקבוע את השימוש שייעשה בקרקע פרטית ואת ההגבלות שיחולו על בנייה. קהילת בעלי הקרקעות באזור מסוים תקבע אם להגביל את ייעוד הקרקעות בו לתעשייה, מסחר, מגורים, חקלאות וכדומה. הקהילה היא גם זו שתחליט על הטלת מגבלות על בנייה, כמו הגבלה על גובה בניין מרבי. בכך תתאפשר הגמישות הדרושה לפיתוח הבנייה בקהילות בהתאמה לביקוש ולצרכים של הקהילה. תיפסק התופעה שבה קרקעות מנוצלות בצורה גרועה או אפילו עומדות ריקות בציפייה לשינוי ייעודן. רבות מהקהילות צפויות להיענות לדרישות השוק ולהגדיל את כמות השטחים המיועדים למגורים ובכך להוריד את מחירי הקרקע.
• צמצום חסמים בירוקרטיים. תהליכי קבלת אישור לבנייה יקוצרו ויפושטו משמעותית ומגבלות רגולטוריות רבות יבוטלו או יעברו לרמה מקומית יותר (רמת הרשות המקומית או רמת הקהילה). גופים רגולטוריים יבוטלו או יצומצמו בהתאם. הדבר יהפוך את תהליך הבנייה לקל, מהיר ומשתלם יותר, לטובת יזמי הבנייה ולטובת הציבור.
• החלת ריבונות מלאה ביהודה ובשומרון. עם החלת הריבונות (ראה להלן “התכנית המדינית”) תבוטל הקפאת הבנייה ולמעשה יבוטלו כל ההגבלות והסמכויות הייחודיות ליהודה ולשומרון. בכך תתאפשר בנייה חופשית גם בלב הארץ.
  

[2] הגרף המקורי (עם נתונים עדכניים יותר)

מקור:

Fraser institute, Economic Freedom of the World: 2017 Annual Report, עמ’ 24.

https://www.fraserinstitute.org/sites/default/files/economic-freedom-of-the-world-2017.pdf