נספחים

נספח לפרק החינוך

נתונים לשיטת השוברים בחינוך
השנה האחרונה שלגביה יש נתונים על ההתפלגות הפנימית של הוצאות החינוך היא 2012.

בין 2012 ו-2014 היתה עליה ניכרת של 10.5% בהוצאה הכוללת לחינוך.
מכאן והלאה, כל הנתונים הם משנת 2012.

ההוצאה הלאומית לחינוך ולהשכלה גבוהה הסתכמה ב 78.2 מיליארד ש"ח, שהתפלגו כך:
● מינהל כללי - 2.1 מיליארד ש"ח.
● קדם יסודי - 7.52 מיליארד ש"ח.
● יסודי - 25.26 מיליארד ש"ח.
● על-יסודי - 19.78 מיליארד ש"ח.
● אוניברסיטאות - 10.09 מיליארד ש"ח.
● על-תיכוני אחר - 7.7 מיליארד ש"ח.
● ספרי לימוד וכלי כתיבה שנקנו ע"י ההורים - 0.84 מיליארד ש"ח.
● "השקעות והעברות הון" - 4.9 מיליארד ש"ח.

במסמך זה עסקנו רק בחינוך הילדים (גיל 3 עד 18), לפיכך כללנו בחישובינו רק את הסעיפים:
● מינהל כללי - 2.1 מיליארד ש"ח.
● קדם יסודי - 7.52 מיליארד ש"ח.
● יסודי - 25.26 מיליארד ש"ח.
● על-יסודי - 19.78 מיליארד ש"ח.
● ספרי לימוד וכלי כתיבה שנקנו ע"י ההורים - 0.84 מיליארד ש"ח.
● "השקעות והעברות הון" - 4.9 מיליארד ש"ח.
ובסך הכל 60.4 מיליארד ש"ח שהוצאו בשנת 2012 על חינוך ילדינו.

בשנת הלימודים תשע"ג (2012/3) היו 2,027,360 תלמידים מגיל 3 עד 18, ומכאן שההוצאה השנתית לתלמיד היתה 29,792 ש"ח, וההוצאה החודשית לתלמיד היתה 2483 ש"ח.

ההוצאות אינן אחידות בכל הגילאים. כדי לחשב את גובה ההוצאה לתלמיד בכל אחת משלוש קבוצות הגיל, הנחנו כאן בקירוב, בהיעדר מידע מפורש, את ההנחות הבאות:
א. הנחנו שהסעיף של ספרי לימוד מתחלק באופן פרופורציוני בין החינוך היסודי והעל-יסודי.
ב. הנחנו שההוצאות על מינהל כללי והון, מתחלקות באופן פרופורציוני בין החינוך הקדם-יסודי, היסודי, והעל-יסודי.
ג. הנחנו שהתפלגות מספר התלמידים בין שלוש קבוצות הגיל ב-2012, היתה כמו בתשע"ה (2014/5), שעבורה יש לנו את נתוני ההתפלגות המדויקים.

בכפוף להנחות/הקירובים הללו, אוכלוסיית התלמידים בגילאי 3 עד 18 התחלקה כך:
● קדם יסודי: 22.1% מהילדים.
● יסודי: 45.5% מהילדים.
● על יסודי: 32.4% מהילדים.

ובהתאם, התפלגות סך ההוצאה לפי קבוצות גיל היתה:
● קדם יסודי: 7.52 + 1.547 (מינהל והון) = 9.067 מיליארד ש"ח.
● יסודי: 25.26 + 0.49 (ספרי לימוד) + 3.185 (מינהל והון) = 28.935 מיליארד ש"ח.
● על יסודי: 19.78 + 0.35 (ספרי לימוד) + 2.268 (מינהל והון) = 22.398 מיליארד ש"ח.

ובחלוקה למספר התלמידים המחושב בכל קבוצת גיל, ההוצאה הכוללת לתלמיד ב-2012 היתה:
● קדם יסודי: 9.067 מיליארד ש"ח ל- 448,046 ילדים - יוצא 1686 ש"ח לחודש לילד בגן.
● יסודי: 28.935 מיליארד ש"ח ל- 922,449 ילדים - יוצא 2614 ש"ח לחודש לילד בכיתות א'-ו'.
● על יסודי: 22.398 מיליארד ש"ח ל- 656,865 ילדים - יוצא 2841 ש"ח לחודש לילד בכיתות ז'-י"ב.

אנו מזכירים שוב שמספרים אלו מבוססים על קירובים, בעוד שהמספר הממוצע לכל הגילאים הוא מדויק.

נתונים אלו היו כאמור לשנת 2012. בין 2012 ו-2014 גדלה ההוצאה הלאומית לחינוך מ-78.2 מיליארד ש"ח ל-86.4 מיליארד ש"ח, עליה של כ-10.5%. במקביל, מספר התלמידים גדל משנת תשע"ג לשנת תשע"ה מ-2,027,360 ל-2,131,521, עליה של כ-5%. בשקלול העליה במס' התלמידים, והעליה הגדולה יותר בהוצאה, זו תוספת של קצת מעל 5% בהוצאה לילד.

אם נניח שהתפלגות ההוצאות לקבוצות הגיל ולסעיפים השונים לא השתנתה באחוזים, הרי שההוצאה החודשית לחינוך בשנת 2014 היתה:
● הוצאה חודשית לתלמיד (ממוצע לכל הגילאים): 2609 ש"ח.
● הוצאה חודשית לתלמיד בקדם יסודי (גן ילדים): 1772 ש"ח.
● הוצאה חודשית לתלמיד ביסודי (כיתות א'-ו'): 2747 ש"ח.
● הוצאה חודשית לתלמיד בעל יסודי (כיתות ז'-י"ב): 2985 ש"ח.

היתרון המרכזי של שיטת השוברים הוא שיפור איכות החינוך, באמצעות הורדת מספר התלמידים בכיתות, ויותר מכך, באמצעות העלאת רמת המורים ע"י יצירת תחרות בריאה על משרות ההוראה. כדי ליצור תחרות על משרות, צריך תמריץ, והתמריץ העיקרי הוא שכר.

כיום, יש בישראל 29 תלמידים בכיתה בממוצע, ושכר המורים נמוך.

נניח ש-70% מההוצאה של בית ספר יסודי תושקע בשכר המורים, והשאר בהוצאות.

נניח גם שמורה מלמד בכיתה ב-3 מכל 4 שעות לימוד, כלומר יש 4 מורים על כל 3 כיתות
.
מכאן שאם נחלק את ההוצאה החודשית לתלמיד להוצאות ולשכר, מורה בבית ספר יסודי בשנת 2014 היה יכול להשתכר, בשיטת השוברים, שכר חודשי ברוטו של 41,823 ש"ח, ומורה בבית ספר על יסודי היה יכול להשתכר שכר חודשי ברוטו של 45,446 ש"ח.

היות ובשיטת השוברים להורי התלמידים יש חופש בחירה, בית ספר שלא יעשה מאמץ אמיתי למשוך לקוחות, כלומר את הורי התלמידים, פשוט יאבד אותם לטובת בית ספר אחר שכן יעשה זאת, ולכן אפשר להניח שמורי בית הספר יעשו כל מאמץ לשפר את ההוראה, וקודם כל באמצעות הורדת מספר התלמידים בכיתות ע"י הוספת מורים, אף שהמשמעות תהיה הורדה בשכרם (אבל זה עדיף מבית ספר ללא תלמידים וללא שכר). נניח שבשלב ראשון בית הספר יקטין את מספר התלמידים בכיתות ברבע, מ-29 (הממוצע כיום) ל-22 תלמידים בכיתה בלבד. לפי ההנחות הנ"ל, במצב זה מורה בבית ספר יסודי ישתכר 31,728 ש"ח ברוטו ומורה בבית ספר על יסודי ישתכר 34,476 ש"ח ברוטו.

שתי רמות השכר הללו גבוהות בהרבה לא רק משכרו של מורה בישראל כיום, אלא גבוהות בהרבה גם מהשכר הממוצע בהייטק (23,800 ש"ח ברוטו בשנת 2015, מקור: גלובס). וזה בדיוק מה שימשוך כוחות הוראה מעולים למערכת החינוך, וייצור תחרות בריאה על כל משרת הוראה, בכל מקום בישראל. וכל זה בלי להוסיף אפילו שקל אחד לתקציב החינוך. להיפך, עם רמות שכר מורה כאלו, יהיה אפשר אפילו להוריד את גובה ההוצאה האדירה הנוכחית לחינוך, ועדיין להישאר במצב שבו כולם מרוצים.

הערה לסיום: בהתחלה, אפילו עם התמריץ של שכר כה גבוה, המורים לא יוכלו להוריד את מספר התלמידים בכיתות מתחת למספר מסוים שבו פשוט לא יימצאו בתחילה מספיק מורים. אבל אם ניתן לתהליך זמן למצות את מלוא הפוטנציאל שלו, ואם נניח שהממשלה לא תקצץ בתקציב החינוך לטובת הורדת מיסים למשל (למרות שברור מהמספרים הללו שאפשר לקצץ מיליארדים בחינוך בלי לפגוע ברמתו, רק ע"י שינוי השיטה), אז ניתן להגיע לתוצאה הבאה:
לפי הנתונים שהוצגו כאן, אם לאחר המעבר לשיטת השוברים המורים בבתי הספר יורידו בהדרגה את מספר התלמידים בכיתות, ובמקביל ייאלצו להוריד את שכרם שלהם, עד ששכר המורים יהיה שווה לשכר הממוצע בהייטק כיום, אז מספר התלמידים בכיתה בבי"ס יסודי יהיה 16 וחצי תלמידים, ובעל יסודי 15 תלמידים בכיתה.

אנו לא אומרים שזה בדיוק מה שיהיה. ייתכן שהממשלה תחליט ש-20 תלמידים בכיתה זה מצוין, ואז תקצץ מיליארדים רבים מתקציב החינוך מבלי לפגוע ברמתו, וההפרש ירד לטובת הורדת מיסים. וייתכן שמורים לא ירויחו כמו בהייטק ולכן מספר התלמידים בכיתה ירד אפילו מתחת ל-15. הנקודה היא שכל זה יכול לקרות הודות לשינוי אחד: מתן חופש בחירה אמיתי להורים לקבוע היכן ילמדו ילדיהם.

רשימת מקורות
1. "הוצאה לאומית לחינוך, לפי סוג הוצאה ודרג חינוך ולפי מגזר מבצע ומגזר מממן" (למ"ס).
2. "ההוצאה הלאומית לחינוך: 2014-2012" (למ"ס).
3. "מערכת החינוך - נתונים כלליים" (אתר הכנסת) [רק הנתון של מספר התלמידים הכולל].
4. "זה מה שמרוויחים בהיי-טק הישראלי" (גלובס 9.7.15) [רק הנתון של שכר ממוצע בהייטק].

נספח לפרק הסיוע האמריקאי

רכישת מטוס ה-F-35 כמשל
מטוס הקרב F-35 הוא פרויקט פיתוח הנשק היקר ביותר בהיסטוריה. פיתוחו נתקל בקשיים חמורים, וטרם הושלם . ישראל התלבטה במשך שנים אם ההשקעה בו כדאית , ולבסוף, לאחר מו"מ חסר-תקדים מבחינת הלחצים שהופעלו והמגבלות שהוטלו על ישראל במהלכו, הוחלט להצטייד בו, במחיר כבד.

יתרון עיקרי של המטוס הוא יכולת ה"חמקנות" שלו, כלומר שקשה יותר לגלותו במכ"מ . אולם יכולת זו באה במחיר חסרונות כבדים . בהשוואה למטוס ה F-15I, המטוס האסטרטגי של חיל האויר , ה- F-35, בתצורתו החמקנית:
● לא יכול להגיע למתקני הגרעין בעומק אירן ללא תדלוק. ה- F-15I יכול .
● יכול לשאת הרבה פחות מטען חימוש מה- F-15I.
● לא יכול לשאת פצצות חודרות-בונקרים גדולות , מהדגם שארה"ב סיפקה לישראל. מטוסי ה- F-15I שלנו נושאים אותן.
● לא יכול לשאת טילי אויר-אויר מתוצרת ישראל, הטובים ביותר בעולם, ולכן ישראל נאלצה לרכוש עבורו בחצי מיליארד דולר נוספים טילי אויר-אויר אמריקאיים, פחות טובים .
● לא ניתן להתקין בו מערכות רבות שפותחו בארץ עבור חיל האויר. ה- F-15I מלא במערכות ישראליות ייחודיות .
● ועוד כמה הבדלים מהותיים, באויר ועל הקרקע, אבל נסתפק בכך.

כיום יש לחיל האויר רק טייסת אחת של מטוסי F-15I, המטוס האסטרטגי של חיל האויר. בנובמבר 2016, עוד בטרם הגיע ה- F-35 הראשון לישראל, החליטה הממשלה להגדיל את ההצטיידות ב F-35 לשתי טייסות, עם אפשרות להוסיף טייסת שלישית. אולם למרות שה- F-35 הוא יותר "חמקן", והרבה יותר חדש, פורסם שישראל עדיין שוקלת לרכוש טייסת נוספת של F-15I במקום טייסת נוספת של F-35 .
בראיון לרגל הגעת ה- F-35 הראשונים לישראל, הדגיש ראש מטה חיל האויר דווקא את תפקידם הצפוי במתן סיוע מודיעיני למטוסי הקרב האחרים של חיל האויר, וכשנשאל אם ישראל תצטרך עדיין לרכוש בעתיד מטוסי F-15 נוספים, או רק מטוסי F-35, תשובתו היתה: "זה לא פשוט".

זהות כמובן לא מתיימרת לקבוע לכמה מטוסים ומאילו סוגים זקוק חיל האויר. אולם ברור שהתהליך שהוביל להחלטה להצטייד במטוסי ה- F-35 היה חריג ביותר, והציב סימני שאלה כבדים, בהשוואה לעסקאות הרכש בעבר . לכן נשאלת השאלה, למה ישראל הוציאה שבעה וחצי מיליארד דולר מתקציב ה"סיוע" האמריקני כדי להצטייד במטוס ה-F-35 דווקא? האם כי הוא באמת הכי מתאים והכי נחוץ לצה"ל, או כי האמריקאים הפעילו על מקבלי ההחלטות בישראל את כל מנופי הלחץ והשכנוע, כדי שישראל תרכוש את המטוס הכי חדש שלהם, ולא בהכרח את המטוס הכי מתאים והכי נחוץ לנו? כי ה"סיוע" הזה ישתלם להם - להם, ולא לנו.

נספח לשער ביטחון ישראל ושער התכנית המדינית

ביטחון ישראל מאז הסכמי אוסלו
בשני העשורים וחצי שחלפו מאז הסכמי אוסלו שולש מספר הרוגי הטרור, ומספר הפצועים בפעולות הטרור עלה ליותר מפי שמונה-עשר . לפני הסכמי אוסלו לא היתה מחלקה לנפגעי פעולות איבה בביטוח הלאומי – פשוט משום שלא היה בה צורך. תקציבי הביטחון ובטחון הפנים מאז פרוץ ה"שלום" – הוכפלו, וכך, על פי הנתונים החלקיים הנגישים, גם תקציב שב"כ. מצבה הביטחוני של ישראל והלגיטימיות של עצם קיומה התדרדרו מאוד.

לראשונה מאז מלחמת העצמאות הפכו תל אביב וחיפה למטרה קלה ולגיטימית לירי רקטות מסיבי בכל "סבב" לחימה. בין סבבי הלחימה שאינם מוכרעים, אשר הולכים וגובים מחיר דמים יקר יותר ויותר, מתרגלים אזרחי ישראל ל"טפטוף" רקטות ולהכלה ישראלית. אובדן הרצון לנצח (כי אנחנו בתהליך "שלום") הוביל לאימוץ תפיסת לוחמת המגננה, שבבסיסה המוסרי ניצב ערך ההגנה העצמית בלבד, ובסופו של דבר לעקירת עצם מושג הניצחון מהתודעה הצה"לית. התפיסה המתגוננת-בלבד היא שהולידה לפני עשרים שנה את תופעת הבטונדות, שהחלו לצוץ בעקבות הסכמי אוסלו. ברבות השנים הפכו הבטונדות לטכנולוגיות מתקדמות – לטילי חץ וכיפת ברזל – והשלימו את המהפך בתפיסת הביטחון של ישראל.

ישראל שלאחר אוסלו אינה מסוגלת עוד להכריע ולמנוע את התפתחות איום הגרעין האיראני, כפי שעשתה לפני למעלה משלושים שנה בעיראק. בפועל, גם אם מנהיגיה לא יודו בכך, ישראל מכינה עצמה תודעתית ומעשית לאיראן גרעינית ולהתגוננות פסיבית. הסכם אוסלו שאמור היה להביא שלום וביטחון – הביא את ההפך הגמור. הנסיגה מדרום לבנון - שהיא המשך ישיר לתפיסת הסכמי אוסלו - הכניסה את כל המדינה תחת מטריה של למעלה מ-100,000 טילים של החיזבאללה, חלקם מונחי-GPS, המכוונים אל כל מטרה אסטרטגית בישראל ומהווים איום שאינו נופל בחומרתו מן האיום הגרעיני
.
בנספח זה, זהות מבקשת להתחקות אחרי ציוני דרך בהידרדרות הזאת. הקריסה האסטרטגית של הביטחון הישראלי איננה גזירת גורל. ניתן לשוב ולאמץ אסטרטגיה ביטחונית שתשמור על ביטחון המדינה כפי שהיה קודם להסכמי אוסלו. אבל כדי "לחשב מסלול מחדש" צריך קודם להבין שטעינו. כדי להיות מסוגלים לראות את הטעות, עלינו להעמיד ברצף הגיוני אחד את תוצאותיו הביטחוניות של אותו הסכם. זו היא המטרה במסמך שלפניכם.

4.11.95 – 29.5.96

ממשלת פרס
פרס מיישם את אוסלו
ההיסטוריה לא יכלה להמציא אדם מוצלח יותר משמעון פרס בכדי להפקיד בידיו את יישום הסכמי אוסלו, או נסיבות נוחות יותר כדי להתחיל ליישמם.

פוליטיקאי מנוסה ומוכשר זה, אביו הפוליטי של תהליך אוסלו, האיש שתמרן את יצחק רבין מהתנגדות מוחלטת להסכם אל הובלתו בפועל, ושהפך בזכות אוסלו לאישיות בינלאומית חזקה, מוכרת ואהודה, (וגם עשירה מאוד) קיבל לידיו את הגה השלטון בליל רצח ראש הממשלה רבין.

להלם שהותיר הרצח בציבור הישראלי לא היו גבולות. מתנגדי אוסלו "סומנו" כשותפים פעילים לרצח. חובשי כיפה העדיפו להסתירה כשהלכו ברחובות תל אביב. התעמולה פעלה את פעולתה וההתנגדות העממית הרחבה להסכמים התפוגגה או הודחקה. במקום לעצור את הסכמי אוסלו, רציחתו הנפשעת של רבין השיגה את ההפך הגמור, והפקידה את ביצוע הסכמי אוסלו בידי האיש הלהוט מכולם להוציאם אל הפועל, תוך כדי שהיא מפילה לפניו את כל מתרסי ההתנגדות הציבורית. בתוך חודשיים, בנובמבר-דצמבר 1995, השלימה ממשלת פרס נסיגה מלאה מכל ערי יו"ש , ללא כל התנגדות ציבורית. מיד לאחר מכן ניסה פרס להגיע להסכם עם סוריה ולסגת גם מרמת הגולן.

אוסלו מוליד את טרור המתאבדים
התוצאה לא איחרה לבוא. הציבור הישראלי התוודע לסוג חדש של טרור – לא עוד חומרי נפץ מוסלקים בתיקים או בכיכרות לחם, אלא מחבלים מתאבדים המפוצצים עצמם באוטובוסים ובמקומות הומי אדם. הסכם אוסלו, שסימן את אבדן ההכרה הישראלית בצדקת דרכה, ואימוץ הצדק ה"פלסטיני", הפך את המלחמה בישראל ממאבק פוליטי גרידא למלחמת קודש. הרוצחים המתאבדים הפכו ל"שהידים" נוחלי גן העדן המוסלמי, ומשפחותיהם למשפחות מכובדות הזוכות לקצבאות נאות מתקציבה של הרשות הפלשתינית . גל של פיגועי התאבדות הציף את הארץ. רק בשבועיים שבין ה-21 לפברואר ל-4 במרץ 1996 נרצחו 59 ישראלים, רובם בפיצוץ אוטובוסים, אך שמעון פרס דבק בקונספציה שהוביל.

מבצע 'ענבי זעם' ותחילת ה'סבבים'
ב-13 למרץ כינס פרס את מנהיגי העולם לוועידת שלום בשארם א-שייח. בתגובה, קיבל מטחי קטיושות בצפון שאילצו אותו לצאת למבצע ענבי זעם. המבצע נעצר כשפגז צה"לי הרג בשוגג כמאה אזרחים בכפר קנא והביקורת הבינלאומית איימה להשבית את חגיגות פרוץ השלום.

כך – בקיץ 1996 – הפכו מלחמות ישראל ל"סבבים".

התברר כי תהליך הנסיגה רק מחזק את אמונת האויב בצדקת דרכו ובחולשת רוחנו , ומוביל לעוד אלימות. או אז נאלצת ההנהגה הישראלית להפעיל את צה"ל כדי לעצור את ההתקפות, אך היא עושה זאת בתוך המסגרת של 'אוסלו' – כלומר מקפידה לא לנצח את ה"פרטנר", שבלעדיו קורסת הקונספציה החדשה ואין עם מי לחתום על הסכם. אובדן תחושת הצדק הלאומית שבאה עם ההכרה בעם ה"פלסטיני" ובריבונותו בארצנו, גורמים לדה-לגיטימציה של כל פעולה צבאית, גם אם היא לצרכי הגנה עצמית, ולכן כל נפגע אזרחי בצד הערבי יוצר לחץ בינלאומי שנתפס בישראל כ"כבד" עד "בלתי נסבל". הממשלה, שממילא לא יכולה לקבוע את מטרת המבצע, נכנעת ללחץ הבינלאומי, צה"ל נסוג - וחוזר חלילה, עד ה"סבב" הבא.

18 ביוני 1996 עד 6 ביולי 1999
ממשלת נתניהו הראשונה

נתניהו ממשיך את אוסלו
אמנם ברור היה שבנימין נתניהו לא מביא איתו בשורה חלופית, אך מה שלא היה צפוי הוא שהיעדר הבשורה של נתניהו יוביל אותו, זמן קצר לאחר היבחרו, להמשיך בהסכם שיזם יריבו ואף לחבק את ראש אש"ף, יאסר ערפאת. בפועל, הנזק שגרם נתניהו כאשר שיעבד את כל "המחנה הלאומי" לתהליך אוסלו, אינו פחות מזה של פרס. כל עוד היה התהליך פרי באושים של השמאל בלבד, ריחפה מעל ההסכמים עננה של חוסר לגיטימיות בקרב הרוב היהודי בישראל. ישראל אמנם נכנסה למלכודת, אך הדרך עוד היתה פתוחה לצאת ממנה. נתניהו, שנבחר ברוב זעיר על גלי ההתנגדות לאוסלו, נעל את המלכודת על כלל החברה הישראלית - שנותרה לכודה בתהליך עד היום.

בתחילת כהונתו עוד ניסה נתניהו להתנות את המשך יישום הסכמי אוסלו, ואת מסירת חברון, בביצוע חלקו של ערפאת בהסכם – בין היתר, בשינוי סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים להשמדת ישראל - אך ללא הועיל . נתניהו היה עתיד לגלות מהר מאוד שמרגע שהכיר בלגיטימיות וב"צדק הפלסטיני" הוא עצמו הפך לגזלן האולטימטיבי, לאיש הרע בסיפור, שעליו מוטלת כל העת חובת התיקון, ואילו העולם אינו שועה יותר לקטנות כגון סעיף כזה או אחר ב"תקנון ועד הבית של הבניין הגזול".

"יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו"

ב-4 בספטמבר, 1996, נפגש נתניהו לראשונה עם יאסר ערפאת, תוך שהוא משלה את עצמו כי יוכל לגלגל את האחריות להמשך התהליך אל הצד ה"פלסטיני". נתניהו טבע אז את המושג "יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו" ועמד על קיום ההתחייבויות ה"פלסטיניות" בהסכם. מובן שהפגישה הסתיימה בלא כלום. עקרון ה"יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו" הוכח במהירות כמנותק מן המציאות החדשה של תהליך אוסלו. ערפאת הבין מהר מאוד שנתניהו השתעבד לתהליך, בדיוק כקודמיו מן השמאל, ולכן העיקרון היחיד התקף עבורו הוא "לא יתנו שטח - לא יקבלו שקט". שבועיים לאחר המפגש העקר עם ערפאת, ניסה נתניהו לשדר עסקים כרגיל אולם ככל הנראה נתניהו עדיין לא הבין את המציאות שעיגן בעצם פגישתו עם ערפאת. באוסלו נוצרה מפלצת שאי אפשר לחסל מבלי לוותר על ההסכמים ועל הלך הרוח שהוליד אותם. מאז אוסלו אנחנו מוכרחים להאכיל את המפלצת כל העת בסכומי כסף אסטרונומיים, בנתחי ריבונות ובהרוגים ישראליים - בכדי לקנות "שקט תעשייתי" בטחוני ופוליטי לעוד זמן מה.

לא ניתן לחסל את המפלצת משום ש"זו ארצם" - הם הצד הצודק, והעולם מצפה מישראל, שהכירה בכך, לנקוט כלפיהם בתהליך פעיל של "חזרה בתשובה", כלומר עוד ועוד נסיגות, ובוודאי שלא חיסול של מי שלגיטימיותו הוכרה. מצד שני, גם לא ניתן לסגת ולספק למפלצת את מלוא תאוותה, משום שכפי שהעיד ארנסט בווין , בנאומו בשנת 1947: "השאיפה העקרונית של ערביי ארץ ישראל כלל אינה ריבונות לאומית בארץ ישראל – אלא שלילת כל סיכוי לריבונות יהודית שכזו". הדבר האחרון שהם מעוניינים בו זו מדינה עצמאית, ולכן גם שמעון פרס, גם אהוד ברק, גם אריאל שרון וגם אהוד אולמרט - שהשתדלו מאוד לתת בערך את הכל, זכו לאותה תגובה אלימה לה זכה נתניהו.

מנהרות הכותל
כשהבין ערפאת שנתניהו נעל את עצמו במלכודת אוסלו, הוא ניצל את ההזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו - פתיחת מנהרת הכותל לתיירים. מדובר היה בשטח בריבונות ישראלית מלאה - שטח שבעשרים השנים שחלפו מאז נותר תמיד פתוח, ללא כל בעיה. ערפאת ניצל את פתיחת המנהרה כתירוץ לפתוח במתקפה שהביאה להרג ששה עשר חיילים ישראלים, שחלקם נורו בנשק ישראלי שניתן בידי "עמיתיהם" ה"פלסטינים" בסיורים המשותפים - שהיו גאוות הסכמי אוסלו.

הסכם חברון
נתניהו למד מהר את העיקרון החדש ומסר ל"מפלצת" את עיר האבות חברון, למעט שטח מזערי הסמוך למערת המכפלה והיישוב היהודי, בכדי לקנות תקופת מה של שקט, וזאת מבלי להציג דרישות כלשהן לרשות הפלסטינית, תוך הצהרה שמדובר ביישום של הסכמים קודמים. (זאת, למרות שהשהיית ביצועם של אותם ההסכמים ממש עד שהרשות הפלסטינית תעמוד בתנאים הנדרשים ממנה, הייתה לב עמדתו המדינית המוצהרת.)

הסכם וואי והמשך הנסיגות
השקט החזיק מעמד זמן קצר, ובקיץ 1997 התחדשו פיגועי ההתאבדות שהובילו ללחץ, לוויתורים ולהסכם וואי - לפיו אמורה הייתה ישראל להוסיף ולסגת מ-13% נוספים מן השטח. לשבחו של נתניהו ייאמר כי לא אמר נואש, וניסה כל העת להוסיף ולייצר התניה כלשהי בין המשך הנסיגות לקיום ההתחייבויות הערביות. במקביל ניהל נתניהו מגעים בלתי רשמיים עם הסורים, ולטענת האמריקנים הסכים במהלכם לנסיגה מוחלטת מרמת הגולן, אך גם מגעים אלה לא הבשילו לכדי הסכם.

בין כך ובין כך הלכה ממשלת נתניהו והתפוררה עקב סכסוכים פנימיים, והאכזבה בימין ממדיניותו. ההתגייסות שנתניהו נהנה ממנה בבחירות נגד פרס לא חזרה על עצמה ובבחירות 99 ניצח אהוד ברק.

מאי 1999 – פברואר 2001
ממשלת אהוד ברק
את תקופת כהונתו הקצרה של אהוד ברק - קצרה יותר מכל ממשלות ישראל האחרות - אפיין רצון אובססיבי להגיע להישג מדיני כלשהו.

המו"מ על הגולן
תחילה פנה ברק לערוץ הסורי והציע נסיגה מוחלטת לגבול הבינלאומי. ברק לא הבין שהגדרתו של ארנסט בווין לסכסוך היהודי-ערבי תקפה גם לגבי הסורים - הסכסוך עם ישראל הוא חלק מהותי מהגדרתם העצמית והם חייבים לשמרו. הסורים התעקשו על נסיגה ישראלית לא רק אל הגבול הבינלאומי שעובר עשרה מטרים בלבד מזרחית לכינרת, אלא עד קו המים ממש, ו"שותפות" סורית על מקור המים העיקרי של ישראל. ברק נאלץ לוותר.

הבריחה מלבנון
ביולי 2000 ניסה ברק לייצר "הישג" והורה על נסיגה חד צדדית של כל כוחות צה"ל מדרום לבנון – גם ללא הסכם עם הסורים . הנסיגה הבהולה כללה מראות קשים של השתלטות חיזבאללה על ציוד ישראלי, זינוב בכוחות צה"ל הנסוגים, והחמור מכל – התעללות בחיילי צד"ל ומשפחותיהם שכרתו ברית דמים ארוכת שנים עם ישראל וברגע אחד נבגדו והופקרו לגורלם .

בעקבות מהלך הנסיגה שהוצג כהברקה וכהצלחה אדירה, מרושת כיום כל דרומה של לבנון בלמעלה מ- 150,000 טילים ורקטות המכסים את רוב שטח ישראל, חלקם מונחי GPS, הממוקמים בתוך בתי מגורים, בתי ספר, מסגדים ומרפאות, מכוונים לעבר כל מטרה אסטרטגית בישראל, ומהווים זרוע אסטרטגית קדמית של המשטר האירני אל מול כל ניסיון התגוננות ישראלי מפני האיום הגרעיני האירני. בשורה התחתונה, הנסיגה מלבנון הביאה למפולת אסטרטגית במאזן הכוחות וההרתעה מול האיום האירני.

שיחות קמפ-דיוויד
באותו חודש (יולי 2000) נפגש ברק עם ערפאת ב'קמפ דיויד' והציע לו 90% מכל שטחי יש"ע וכן שליטה פלסטינית ברובע המוסלמי והנוצרי בירושלים ובהר הבית, וריבונות בחלקים מירושלים, תמורת סיום הסכסוך. אפילו הנשיא האמריקני ביל קלינטון התייצב מאחורי הצעת הנסיגה הכמעט מוחלטת של ישראל.


האופטימיות ששידר ברק עם תחילת השיחות הסתמכה על נכונותו לסגת מכל השטח, כולל "המקומות הקדושים", ועל הגישה לפיה מהות הסכסוך היא טריטוריאלית. כמובן, שברק עתיד היה להעלות חרס בידו וכל הישגו היה ההכרזה הפומבית: "אין לנו פרטנר בערפאת לעת הזאת" .

האינתיפדה השניה
ה"הישג" הזה לא הועיל לישראל בזירה הבינלאומית. משנדחק לקיום ההסכם ולסיום הסכסוך, פתח ערפאת כהרגלו במעשי איבה, שבישרו את פרוץ האינתיפאדה השנייה. הפעם התעוררו לפעולה גם ערביי ישראל, שהחלו, בעיקר בצפון הארץ, להשתתף בהפגנות אלימות שהפכו למהומות. במהלך המהומות נהרגו 12 מפגינים ערבים אזרחי ישראל, ואזרח יהודי אחד, בכור ג'אן ז"ל, שנרצח ביידוי אבנים בעת שנסע בכביש החוף.

אהוד ברק הצליח להוכיח שוב עד כמה מדויקת היתה ההגדרה של בווין. יסוד הסכסוך אינו רצון ערביי ארץ ישראל במדינה משלהם, אלא רצונם בחיסול המדינה שלנו. לכן – כל "התקדמות" של ממש בתהליך המדיני דוחקת אותם לפיצוץ אלים שמנציח את הסכסוך, אשר עומד בליבה של ההגדרה העצמית ה"פלסטינית", ולפיכך הם חייבים להמשיכו עד להשגת מטרתם - נסיגה יהודית מלאה מכל שטחי ארץ ישראל.
מראות הלינץ' בחיילי צה"ל ברמאללה (12.10.2000) זעזעו את הציבור בישראל. ההרוגים מקרב הערבים הגבירו את הלחץ הפנימי והבינלאומי, קואליציית ברק התפוררה, הסיעות הערביות הסירו את תמיכתן וברק נאלץ להודיע על התפטרותו והתמודדותו בבחירות חדשות.


7 במרץ 2001 – 28 בינואר 2003

ממשלת שרון הראשונה
הציבור הישראלי התפכח מתהליך אוסלו ובחר ברוב מכריע של 63% באריאל שרון. שרון נתפס כימני ולוחמני וכמי שמסוגל לרסן את ה"מפלצת", אך גם לו לא היתה שום אסטרטגיה ליציאה מהתהליך. המרורים ששבע מהשמאל בעת כהונתו כשר ביטחון בממשלת בגין והדחתו מתפקידו, והעובדה הפשוטה שבאמת לא היתה לו חלופה רעיונית לדרך אוסלו, הביאו את שרון להקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה עם שמעון פרס כשר החוץ ובנימין בן אליעזר כשר הביטחון, ולהוסיף ולצעוד בנתיב אוסלו.

מ"איפוק זה כוח" ל"חומת מגן"
שנתה הראשונה של ממשלתו התאפיינה בגל רצח המוני, בפיגועי התאבדות וטרור חסרי תקדים, ובקריסה מוחלטת של תחושת הביטחון ברחוב הישראלי. שרון הגיב ב"מדיניות האיפוק" וטבע את האמרה "גם איפוק הוא מרכיב של כוח". ככל הנראה הבין שרון היטב שכל תגובה תפעל לרעתו. אפילו הטבח בדולפינריום , בו נרצחו 21 ישראלים, לא הביא לשינוי משמעותי, אולם הטבח בליל הסדר במלון פארק בנתניה ורציחתם של 120 ישראלים בחודש אחד – מרץ 2002 – אילצו את ממשלת שרון לשנות את מדיניותה ולכבוש מחדש במסגרת מבצע "חומת מגן" את השטחים ביו"ש שנמסרו לאחריותה הבטחונית של הרשות הפלסטינית בהסכמי אוסלו.

תשתית הטרור שהוקמה ביהודה ושומרון חוסלה, אולם ישראל סירבה להשיב לעצמה את הריבונות בשטח. עקרונות אוסלו נותרו בעינם (כמו גם הרשות הפלסטינית).

הפלת בנייני התאומים
ב- 11 בספטמבר 2001, היכה טרור המתאבדים בעוצמה גם בנותנת החסות להסכמים – ארה"ב . המתקפה על מגדלי התאומים, וכהונתו של הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש הבן, שהיה נשיא שמרן ואוהד, הקלו את הלחץ הבינלאומי על ישראל. בשקט היחסי שהושג מאז מבצע חומת מגן ועד תום כהונתה התפנתה ממשלת שרון לייצוב מוצלח של הכלכלה ולשיקום ענף התיירות, שספגו פגיעה קשה במהלך תקופת הטרור.

גדר ההפרדה
ובכל זאת, לחץ פנים-ישראלי כבד הופעל על שרון בכדי לבנות את גדר ההפרדה בין ישראל ל"פלסטינים". בין אם היה זה מתוך מומחיותו הצבאית והבנתו שטרור לא עוצרים באמצעות גדרות, ובין אם היה זה מתוך ההבנה שהתוצאה של בניית הגדר תהיה בראש ובראשונה לא ביטחונית אלא פוליטית, ותסלול את הנתיב להקמת מדינה פלשתינית תוך כדי נסיגה ישראלית עד קו הגדר – התנגד שרון בתחילת כהונתו לבנייתה. עם זאת, בהמשך נכנע ללחצי השמאל ועבר לתמיכה פעילה בה, תוך הצגת בנייתה כגולת הכותרת של הישגיו הבטחוניים.

כך עקפו שוב תומכי אוסלו את ה"מכשול" של משטר דמוקרטי. במקום שבו לא הצליחו לכפות על הרוב היהודי את גבולות 67 באמצעות החלטה פוליטית – עשו זאת באמצעות החלטה ביטחונית-כביכול - החלטה העוקפת את הדיון הציבורי ובחירת הרוב.

גדר ההפרדה היתה פוליטית לחלוטין . תוואי גדר ה"בטחון" הותאם בסופו של דבר לתוואי הקו הירוק בתוספת עלות ישירה של 4.7 מליארד ₪ נוספים, מעבר לעלות התוואי הראשוני, שכבר נבנה במקומות רבים ופורק לאחר מכן. התוכניות המקוריות לבנות גדר בצמוד למעוזי הטרור - הערים הפלסטיניות - נזנחו במהרה, והוחלט להעבירה ברוב המקומות מסביב לאזורי היישובים היהודיים ולבודדם מהשטח שסביבם. הכוחות שהוקצו לאבטחת הגדר היו גדולים, אך את עיקר הפעולות למניעת הטרור המשיכו לבצע כוחות צה"ל שב"כ ומג"ב שבעומק השטח.

במקום שתביא לתמיכה בישראל, שנסוגה בפועל לגבולות 67, הביאה בניית הגדר ללחץ בינלאומי מוגבר על ישראל, ולתחילת האשמתה במדיניות של אפרטהייד, והגדר נהפכה לסמל הכיבוש האולטימטיבי.


28 באוקטובר 2003 – 18 בדצמבר 2005

ממשלת שרון השנייה

תכנית ההתנתקות
את כהונתו השנייה ייחד שרון להשלמת התפנית הדרמטית בחייו. הצהרתו ערב הבחירות כי "דין נצרים כדין תל אביב" התהפכה בתוך זמן קצר להכרזה על נכונות לסגת באופן חד צדדי מחלקים ביש"ע תוך פינוי יישובים יהודיים . שרון אימץ למעשה במלואו את הגיון אוסלו החדש. הוא הבין שאין בכוחו להציע חלופה מדינית לתהליך אוסלו, אך כמנהיג וכמוביל חיפש ומצא את הדרך להובלתו. ה"בולדוזר" המגן ובונה הארץ, הפך מעתה לבולדוזר של בריחה והרס. באין יכולת להשביע את ה"מפלצת" או להכריעה, בחר שרון באופציה היחידה שבה הוא יכול היה לצאת לרגע מהקיפאון אליו הגיע תהליך אוסלו ולהראות "התקדמות" – אופציית הבריחה החד צדדית .

"בזכות (תכנית ההתנתקות) אין ביקורת על פעילותה הנחושה של ישראל כנגד הטרור" ענה שרון למי שהזהיר מהסכנה שבהפקרת עזה למחבלים ולטיליהם, וחזר על תגובתם של יצחק רבין וחבריו לביקורת שהוטחה כנגד הסכמי אוסלו על מסירת נשק לידי ארגון הטרור של אש"פ.

גם מנהיגי השמאל וגם מנהיגי הימין, שאימצו כולם את הגיון אוסלו, לא הבינו שתוצאת יישום ההסכמים לא תיתן הכשר לפעולות הגנה עצמית ישראלית אלא להיפך – תכרסם בלגיטימיות של ישראל להגן על עצמה. שהרי אם הכרת בצדקת היריב וגם נסוגת באופן חד צדדי מכל השטח – רק הוכחת בכך שטענת הערבים לבעלות על ארץ ישראל היתה נכונה מאז ומקדם, ומן הסתם - גם עכשיו הצדק איתם.
עד כמה שהדבר יישמע מופרך, היו אלה האמריקאים שהתנגדו באופן נחרץ לתוכנית ההתנתקות. ממשל בוש שלאחר פיגועי התאומים היה עסוק במיגור הטרור בהיקף עולמי, ובמצב זה, בריחתה של ישראל, ועוד בהנהגת גדול הלוחמים בטרור – שרון, וללא הסכם, נתפסה בעיניהם, ובצדק, כקריסת העמדה הקדמית של העולם המערבי נוכח מתקפת הטרור המוסלמית. שרון נאלץ להשקיע מאמצים רבים בהשגת שיתוף פעולה והתחייבויות-לעתיד מצד ממשל ארה"ב במימוש תוכנית הנסיגה הישראלית.

משאל מתפקדי הליכוד
כגורם משמעותי בתנועת הליכוד, הצליחה קבוצת 'מנהיגות יהודית', שממנה צמחה זהות – להביא את שרון להודיע על ביצוע משאל בקרב מתפקדי הליכוד להכרעה בשאלת קיום תוכנית ההתנתקות.
ב-2 במאי 2004 התקיים המשאל ומתנגדי הנסיגה זכו ברוב. שרון הודה בהפסד אך, מגובה בתקשורת ובמערכת משפט מגוייסת , הודיע שרון כי אין בכוונתו להישמע לתוצאת המשאל שהוא עצמו יזם .
גירוש תושבי גוש קטיף וצפון השומרון נקבע לצאת אל הפועל יום לאחר תשעה באב תשס"ה (15.08.2005).

תוצאות ההתנתקות
החרבת היישובים היהודיים עד היסוד, גירוש תושביהם והנסיגה המוחלטת מכל רצועת עזה הפכו את שדרות ואת יישובי המרחב שכונה מאז "עוטף עזה" לגיהנום של טרור באמצעות ירי אלפי פצצות ורקטות - מרחב ששטחו הלך והתרחב ככל שגדלו טווחיהם ויעילותם של הטילים שבידי הארגונים שקיבלו לידיהם את השטח. בתמורה לשמירה על שקט יחסי, כלומר ירי של רקטות בודדות ("טפטוף") בלבד מדי פעם, דורשת ה"מפלצת" העזתית ומקבלת מישראל מגוון הטבות. ישראל סיפקה לעזה במשך שנים משאיות עם מזומנים , ומספקת גם כיום חשמל ומים חינם , בטון וברזל, שמשמשים גם לבניית מנהרות הטרור , דשנים לחקלאות המשמשים לייצור חומרי נפץ, וסחורות נוספות – וכמובן, את ליטרת דמם של חיילי ואזרחי ישראל שנהרגים ב"סבבי לחימה" החוזרים ונשנים אחת לשנתיים בערך.
ב-4 בינואר 2006, בעיצומה של מערכת הבחירות, לקה שרון באירוע מוחי ממנו לא התעורר, וסגנו אהוד אולמרט מילא את מקומו.


4 בינואר 2006 – 31 במרץ 2009

ממשלת אולמרט

תכנית ההתכנסות ועמונה
הסכמי אוסלו השחיתו עד היסוד רבים מן המעורבים בהם. היחסים האינטימיים שנוצרו בין ממשלו המושחת של ערפאת לבין הנושאים והנותנים בצד הישראלי, החסינות המוחלטת מפני ביקורת תקשורתית או משפטית, ואווירת 'הכל למען השלום' – קרצו לכל אדם שניקיון כפיים לא היה נר לרגליו .

לא היה קשה לראות כיצד מילטה תוכנית ההתנתקות את שרון משלל החקירות הפליליות שנפתחו נגדו והפכה אותו ל"אתרוג" חביב התקשורת ולמנהיג נערץ .

גם אולמרט רצה לקבל יחס שכזה וכפי שהתברר בדיעבד עם הרשעתו ומאסרו, היו לו כל הסיבות לכך.

מיד עם כניסתו לתפקיד, הודיע אולמרט על תוכנית ה"התכנסות", שעליה הכריז כבר שרון כמצע מפלגתו לקראת הבחירות המתקרבות – כלומר גירוש והרס יישובי יהודה ושומרון על פי מתכונת החרבת יישובי גוש קטיף. בכדי למצב עצמו בצורה ברורה בצד ה"נכון", הורה אולמרט למשטרת ישראל להפעיל אלימות קשה ככל הניתן במהלך פינוי מתנחלים שהתבצרו במספר בתי קבע שנבנו ביישוב עמונה, ועמדו להיהרס. את האופן השיטתי שבו בוצעה ההוראה אי אפשר להבין אלא כהנחיה ברורה מגבוה - אולמרט רצה "תמונות קשות" .


אלא שאז נכונה לאולמרט הפתעה. מה שעבד יפה עבור שרון, עשה את ההיפך לאולמרט. שרון, המצביא המהולל שהפך ל"סבא מבוגר ואחראי", תמרן את המתנחלים לעמדה שאפשרה לו לפנותם בלי אלימות יתרה והצליח ליהנות מכל העולמות.

אולמרט, לעומתו, עמד בפני מציאות אחרת. דמותו לא הייתה זו של מצביא מהולל שנבחר ברוב גדול לראשות הממשלה, אלא זו של משתמט נכלולי ואפוף פרשיות שחיתות . ללא ההילה הבטחונית של שרון, מהלכיו לא נתפסו בציבור כהקרבה ונחישות, אלא כתמרון פוליטי ציני.

מראות החורבן, הגירוש והצער, שרק הביאו את ההיפך הגמור מהמובטח, נמאסו על הציבור הישראלי. גם הנוער בהתנחלויות מאס בהנהגת המתנחלים הישנה שאיבדה את אמונו כשמנעה מאבק ממשי בגוש קטיף. בעמונה, כבר לא הסתפקו רק בהתנגדות פסיבית ובזעקות שבר.

מראות מלחמת האחים בעמונה גרמו לצניחה חדה בפופולריות של אולמרט, שמאז רק הוסיפה לרדת.

הבחירות ברשות והשתלטות חמאס על עזה
בינואר 2006 התקיימו, בפיקוח בינלאומי, בחירות להנהגת הרשות הפלסטינית. ישראל לא מנעה מארגון הטרור חמאס, הקורא להשמדתה בגלוי כחלק ממצעו ומתשתיתו הרעיונית, מלהשתתף בבחירות כגורם לגיטימי - וזאת למרות שהבחירות נערכו בשטח שבשליטתה. חמאס זכה ברוב גדול והשליך את אנשי אש"פ מגגות בנייני עזה אל מותם, פשוטו כמשמעו.

למזלם של אבו מאזן וכנופיות אש"ף, נסוג צה"ל לגמרי רק מרצועת עזה. כך נמנע משלטון חמאס לממש את רצונו הברור של הבוחר הערבי גם ביהודה ושומרון. במה שנותר מהרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון שולטת מאז, תוך הימנעות רבת שנים מקיום בחירות, ממשלה של יוצאי אש"פ אשר המשך קיומה תלוי בצה"ל, ובו זמנית היא עושה כמיטב יכולתה בכדי לקעקע את קיומה של ישראל בכל דרך אפשרית בזירה הבינלאומית, ומסיתה בהתמדה לביצוע פיגועי טרור.

כך התקבע המצב בו, הן שלטון חמאס ברצועה, והן שלטון אש"ף ביהודה ושומרון ניזונים מידיה של ישראל ונלחמים נגדה בעת ובעונה אחת. ההנהגה הישראלית אינה יכולה לשנות את המצב, שכן הרציונל של אוסלו מניח כיסוד את קיומו של עם פלסטיני ריבוני, בעל הנהגה פוליטית שניתן להגיע עמה להסדר מדיני. חיסול חמאס או משיכת ההגנה משלטון אש"ף יקעקעו את היסוד הזה של הסכמי אוסלו ומעמדה של "תעשיית השלום" של אוסלו יתערער .

ההתדרדרות הביטחונית נמשכה כל העת והגיעה לשיאה בשני אירועי תקיפה שכללו רצח וחטיפת חיילים – גלעד שליט בעזה ואלדד רגב ואהוד גולדווסר הי"ד בגבול לבנון .
באותה תקופה פגעה לראשונה רקטה מעזה בבית ספר באשקלון .

בעקבות ירי הטילים מעזה וחטיפת גלעד שליט, ממשלת אולמרט נאלצה לצאת למבצע "גשמי קיץ" בדרום, ולאחר חטיפת החיילים על ידי חיזבאללה - מצאה עצמה בלחימה גם בחזית הצפונית.

הקשר ההדוק בין החזיתות השונות במלחמה נגד ישראל אינו חדש. מלחמת לבנון הראשונה (1982) פרצה מיד לאחר הרס יישובי חבל ימית והנסיגה מסיני, כשם שמלחמת לבנון השניה פרצה בעקבות הרס יישובי גוש קטיף והנסיגה מרצועת עזה .

מלחמת לבנון השניה
"הניצחון על החיזבאללה ייתן רוח גבית להתכנסות" - ראש הממשלה אהוד אולמרט

חטיפת החיילים רגב וגולווסר הי"ד על ידי החיזבאללה והרג חבריהם היתה מבחינת החיזבאללה אירוע "נקודתי", שהשיג את יעדו והסתיים. מבחינת החיזבאללה לא הייתה כוונה לפתוח בעימות כולל, וגם לא הייתה הנחה שהדבר יתפתח לידי כך. מה שהפך את האירוע למלחמה, וחשף את מצבה האסטרטגי החדש של ישראל בעקבות הסכמי אוסלו, היתה דווקא המתקפה הישראלית שבאה בתגובה לחטיפה.
בעקבות אירועי עמונה וצניחת הפופולריות שלו, ניסה אהוד אולמרט למצב עצמו, כמו שרון, כמנהיג עטור תהילת ניצחון. על גבי תהילה זו, כך קיווה, יוכל לגייס את התמיכה הציבורית הנדרשת לביצוע מהלך חד-צדדי של פינוי והרס היישובים ביו"ש, שיבטיח לו את תמיכת התקשורת הישראלית. השאיפה הזו היוותה גורם מכריע בהחלטתו של אולמרט לצאת למלחמה בלבנון, שבדומה ל"סבבים" מול החמאס בעזה לא היו לה מטרות ברות-השגה או תנאי סיום שקיומו מבטיח ניצחון. קשה להאמין, אך כשהעניינים החלו להסתבך והתקשורת יצאה נגדו, ניסה אולמרט לרצותה ואמר במפורש כי : "הניצחון על החיזבאללה ייתן רוח גבית להתכנסות."

הרמטכ"ל דן חלוץ שיכנע את אולמרט כי חיל האויר לבדו יוכל להכריע את החיזבאללה. אולמרט אישר את המתקפה ובתגובה ספגו כל ערי ויישובי הצפון מתקפת טילים שישראל לא ידעה כמוה מעודה. הלחימה ארכה 34 יום. אולמרט נאלץ לאשר כניסת כוחות קרקעיים כשהוא מתרץ זאת בצורך להשיב הביתה את החיילים החטופים, אך, בהיותו כבול לעקרונות המוסר החדשים של אוסלו הוא הגביל מאוד את יכולת הלחימה של החיילים ותחם את הכניסה לעומק של לא יותר מקילומטרים בודדים, או מקילומטר אחד בחלק מהחזית, כשברור היה שהחטופים נמצאים הרחק מעבר לכך.

מטרות המלחמה שהגדיר אולמרט בנאומו בכנסת ביום השישי למלחמה , כמובן לא הושגו ולא יכולות היו להיות מושגות בתנאים האלה. בהיעדר הנחישות ותפיסת העולם הנחוצות להכרעה צבאית, להשגת נצחון, התחננה לבסוף ישראל להסכם שיסיים את המלחמה ומצאה עצמה בנחיתות מדינית מול החיזבאללה. ב-12 באוגוסט קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1701 שאמורה היתה להביא לפריסת כח או"ם חמוש יחד עם צבא לבנון לאורך קו הגבול עם ישראל, ולמנוע את המשך פעילות חיזבאללה בדרום לבנון.

ברור היה שמבחינת חיזבאללה ההחלטה אינה שווה את הנייר שהיא כתובה עליו ומהווה בסך הכל סולם לירידת ישראל מהעץ, אך שרת החוץ, ציפי לבני, הציגה את ההחלטה כהישג גדול. במקביל, נעשה ניסיון להשיג בכל זאת הישג צבאי סמלי גם לאחר קבלת ההחלטה ("תמונת ניצחון" כפי שהדבר כונה באותו זמן). כך סובכו חיילי צה"ל בניסיונות כיבוש חסרי טעם של העיירה בינת ג'בל ויעדים נוספים לאחר שכבר התקבלה ההחלטה על הפסקת האש. הניסיונות הללו גם כשלו, וגם עלו במחיר דמים כבד של 33 הרוגים נוספים בקרבות, ואזרח הרוג נוסף בעורף.

מובן שהחלטה 1701 לא קוימה, החיזבאללה השתלט במהירות על השטח שפינה צה"ל, שיקם את יכולותיו הצבאיות, וכיום הן עולות פי עשר בכמות, ופי כמה באיכות, על היכולות שהיו לו ערב המערכה.
44 אזרחים ו-119 חיילים נהרגו, בכדי לתת, כפי שהגדיר זאת ראש הממשלה אולמרט, "רוח גבית" לתכנית ההתכנסות, שתוכננה להיות השלמתה של תוכנית ההתנתקות, שהייתה פועל יוצא של הסכם אוסלו ושל הקונספציה שהוא קיבע בישראל.

תקיפת הכור הסורי ומבצע "עופרת יצוקה"
ב 6 בספטמבר 2007 תקף חיל האוויר כור גרעיני סודי ביותר, שבנתה צפון קוריאה עבור סוריה. את הצלחת הפעולה החיונית הזו יש לזקוף לזכותו של אולמרט.

ירי הרקטות הבלתי פוסק מעזה הביא לבסוף לכניסה קרקעית נוספת לעזה. ב-27 בדצמבר 2008 יצא צה"ל למבצע "עופרת יצוקה", שנמשך כשלושה שבועות ועלה בחייהם של 10 חיילים ושלושה אזרחים. המבצע הסתיים בהכרזה חד צדדית על הפסקת אש. כרגיל, נמשך ירי הרקטות גם אחריו, אם כי בעצימות נמוכה יותר, עד לסבב הבא.

הקריאות לאולמרט להתפטר בעקבות כשלונו בניהול המלחמה, בשילוב פרשיות השחיתות שנערמו בזו אחר זו, הביאו לבסוף לפרישתו ולסיום כהונת ממשלתו. לשבחו ייאמר, כי על סף סיום כהונתו, לא נכנע לדרישות חמאס תמורת שחרור גלעד שליט והעדיף את בטחון ישראל על פני ההישג הפופולרי.


31 במרץ 2009 - 18 במרץ 2013

ממשלת נתניהו השנייה

האיום האיראני
נתניהו הפנים היטב את חוסר יכולת ההכרעה שלתוכו הכניסה עצמה ישראל בהסכמי אוסלו. מדיניות הביטחון של ממשלתו השניה והשלישית התאפיינו בדיבורים רמים הן כלפי הנעשה בחזית הדרום, והן ובפרט כלפי האיום הגרעיני האיראני. אם ב-2005 הגיב העולם בתדהמה לנאומי ההשמדה הראשונים של נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד, וציפה מ"אומת ניצולי אושוויץ" לתגובה בנוסח תקיפת הכור העיראקי , הרי שעשור של של נאומים וירטואוזיים, שתוכנם מסתכם בהעברת האחריות מישראל לחילות האוויר של "העולם", ארה"ב ואנגליה (שוב), גרמו לאובדן הלגיטימיות למתקפה ישראלית.

מהמצב בו איראן ניצבה חסרת לגיטימיות מול ציפייה עולמית למתקפה ישראלית, בתנאים צבאיים ומדיניים פשוטים בהרבה מאלו העומדים בפני ישראל כיום, התהפכו היוצרות, וראש הממשלה של ישראל, המוקעת בעולם כולו, המתין מחוץ לחדרי המשא ומתן שבין האמריקנים ו"העולם" לאירנים, משא ומתן שהסתיים בקבלתה בפועל של המציאות החדשה של איראן הגרעינית על ידי המעצמות, והפיכתה ההדרגתית לגורם לגיטימי ומרכזי בבריתות האזוריות.

אי אפשר שלא להשוות את התדרדרות מעמדה האסטרטגי של ישראל תחת הנהגתו של נתניהו, להתדרדרות מעמדה של צ'כוסלובקיה, כשבהסכם מינכן נמנעה גם ממנה השותפות במשא ומתן שבין אנגליה לגרמניה הנאצית, משא ומתן הנוגע ישירות לאיום הקיומי על ביטחונה.

לא מסובך להבין שכמו בהחלטה 1701 מול החיזבאללה, שהוא עצמו זרוע איראנית, גם ההסכם האמריקני עם האיראנים יתנדף בהזדמנות הראשונה. למעשה הכריעה ממשלת נתניהו לאפשר לאיראנים את השגת הפצצה הגרעינית וכל שנותר הוא להרגיל אט אט את הציבור הישראלי למציאות זו.

מי שהעדיף מיגון במקום הכרעה מול האבנים של האינתיפאדה הראשונה לפני שלושים שנה, והבטיח אז להגיב בכל הכח מול נשק חם, מוצא את עצמו מוסיף ומתמגן עוד ועוד בתהליך מתגלגל מול בקבוקי תבערה, נשק קל, רקטות, טילים ארוכי טווח - ובסופו של דבר ניאלץ גם נוכח נשק גרעיני לאמץ מדיניות של התמגנות במקום הכרעה. הקסדות המסורבלות ל"פיזור הפגנות" שחיילי צה"ל חבשו באינתיפאדה הראשונה הפכו לרכבים ממוגני ירי, לבטונדות, למערכות כיפת ברזל ולטילי חץ – שאינם יותר מבטונדה טכנולוגית מפוארת.

לאורך כהונת ממשלת נתניהו, התפרסמו מעת לעת פעולות עלומות שהביאו לעיכוב תוכנית הגרעין האיראנית. החל מתוכנות מחשב מתוחכמות שגרמו לתקלות במערך הייצור, המשך בחיסול מדענים, וכלה בתוכנות ריגול מתקדמות שהושתלו בחדרי המשא ומתן שבין המערב והאיראנים. המשותף לכל אלה הוא הניסיון להילחם במבקשי נפשה של ישראל – בלי להותיר "טביעות אצבע" של פעולה צבאית ממש. הכרעה גלויה נוסח הטיפול בכור העיראקי הפכה להיות לא לגיטימית.

פעולותיה החשאיות של ממשלת נתניהו היו ראויות לציון, אך נתניהו מעולם לא הבין שהבעיה עמוקה יותר מהמימד הטכני שלה. פעולות חשאיות מסוגלות לעכב אך לא לפתור את הבעיה – וכשהן לבדן מתיימרות להיות הפתרון מול איום השמדה גלוי ומפורש, הן רק מעצימות את הבעיה.

כשילד ערבי מקלל חייל ללא תגובה גלויה, מוביל המדרון החלקלק לכך, שכמה שנים לאחר מכן, ראש מדינה החברה באו"ם מכריז על כוונתו להשמיד את ישראל, גם כן ללא תגובה גלויה. הסיבה והתוצאה בשני המקרים זהה - אובדן הלגיטימיות.

שואת יהודי אירופה לא החלה עם פרוץ מלחמת העולם השניה בספטמבר 1939, היא החלה ב-1933 נוכח חוסר התגובה הגלויה לנאומי ההשמדה של היטלר ברייכסטאג הגרמני. האיום הגרעיני חמור ביותר, אך אובדן הלגיטימציה חמור שבעתיים. השואה הפיזית היא התוצאה של אובדן הלגיטימציה שקדם לה.

באוסלו, ויתרה ישראל על זכותנו על חלקי לבה של ארצנו, יהודה שומרון ועזה, ויחד איתם על הצדק ועל הלגיטימיות שלה. בעקבות כך, הפכה מדיניות הביטחון שלה למדיניות "מכילה" של הימנעות ככל הניתן מהפעלת כוח גלויה והעדפה של מיגון ושל פעילות חשאית: הבטונדות, והשב"כ. לכן ישראל של אחרי אוסלו, כבר לא מסוגלת להחליט לטפל בכור האיראני כמו שישראל של טרום-אוסלו טיפלה בכור העיראקי.

נאום בר אילן
ב-14 ביוני 2009 נשא נתניהו נאום באוניברסיטת בר אילן, נאום שבו הסכים לכונן מדינה "פלסטינית" מפורזת. נתניהו התנה זאת בהכרת הפלסטינים בישראל כמדינתו של העם היהודי.

12 שנים לאחר שחיבק לראשונה את ערפאת והודיע כי "מצאתי ידיד" נסגר המעגל. מן הנקודה האסטרטגית שבה נמצאה מדינת ישראל לפני החתימה על הסכמי אוסלו - נקודה שבה ארה"ב ורוב מדינות העולם החופשי אינן מכירות בארגון הטרור של אש"פ כישות פוליטית לגיטימית וברת-שיח, אינן מדברות כלל על מדינה "פלסטינית", ושום גורם משמעותי אינו מערער על הלגיטימיות הקיומית של ישראל – התהפכו היוצרות. עתה, משהכיר נתניהו בקיומו של "עם פלסטיני" ובזכותו לריבונות בלב הארץ, מצא עצמו נאבק על הכרתו של אותו "עם" בעצם קיומו של עם יהודי ובזכותו שלו למדינה. היפוך היוצרות הזה לא הצטמצם כלל וכלל ליחסים שבין ישראל ל"עם הפלסטיני". המצב האסטרטגי החדש שיצר הסכם אוסלו התפשט במהירות, ורוב מוקדי הכח האינטלקטואליים בעולם המערבי מצדדים כיום בעמדה ה"פלסטינית" ושוללים כליל את הלגיטימיות של הקיום הישראלי.
*
ירי הרקטות בדרום נמשך כל העת. באוגוסט 2011 בוצע פיגוע קטלני באילת על ידי מחבלים שיצאו מעזה וחדרו לעיר דרך סיני.

עסקת שליט
ב 11 באוקטובר 2011 אישרה ממשלת נתניהו הסכם עם החמאס לפיו תשחרר ישראל 1027 אסירים "חמים", חלקם אחראים לרצח מאות ישראלים – תמורת שחרורו של גלעד שליט. מדובר היה בקריסה מוחלטת של תפיסת הביטחון הישראלית, ב"קו אדום" שאפילו ממשלת אולמרט לא העזה לחצות.

בעצם למה לא? אם הכרת בכך שזו ארצם, אז הם אינם באמת מחבלים, אלא סוג של 'לוחמי חופש' אשר צדקתם המוסרית גוברת על העובדה שהם אינם נשמעים לכללי הלחימה של המערב (אמנת ז'נבה).
התוצאה המדממת של שחרור אלף המחבלים הללו לא איחרה לבוא.


18 במרץ 2013 - 14 במאי 2015

ממשלת נתניהו השלישית

מחוות שחרור האסירים
עם תחילת כהונת ממשלתו השלישית, נכנע נתניהו בפני לחץ אמריקני כבד שהופעל על ידי ממשל אובאמה, וכמחווה לאבו מאזן וללא כל תמורה מצדו – ביקש להעביר בממשלה החלטה לשחרור מחבלים רבים נוספים בארבע "פעימות". החלטת השחרור עברה בממשלה ושלוש מתוך ארבע ה"פעימות" יצאו לפועל.

חטיפת שלושת הנערים
מחמוד קוואסמה מחברון שוחרר בעסקת שליט . ב 12 ביוני 2014 יזם קוואסמה את חטיפת שלושת הנערים תלמידי הישיבה בגוש עציון - גיל עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח – הי"ד. קוואסמה שימש כמפקד חולית החטיפה והרצח. החיפוש אחר הנערים התפתח בלית ברירה למבצע לטיהור קיני חמאס ביהודה ובשומרון, שהתעצמו מאוד לאחר עסקת שליט. בתגובה החל חמאס בירי רקטות מסיבי ובתקיפה מתוך מנהרות שנכרו מרצועת עזה אל שטח ישראל באמצעות אותם חומרי הבניין שישראל טרחה להעביר לעזה כסיוע הומניטרי.

שוב מצאה עצמה ישראל בתוך אותו מלכוד של אוסלו, נשאבת אל תוך עוד "סבב לחימה", בלי תשתית מוסרית הנותנת גיבוי ללוחמים ובלי יכולת להגדיר את האויב, ואז לסמן את חיסולו כיעד - ולכן בלי יכולת לנצח.

צוק איתן
בתחילת הלחימה הוגדרה מטרת המבצע כ"הפסקת ירי הרקטות", ואילו בהמשך כשהחל החמאס לתקוף באמצעות מנהרות, שונתה המטרה ל"חיסול המנהרות". "אינני זוכר שאי פעם רדפה אחרי מנהרה, תסבירו לי מי האויב!" – נשאל אז סגן הרמטכ"ל על ידי יו"ר מפלגת זהות במהלך דיון של ועדת חוץ וביטחון בכנסת, ולא נתן תשובה.

תל אביב כבר הופגזה אז למעלה מחודש, אך הפיקוד הבכיר לא מסוגל היה לתת תשובה לשאלה "מיהו האויב" גם בעת מלחמה.

תחילה הורתה ממשלת נתניהו – כרגיל – על ביצוע תקיפות מהאוויר, ומשאלו לא הועילו וירי הרקטות רק גבר, הוחלט שוב על כניסה קרקעית מוגבלת-מאד. בלי מטרה אסטרטגית ברורה, נכנסו חיילי צה"ל אל תוך שטח ההשמדה שהכין להם חמאס , שטח שכלל מבוכי מנהרות רבים ושלל מבנים ממולכדים. כך, בין הסדן של "מוסר" לחימה מתנצל – מוסר של כובשים בארץ זרה , והגבלת הלחימה לטווחים ולעצימות שתמנע בכל מחיר את נפילת שלטון החמאס (כדי שלא ניאלץ לוותר על קונספציית אוסלו ולחזור ולשלוט בעזה), לבין הפטיש של אויב חסר עכבות היודע לנצל היטב את החולשה המוסרית הישראלית ואת חוסר יכולת ההכרעה שלנו, מצאו עצמם חיילי צה"ל במציאות בלתי אפשרית.

ההפצצות וההפגזות הישראליות אכן גרמו נזק וסבל רב לאוכלוסיה האזרחית, אך עצם שלטון חמאס נשמר בקפידה על ידי ישראל על תילו, ובסופו של דבר, כמו בלבנון, היתה זו ישראל שחיפשה דרכים להפסקת אש. ומשלא נענתה, הפסיקה את האש באופן חד צדדי.

מחיר מבצע "צוק איתן", שנוצר כתוצאה מחטיפת הנערים, שנוצרה כתוצאה מעסקת שליט, שנחטף מרצועת עזה, שאותה נטשנו בתוכנית ההתנתקות, תולדתם של הסכמי אוסלו - עמד בסיום המבצע על 73 הרוגים (מתוכם 5 אזרחים) ו-2271 פצועים (מתוכם 837 אזרחים). מובן שמאז המבצע ירי הרקטות התחדש, כריית המנהרות התחדשה, ויכולותיו הצבאיות של חמאס שוקמו .

אחד המאפיינים החדשים של מבצע 'צוק איתן' היה התקוממות אזרחית מקבילה של רבים מערביי ישראל. במערכות העבר – הקפידו ערביי ישראל לשמור על שקט בעת מלחמה. החולשה שהתגלתה ב'צוק איתן' הפיחה התקוממות בקרב ערביי ישראל, ובראשם ערביי מזרח ירושלים.

ב-29 באוקטובר 2014 – ניסה ערבי תושב שכונת אבו תור, להתנקש בחיי פעיל הר הבית - הרב יהודה גליק שנבחר לימים לכנסת ה-20.

ב-18 בנובמבר 2014 חדרו שני רוצחים ערבים תושבי ג'בל מוכאבר אל בית הכנסת 'קהילת בני תורה' שבשכונת הר נוף (השכונה המערבית ביותר בעיר). באמצעות גרזן וסכין קצבים טבחו הרוצחים 10 מתפללים.


14 במאי 2015 - עד היום

ממשלת נתניהו הרביעית
אל שלל סוגי הטרור להם הורגלנו מאז הסכמי אוסלו, נוסף במהלך ממשלת נתניהו הרביעית סוג חדש של לחימה - טרור היחידים.

את תופעת חגורות הנפץ והתארגנויות הטרור הקודמות, הצליחה ישראל לצמצם באמצעות מודיעין מצוין שאיפשר את מניעת רוב הפיגועים טרם ביצועם. אולם בראש השנה תשע"ה נחשפה ישראל לתופעה חדשה - גל של פיגועים ספונטניים ללא הנהגה מרכזית ויד מכוונת שניתן לאתר ולנטרל.

ההסתה הנרחבת קראה לכל ערבי - ישראלי או תושב יו"ש - להחליט עצמאית ולבצע פיגוע דקירה או דריסה. בכל כמה שעות נדקר או נדרס ישראלי על ידי מחבל ערבי מטעם עצמו הנלחם נגד "הכיבוש" הישראלי. במשך חצי שנה עמדה ישראל נבוכה מול גל הטרור החדש, שגבה עשרות הרוגים.

בפורים באותה שנה, לאחר שמחבל דקר חייל בחברון ונראה היה בתחילה שהוא נוטרל על ידי חבריו ליחידה, חוסל המחבל הדוקר על ידי החובש הפלוגתי אלאור אזריה. ארגון "בצלם" שהסריט את חיסול המחבל הפצוע, הפיץ את הסרטון בכל העולם, וגל טרור היחידים היומיומי שכך מיד.

העמדתו לדין של אלאור אזריה באשמת הריגה, והרשעתו לבסוף השיבו את המוטיבציה לביצוע הפיגועים, ובד בבד פגעו קשות בתחושת הביטחון של חיילי צה"ל ברגעי אמת של אירוע בטחוני, בגיבוי העתידי שיקבלו. שני הצדדים הללו גם יחד הביאו לגל פיגועים חדש שהיכה בישראל, שלווה בתופעות מבישות של חוסר חתירה למגע.

חוסר היכולת להכיר במחבל כאויב, ולהתייחס אליו בהתאם, והנכונות להשוותו לפושע מן המניין - אף היא תולדה ישירה של תפיסת אוסלו, והיא בעצם אחד השיאים הגדולים שלה.

סיכום ביניים
חוזרים מאוסלו אל הזהות
בקיץ 1993 חתמו מדינת ישראל, ו"הארגון לשחרור פלשתין", על הסכם אוסלו. ההסכם כלל בין השאר "הכרה" הדדית והודעה על סיום האלימות בין הצדדים.

כיום, כמעט רבע מאה לאחר מכן, אפשר לקבוע עובדתית ש"אוסלו" נכשל, משום ש:
1. הטרור לא הסתיים אלא להיפך. מספר נרצחי הטרור בישראל מאז קפץ יותר מפי חמישה בממוצע רב-שנתי, והטרור נמשך באופן יומיומי מאז ועד היום.
2. בעוד שישראל הכירה ועדיין מכירה ב"עם הפלשתיני", ולכן גם בזכותו למדינה משלו (אף שעובדתית אין עם כזה, הם חלק מהעם הערבי, ואומרים זאת), בכל הזמן הזה אותם "פלשתינים" עדיין מסרבים סירוב מוחלט להכיר בזכות קיומה של מדינת העם היהודי ככזו.

נספח זה סקר את התהליך, והראה כיצד במשך 24 שנים ועשר ממשלות, הציבור הישראלי ומנהיגיו לא השכילו או לא אזרו אומץ להישיר מבט אל המציאות ולומר : טעינו, וצריך לתקן את הטעות. כל המפלגות הקיימות כיום בכנסת, כולל ב"ימין", מציעות הצעות שמשמעותן להישאר עם הטעות ולהמשיך בה. זהות מציעה לתקן את הטעות של אוסלו, ומציעה גם דרך חלופית, פתרון אחר לבעיית הבטחון שלנו, ולבעיות רבות אחרות הנובעות חלקית ממנה, בשל המחיר הכלכלי העצום שהטעות של אוסלו ממשיכה לגבות מאיתנו בכל יום ושנה מאז.

בחינת רצף אירועי הטרור וסבבי הלחימה מאז החתימה על הסכמי אוסלו ועד היום מראה בבירור כיצד הביאו ההסכמים להתדרדרות קשה במצבה הביטחוני והאסטרטגי של ישראל.

שרי הממשלה מתנבאים כי בתוך כשנה תיגרר ישראל אל סבב לחימה נוסף בעזה. באין אפיק חשיבה אסטרטגי מלבד אוסלו - יוביל התהליך לתכנית מדינית חדשה נוסח ההתנתקות, שבתורהּ תביא שוב להסלמה באלימות ולהתדרדרות נוספת בלגיטימיות הקיומית של ישראל.

עלייתו של מנהיג חזק והחלטי בארה"ב - מנהיג שאין לו אופוזיציה מימין, שובה של רוסיה אל גבולנו הצפוני כגורם דומיננטי בהנהגתו של מנהיג חזק והחלטי גם כן, ומעבר לכך, הברית המסתמנת בין שני המנהיגים - כשלמולם מנהיג ישראלי נטול אסטרטגיה חלופית לאוסלו, ונטול אופוזיציה ימנית - יוצרים סיטואציה מסוכנת מאוד לישראל.

ההכרח להימלט ממערבולת אוסלו שהולכת ובולעת את ישראל הופך להכרח קיומי, ותוכניתה המדינית-בטחונית של מפלגת זהות - היא הדרך לעשות זאת.

נספח לשער ביטחון ישראל ושער התכנית המדינית - - אוסלו

דו"ח אוסלו : כמה תהליך אוסלו באמת עולה לנו?

הקדמה
קצת קשה להיזכר, אבל לפני 20 שנה, לפני הסכמי אוסלו, לא הייתה כאן גדר הפרדה, ולא היה מאגר ענק של טילים ורקטות ברצועת עזה, וגם לא מאבטחים בכל כניסה לבית קפה קניון או גן ילדים. החלטה פזיזה עם המון אופוריה שינתה את חיינו באופן דרמטי, והכניסה לכאן עשרות אלפי מחבלים עם נישקם. החלטה זו הציבה למעשה את מדינת ישראל על מסלול תוכנית השלבים לחיסולה. ההתפכחות הכואבת שעצרה את המשך התהליך כפי שתוכנן, לא שינתה עדיין באופן מהותי את דפוס החשיבה שהביא הסכם אוסלו לעולם. תהליך אוסלו למעשה נמשך, כאשר דפוס המחשבה הוא שאנו ה"כובשים" צריכים לפצות את ה"מקומיים" תמורת חלקת הארץ שלקחנו מהם, או לחילופין להתנתק מאותם אזורים, שהם ערש תרבותנו, אותם "כבשנו" במלחמת ששת הימים, כדי לקבל הכרה בינלאומית ושלום מאויבינו.
במחקר זה אנו מעוניינים להביא בפני הציבור ומקבלי ההחלטות מידע חשוב על המחיר הכלכלי הכבד אותו שילמנו, ועדיין אנו משלמים, על ההליכה בדרך זו.


מבוא
בקיץ תשנ"ג (1993), לפני 20 שנה, חתמו יצחק רבין ושמעון פרס בשם מדינת ישראל, ויאסר ערפאת ומחמוד עבאס בשם "הארגון לשחרור פלשתין", על "הסכם אוסלו".
ההסכם כלל בין השאר "הכרה" הדדית והודעה על סיום האלימות בין הצדדים, ונועד להיות הבסיס לשלום אמת סופי בין ישראל וה"פלשתינים", כלומר סוף הסכסוך.

בהיבט המעשי (טריטוריאלית, משפטית, וכד'), ההסכם לא היה סופי. הוא כלל נסיגה ישראלית מרצועת עזה ומיריחו, ובהמשך נחתמו הסכמים נוספים, שבעקבותיהם נסוגה ישראל גם ביהודה ושומרון.
הסכם אוסלו היה שינוי מהותי ביותר במדיניות ישראל משום ש:
מאז "תוכנית החלוקה" ב-תש"ז (1947) , שבעקבותיה קמה מדינת ישראל, ועד "ועידת מדריד" ב-תשנ"א (1991), מדינות ערב, ובעיקר ירדן ומצרים, ייצגו את "העניין הפלשתיני" מול ישראל והעולם כחלק מהמגעים לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי.

ואילו מאז שהחל ב-תשנ"ג (1993) תהליך אוסלו, ישראל הכירה בקיומו של "עם פלשתיני", הכירה בזכויותיו, הכירה ב"ארגון לשחרור פלשתין" כשותף כמו-מדינתי לתהליך שלום, העבירה לו את השליטה ברוב שטחי יהודה שומרון ועזה, אישרה לעשרות אלפי חבריו, שעד אז נחשבו לטרוריסטים, להיכנס לשטחים אלו כדי שיוכלו לשלוט בהם בהתאם להסכם, וחימשה אותם בנשק ישראלי. ללא ספק שינוי מהותי ביותר, שמטרתו הייתה לסיים עשרות שנות אלימות רצחנית, ולשים סוף לסכסוך.

כיום, לאחר עשרים שנה, אפשר לקבוע עובדתית שהמטרה לא הושגה, משום ש:
א. מאז "אוסלו" הטרור לא הסתיים אלא להיפך. מספר נרצחי הטרור בישראל קפץ פי 3 ומספר הפצועים פי 18 ! בממוצע רב-שנתי . הטרור נמשך באופן יומיומי מאז ועד עתה.
ב. אחרי עשרים שנות מו"מ בסיוע בינלאומי חסר תקדים, סוף ה"תהליך", סוף האלימות, וסוף הסכסוך, לא הושגו. ברצועת עזה קמה ישות טרור, המאיימת בנשק תלול מסלול על כל דרומה ומרכזה של מדינת ישראל, וביו"ש קמה ישות טרור שיצרה טרור מתאבדים שפגע קשות במדינה עד שזו החזירה את השליטה בשטח לידה במבצע "חומת מגן".
ג. חמור מכל, מדינת ישראל נמצאת במצב בו היא מבקשת היום לגיטימיות (הכרה כמדינה יהודית) מארגון שעד לפני עשרים שנה היה לא לגיטימי בכלל.
מסמך זה לא נועד לחלק ציונים למנהיגים הישראלים אשר חתמו על הסכם אוסלו, והמשיכו בתהליך בעשרים השנים שחלפו מאז, אלא בודק את ההיבט הכלכלי בלבד. כמה תהליך אוסלו עלה ועולה לנו, בכסף, ביחס לחלופה המתבקשת והסבירה ביותר, של המשך המצב שהיה קיים ב-26 השנים שלפני תהליך אוסלו, כלומר שליטה ישראלית ביטחונית ומנהלית מלאה בכל שטחי יהודה שומרון ורצועת עזה.
ובפשטות, תהליך אוסלו נמשך כבר 20 שנה ועד כה מטרתו לא הושגה. כמה זה עלה לנו ?


הסבר שיטת החישוב:
המצב שביחס אליו נחשב את המחיר של עשרים שנות תהליך אוסלו הוא המצב שהיה בשטחי יהודה שומרון ורצועת עזה לפני הסכמי אוסלו. ישראל שלטה אז בכל השטח ובגבולותיו שליטה ביטחונית אזרחית וכלכלית מלאה, מה שנתן לה השפעה שלטונית חזקה על האוכלוסייה, ונגישות לכל אדם ולכל מקום. בתקופה זו לא היו בכל שטחי יש"ע נושאי נשק שלא מטעם מדינת ישראל, למעט כלי נשק בודדים שהוחזקו בידי מחבלים בהחבא.

המצב לאחר אוסלו הוא שבחלק ניכר מהשטח הנ"ל קיימות שתי ישויות שמתפקדות כמעט כמו מדינות, "הרשות הפלשתינית" ביו"ש, וחמאס בעזה. האלימות מאזורים אלו נגד ישראל נמשכת, כאשר:
א. באזורים אלו יש היום מאגרי נשק אדירים בלי שליטה ישראלית.
ב. בהיעדר שליטה ישראלית בשטח, קשה ויקר בהרבה לסכל טרור בפעולה מבחוץ.
ג. טרור שלא סוכל גובה מחיר גבוה יותר, בשל יכולתו לנצל את שליטתו בשטח שניתן לו.


מרכיבי המחיר הכלכלי:
הערה מקדימה: לא ניתן לדייק במחיר העלויות שמסיבות מובנות חלקן לא מפורסמות במפורט. במסגרת זו נשתדל להביא אומדן קרוב עד כמה שהנתונים הזמינים מאפשרים. להלן סעיפי הוצאה שנוצרו בעקבות תהליך אוסלו :
1. העברת כספים ל"רשות הפלשתינית" שהסכם אוסלו יצר.
2. העלות הנוספת של פעילות שב"כ בשטחים שהועברו ל"פלשתינים".
3. העלות הנוספת של פעילות צה"ל.
4. העלות הנוספת של המשרד לביטחון פנים, ונזקי גניבות הרכב.
5. הוספת מאבטחים אזרחיים בכל מקום בישראל.
6. בניית גדר ההפרדה סביב השטחים שנמסרו ל"פלשתינים".
7. "שווי" נפגעי פעולות האיבה.
8. הנפילה בהכנסות מתיירות בשנות שיא הטרור.
9. עלות פינוי היהודים מגוש קטיף.

1. העברת כספים ל"רשות הפלשתינית" שהסכם אוסלו יצר
תקציב הרש"פ נשען על סיוע חוץ בהיקף חסר תקדים ביחס לגודל האוכלוסייה. סיוע זה משמש בעיקר לתעסוקת-יתר מסיבית בשלל ארגוני הביטחון של הרשות. כלומר ישראל והעולם משלמים מדי שנה סכומי עתק שנועדו להשאיר מספר גדול מאד של נושאי נשק ברש"פ שבעים ומרוצים, כדי שלא יעסקו בטרור. השוחד הבינלאומי המתמשך הזה מכונה "שמירת היציבות", וחלקה של ישראל בו הוא 1.2 מיליארד דולר בשנה , כלומר סה"כ 88 מיליארד ש"ח עד כה, ועוד 4.2 מיליארד ש"ח בכל שנה נוספת.

2. העלות הנוספת של פעילות שב"כ בשטחים שהועברו ל"פלשתינים"
תקציבי שירותים חשאיים הם נתונים חסויים. תקציב שב"כ הוסתר עד 2004 בין סעיפי הרזרבה בתקציב, שם הוא היה באותו סעיף עם תקציב המוסד. סעיף זה גדל ריאלית מדי שנה. ב-1997 הוא הוערך ב- 2.45 מיליארד ש"ח , ב-1998 2.7 מיליארד , ובשנת 2004 בכ- 3.75 מיליארד . ב-2012 הוא היה 6 מיליארד ש"ח . בניסיון להעריך את חלוקת התקציב הזה בין שב"כ והמוסד, בדקנו את העלויות במדינות "דומות", וכנראה שהיחס הוא בערך 2:1 בין המוסד ושב"כ, כלומר תקציב שב"כ הוא כיום בסביבות 4 מיליארד ש"ח לשנה.

עד מלחמת ששת הימים שב"כ היה ארגון קטן מאד. הטיפול באוכלוסייה ה"פלשתינית" מאז הקפיץ את גודלו וזהו המאמץ העיקרי שלו. עקרונית, חלוקת עבודת המודיעין בישראל היא כזו:
• שב"כ אחראי במרחב שבשליטת צה"ל.
• אמ"ן אחראי במרחב שמעבר לשליטת צה"ל.
• המוסד אחראי מעבר לכך, כלומר בלב המדינות השכנות ובשאר העולם.

החלוקה למשטרה חשאית, מודיעין צבאי, וביון חוץ, מקובלת גם בעולם. אבל תהליך אוסלו יצר אנומליה בחלוקה הזאת, משום שנוצר מצב שבו רוב הטרור מגיע משטחים שבמגע ישיר עם ישראל, אך אינם עוד בשליטת צה"ל, המאפשרת לשב"כ לפעול בשטח ביעילות.

נוצר מצב שישראל צריכה לסכל טרור בשטח גדול וצפוף שמחובר אליה, אך מבלי לשלוט בו. בנוסף, העברת השליטה בשטח לידי הטרור, אפשרה לו מצדו לחסל תשתית מודיעין אנושי (סייענים) נרחבת ששב"כ הקים בשטח בעמל רב ב-26 השנים שקדמו לאוסלו, ורובה נהרסה. מי שחושב שלא, מוזמן להיזכר בכותרות מאז על רצח מאות סייענים, ובריחת מאות מהם לישראל , וגל הטרור בעקבות זאת.
שב"כ נאלץ "לשלוט" מודיעינית בשטח, אך מבחוץ. נכון שאמ"ן והמוסד אוספים מודיעין מבחוץ, אך משימותיהם שונות מאד בהיבט ההיקף האנושי המדובר, ובקרבתה המידית של הסכנה.

הסכם אוסלו נחתם ב-1993. מ-1997, כלומר כבר עמוק בטרור המתאבדים שבא בעקבות אוסלו, ועד 2004, תקציב שב"כ עלה ביותר מחצי. עלייה זו בתקציב התרחשה עוד לפני היציאה המוחלטת מרצועת עזה כעבור שנה, שיצרה בעיות קשות וחדשות. בסך הכל, סביר להעריך שתקציב שב"כ נאלץ לגדול בערך פי 4 ממה שהיה לפני "אוסלו", ואז התייצב ברמתו הגבוהה החדשה שנותנת מענה לקושי המודיעיני העצום שנוצר. מדובר אם כן בתוספת מצטברת של כ-37 מיליארד ש"ח, ועוד כ-2 מיליארד ש"ח כל שנה.  

3. העלות הנוספת של פעילות צה"ל
צה"ל משקיע נתח עצום מהפעילות השוטפת שלו בשטחי יהודה שומרון ועזה, וכן ב"מרחב התפר" וב"עוטף עזה", מאז שישראל מסרה שטחים נרחבים לשליטת ה"פלשתינים". צה"ל ומג"ב פעלו שם גם לפני "אוסלו", אולם מאז "אוסלו" הקושי והמחיר גדלו משמעותית, בגלל שצה"ל מג"ב ושב"כ כבר לא שולטים בכל מקום.

תוצאת תהליך אוסלו הייתה זינוק אדיר בטרור. מספר הנרצחים, בממוצע רב שנתי, קפץ פי שלוש, ואלפי רקטות, שנורו לטווחים הולכים וגדלים, גימדו את תופעת ה"קטיושות" מהעבר. ישראל השקיעה מאמץ אדיר לסכל את הטרור למרות הקושי הגדול ש"אוסלו" יצר, אך לפעמים "הגיעו מים עד נפש" וממשלת ישראל החליטה באותן פעמים על מבצעים צבאיים חריגים נגד הטרור, שקיבלו מימון חריג.

להלן פירוט המבצעים והתוספת הלא מתוכננת לתקציב הביטחון באותן שנים
מבצע "חומת מגן" ביו"ש (2002) - 8.6 מיליארד ש"ח.
וברצועת עזה:
מבצע "קשת בענן" (מאי 2004) , ומבצע "ימי תשובה" (אוקטובר 2004) – 4.2 מיליארד ש"ח.
מבצע "גשמי קיץ" (קיץ 2006) החל בעקבות חטיפת החייל גלעד שליט ונמשך חמישה חודשים ברמות שונות של עוצמה, כשבמהלכו היתה גם מלחמת לבנון השניה - 11.5 מיליארד ש"ח.
מבצע "חורף חם" (פברואר 2008) – 5.5 מיליארד ש"ח.
מבצע "עופרת יצוקה" (ינואר 2009), נמשך 22 ימים – 9.5 מיליארד ש"ח.
מבצע "עמוד ענן" (נובמבר 2012), ארך 8 ימים, לא כלל כניסה קרקעית לעזה, אך כלל פעילות אוירית מסיבית, גיוס מילואים, וירי רקטות שהגיע עד תל-אביב וירושלים – 9.5 מיליארד ש"ח.

כמו כן בשנה בה בוצעה ההתנתקות מ"גוש קטיף" נוספו לתקציב הביטחון מעל 7 מיליארד ש"ח.

סכומים אלו כלולים בתוך כלל הוצאות משרד הביטחון, שלפי נתוני האוצר גדל בין 1993 ו- 2012 מ-19 מיליארד ש"ח ל-60 מיליארד ש"ח בערכים נומינליים, ובערכים ראליים מ- 40 מיליארד ל- 60 מיליארד ש"ח. להלן תרשים המציג את העלייה הדרמטית בתקציב משרד הביטחון, בערכים ריאליים (התאמת ערך הכסף לאינפלציה). בשנים בהן היה אמור תקציב הביטחון לרדת, עקב "פרוץ השלום" באזורנו והיחלשות מתמשכת של המדינות השכנות, עלה החלק היחסי של תקציב הביטחון מתקציב המדינה מ- 15% ל-20% ובשנים מסוימות אף ל- 22%.


למרות קיצוץ מתמשך בשכר המשרתים בצה"ל, המהווה מרכיב עיקרי בתקציב הביטחון, וכן קיצוץ עמוק באימוני צה"ל בסדיר ובמילואים, שאת התוצאה ה"איכותית" המצטברת שלהם ראינו במלחמת לבנון השניה, תקציב משרד הביטחון דווקא עלה מאד. הסיבה לכך היא הצורך להמשיך להתגונן מפני ה"פלשתינים", בדרך היקרה של הגנה-מבחוץ. עד אוסלו, ה"פלשתינים" נאלצו להסתפק בעיקר בטרור של סכינים ואבנים, שדוכא ברובו לפני אוסלו. מאז אוסלו, חגורת הנפץ של המתאבד החליפה את הסכין, והרקטה והטיל את האבן. אלו אמצעים שלא יכלו להיות כאן קודם, בגלל שישראל שלטה בכל מקום, ולא התגוננה מבחוץ. האזורים שנמסרו ל"רשות הפלשתינית" הפכו למאגרי נשק ותחמושת, ומוקדי יציאה לפעולות טרור. לאחר הפינוי של תושבי גוש קטיף ונטישת כל רצועת עזה וגבולה עם מצרים, הפך האזור למחסן נשק המאיים על דרום מדינת ישראל, ולאחרונה גם על גוש דן. במסגרת זו חשוב להזכיר את "כיפת ברזל", שהיא פיתוח טכנולוגי מרשים, אך יקר. המחיר של "כיפת ברזל", כ- 900 מיליון דולר, אמנם משולם ברובו על ידי ארה"ב , אך תמורת מחיר מדיני כבד.
התוספת המצטברת לתקציב הביטחון בשנים אלו היא כ-300 מיליארד ש"ח בערכים ריאליים, ועוד כ-20 מיליארד ש"ח בכל שנה.

4. העלות הנוספת של המשרד לביטחון פנים, ונזקי גניבות הרכב
משטרת ישראל נושאת בעול הכבד של השמירה על בטחון הפנים. מאז הסכמי אוסלו התערער הביטחון האישי מאד, אף שהמשרד לביטחון פנים, ומשטרת ישראל הכפופה לו, גדלו פי כמה . תופעת גניבות הרכב והציוד החקלאי הפכה למכת מדינה, כאשר הנטל נופל על אזרחי המדינה בניפוח עלויות הביטוח. משטרת ישראל עסוקה בעיקר בבטחון, ובהקניית "תחושת בטחון", ומצליחה בקושי להפנות משאבים לטיפול בפשיעה, בגניבות ופריצות וכדומה. למעט גניבות הרכב (אליהן נתייחס בהמשך), קשה לחשב נזקים אלו , אך את העלייה בתקציב המשרד לביטחון פנים ניתן לראות בבירור. בשנת 1993 היה תקציב המשרד בפועל, ובערכים ריאליים של היום, 3.5 מיליארד ש"ח (1.6 מיליארד נומינלי). בשנת 1999 קפץ התקציב ל- 6.4 מיליארד ש"ח, וב-2012 הוא הגיע ל-11.5 מיליארד ש"ח. המשמעות היא שבמהלך 20 שנות אוסלו, תקציב המשרד בערכים ריאליים שילש את עצמו. התוספת המצטברת לתקציב המשרד לבטחון פנים היא כ-85 מיליארד ש"ח.

סכום זה אינו כולל את הנזק שנגרם לאזרחי מדינת ישראל בשל הפשיעה שגאתה מאד בשנים אלו. תופעה אחת שנצרבה היטב בזכרון כקשורה בהסכמי אוסלו היא תופעת גניבות הרכב, ולכן אנו מנתחים אותה בסעיף זה בנפרד.

גניבות רכב:
לאחר הסכמי אוסלו גניבות הרכב הפכו למכת מדינה. הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן לגנוב רכב ובתוך זמן קצר לעבור לשטח הרשות ה"פלשתינית", בו הגנבים נמצאים מחוץ להישג ידה של המשטרה, עודדה את ענף פשע הזה. ב-1998 נאלצה משטרת ישראל להקים יחידה מיוחדת בשם אתג"ר לטיפול בבעיה זו . כפי שניתן לראות בגרף שלפנינו, בשנת 1997 כמות גנבת הרכבים זינקה אל מעל 45,000 כלי רכב בשנה.

לאחר שגניבת הרכבים ירדה ל"כמות סבירה" נסגרה יחידת אתג"ר, ואז בשנת 2006 הוקמה מחדש. בשנת 2006 נגנבו 53,485 רכבים משטחי מדינת ישראל.

אם נשווה את גניבות הרכב בישראל לעומת גרמניה, נמצא שבישראל גונבים מכוניות פי 15.5 ביחס לאוכלוסייה, ופי 26 ביחס למספר המכוניות!

כדי לחשב את הנזק הישיר מגניבות הרכב למשק הישראלי נחשב כמספר בסיס את מספר גניבות הרכב בשנת 2013 שירדו לכ- 20,000 (על אף שגם הוא גבוה מאוד). מספר הרכבים שנגנבו במהלך השנים מ-1996 (השנה המוקדמת ביותר שלגביה מצאנו נתונים) ועד 2012 שמעל למספר הבסיס הוא קרוב ל- 200,000 רכבים. נכפיל מספר זה במחיר של 100,000 ש"ח לרכב חדש בממוצע, ונקבל סכום של 20 מיליארד ש"ח, שנפל על כתפי הציבור בישראל דרך הגדלת מחיר ביטוח הרכב. סכום זה לא כולל כמובן את אובדן ימי העבודה של בעלי הרכבים, ואת כל מערך המיגון שנבנה למאבק בגניבות. מדובר בנזק שנגרם כתוצאה ישירה מהסכם אוסלו. כאשר מדינת ישראל שלטה בכל השטח, לא היו ערי מקלט שבהן ניתן להפעיל משחטות רכב , ולא היה ניתן לנסוע ברכב ישראלי גנוב עם לוחית רישוי של הרשות הפלשתינית.

סה"כ לסעיף זה של ביטחון פנים וגניבות הרכב – 105 מיליארד ש"ח.


5. הוספת מאבטחים אזרחיים בכל מקום בישראל

תופעת המאבטחים בכל מקום בישראל היא תוצאה של הופעת המחבלים המתאבדים בישראל, ואלו הופיעו עם הקמת הרשות הפלשתינית ולא קודם, וכבר הסברנו לעיל את הסיבה המהותית לקושי בסיכול הפיגועים שיצר תהליך אוסלו.
מספר המאבטחים בישראל משתנה במקצת עם התנודות במצב הטרור, אבל כל עוד לא יחול שיפור מהותי במצב, תופעת המאבטחים תישאר חלק בלתי נפרד מהנוף. מספר המאבטחים הגיע בשיאו ל-105,000, ועם הרגיעה היחסית המספר ירד לכ-90,000 והתייצב. ענף זה שכמעט ולא היה קיים לפני הסכמי אוסלו הגיע להיקף של 7-8 מיליארד ש"ח בשנה בימי השיא, והתייצב על כ- 5.5 מיליארד ש"ח בשנה בימי "רגיעה".
נקודה חשובה היא שהעלות האמיתית היא לפחות כפולה משכר המאבטחים, שכן אם לא היה צורך באבטחה אזרחית המאבטחים היו חלק מכח העבודה היצרני. כלומר ההפסד הוא כפול: עשרות אלפי אנשים שהיו יכולים לייצר, מועסקים בעבודה לא יצרנית הממומנת מכספי הציבור.
סך עלות צבא המאבטחים האזרחיים שקם בעקבות תהליך אוסלו הוא 110 מיליארד ש"ח בהוצאה ישירה, ולפחות עוד סכום דומה בהפסד העבודה שיכלו אותם מאבטחים לעבוד. סך הכל 220 מיליארד ש"ח עד עתה, ועוד כ- 11 מיליארד ש"ח כל שנה.

6. בניית גדר ההפרדה סביב השטחים שנמסרו ל"פלשתינים"
טרור המתאבדים הביא למבצע "חומת מגן", להקמת צבא המאבטחים, ולהקפת רצועת עזה בגדר מערכת. כמו כן הוקמה גדר הפרדה ביהודה ושומרון כדי לחסום את דרכם הקצרה של המחבלים המתאבדים ללב מדינת ישראל.

גדר ההפרדה ביהודה ושומרון היא בעצם חומה, וכוללת דרכי אבטחה, מגדלים, חיישנים, ועוד. העלות לבניית קילומטר חומה היא 10-12 מליון ש"ח, ועד סוף 2007 הושלמו 430 ק"מ, כלומר סה"כ 4.7 מיליארד ש"ח.

תחזוקת הגדר לאחר הקמתה כלולה בתקציב הביטחון, אותו פירטנו לעיל.


7. "שווי" נפגעי פעולות האיבה

ה"שלום" עם ה"פלשתינים" עלה לנו בהרבה יותר מאלף נרצחים, יותר ממחציתם בפיגועי התאבדות. בגרף שלפנינו ניתן לראות בבירור כיצד במקום שלום קיבלנו התגברות הטרור עד שב"אינתיפדה השניה" נרצחו ישראלים בפיגועי טרור יותר מאשר במלחמת העצמאות.

התפלגות הנרצחים בימי המנדט הבריטי ובישראל, בפיגועי טרור ערבי לפי שנים (2012-1920)

מהשוואה בין 17 השנים שקדמו לתהליך אוסלו ל-19 השנים שאחרי תחילתו, עולה כי מ-1977 עד 1993 נרצחו 357 ישראלים בפיגועי טרור, ואילו מ-1994 עד 2012 נרצחו 1159. כלומר הסכם אוסלו לא רק שלא הביא שלום, אלא גרם תוספת ישירה וברורה של פי שלוש במספר נרצחי הטרור. שנת השיא היתה 2002 בה נרצחו 452 איש, וחודש השיא היה מרץ 2002 בו נרצחו 131 ישראלים ב-12 פיגועי התאבדות ובפיגועים נוספים כמעט בכל יום.

אין מחיר לאף אדם שנרצח, וסערת נפש עולה בנו בבואנו לחשב את העלות בסעיף זה. אך בסופו של דבר גם שווי עבודתם של נרצחים אלו הוא חלק במחיר הכלכלי אותו שילמנו, מלבד המחיר הרגשי הכבד.
התוצר השנתי לנפש בישראל הוא 129,400 ש"ח. הנרצחים היו בני כל הגילים, ולכן לפי "חצי קריירה" שהנרצח הממוצע "הספיק" לפני שנרצח, כלומר 22 שנות עבודה, מדובר בהפסד הכנסות בלבד בסך 2,846,800 ש"ח לכל נרצח. גם מבלי להתייחס אל המשפחות השבורות, היתומים, מאות הילדים שהיו כבר נולדים לנרצחים הצעירים, וגם ההכנסות העתידיות מהם, שאותם לא הבאנו בחשבון, מדובר בסך הכל באובדן הכנסה ישיר בלבד של 4 מיליארד ש"ח.

אל האובדן בחיי האדם יש להוסיף את הנזק של פצועי הטרור. בטבלה הבאה ניתן לראות כי משנת 1977 ועד שנת 1993 הוכרו 914 אנשים כפצועים מפעולות איבה, ומאז ועד 2012 הוכרו 18,831 איש כפצועים מפעולות איבה. כלומר בממוצע רב-שנתי גדל מספר הפצועים פי 18 בשנות תהליך אוסלו.

סך תשלומי הביטוח הלאומי לנפגעי פעולות האיבה בשנות תהליך אוסלו הוא 5.25 מיליארד ש"ח נומינלי, שהם כ-8 מיליארד ש"ח בערכים ריאליים. סכום זה לא כולל את הפסד ימי העבודה של הנפגעים ובני משפחותיהם ואת הטיפול הרפואי בנפגעים, שאצל רבים היה ממושך ויקר.
בסך הכל בסעיף זה העלות היא 12 מיליארד ש"ח לפחות.

8. הנפילה בהכנסות מתיירות בשנות שיא הטרור
התיירות בישראל מהווה מרכיב חשוב ומשמעותי בכלכלת המדינה. ענף זה נמצא בהתפתחות מתמדת של יכולתו לקלוט תיירים ולספק להם שירותים. לכן אך טבעי הוא שבמהלך השנים נראה גרף עולה של כמות התיירים המגיעים לארץ. הסכמי אוסלו היו אמורים להוות פריצת דרך ולאפשר לענף התיירות לזנק לגבהים חדשים. בפועל התוצאה הייתה הפוכה. הטרור שהשתלט על הרחובות ותמונות האוטובוסים המתפוצצים הרחיקו תיירים רבים מהארץ, ולאורך תקופה ארוכה גם תיירות הפנים ירדה לשפל חסר תקדים.

בגרף שלפנינו ניתן לראות שמשנת 1992 החלה עלייה במספר לינות התיירים, ושמגמה זו התהפכה בשנת 1995. לקראת המילניום, שנת 2000, נערכה ישראל לקליטת תיירות צליינית בהיקפים אדירים. נסללו כבישים, נבנו חדרי אירוח ובתי מלון, ובסופו של דבר התיירות בשנה זו הצליחה להגיע עד קצת יותר מהשיא של שנת 1995. כפי שניתן לראות, אירועי שנת 2000 הפילו את התיירות לשפל חסר תקדים, שממנו היא הצליחה לצאת רק לקראת סוף העשור.


בשנת 2010 דיווח משרד התיירות כי תרומת התיירות בשנה זו לתמ"ג הייתה כ-33 מיליארד ש"ח. בשנה זו כמות התיירים הייתה 2.8 מיליון ולכן התרומה הממוצעת לתמ"ג ביחס לתייר עמדה על כ- 11,700 ש"ח. חישוב של התפתחות סבירה של התיירות בשנים 1992-2013 מול המציאות של הנפילות הגדולות הנראות היטב בגרף מעלה כי ההפסד למשק הישראלי היה כ-130 מיליארד ש"ח.

חשוב לזכור כי בנוסף לכך ישנה פגיעה מתמשכת בהיקף התיירות הנובעת מאיום הטרור המתמשך ומהפגיעה המתמשכת בפיתוח התיירותי ביו"ש, שמתאושש רק לאחרונה. יהודה ושומרון הם ערש התרבות היהודית והנוצרית. מעין "טוסקנה ישראלית" לא-מנוצלת, במרחק קטן מנתב"ג, מהים, מים המלח ומהמקומות הקדושים, עם אויר ונוף פסגות, ולחות נמוכה בקיץ, ולכן יש בהם פוטנציאל פיתוח תיירותי גבוה. את סכום ההפסד המדויק קשה להעריך. היות והתיירות הכוללת היא 33 מיליארד ש"ח בשנה, מדובר לפחות בכמה מיליארדים בשנה, אך כדי לא להיסחף, נחשב את הנזק לתיירות יהודה ושומרון במיליארד אחד "סמלי" בכל שנה, כלומר 20 מיליארד ש"ח מאז הסכם אוסלו.

סה"כ הפגיעה בתיירות מוערכת בכ- 150 מיליארד ש"ח.

9. עלות פינוי היהודים מגוש קטיף
בעשור הראשון של תהליך אוסלו, ממשלות ישראל מסרו עוד ועוד שטחים ל"פלשתינים", אבל אלו לא כללו אף יישוב יהודי. בסוף 2003, ראש הממשלה אריאל שרון החליט לפנות חד-צדדית את כל היישובים היהודיים בגוש קטיף שברצועת עזה, וארבעה יישובים יהודיים בצפון השומרון. ההחלטה בוצעה בקיץ 2005, וכללה את פינוי כל אלפי התושבים ביישובים אלו. עלות הטיפול הישיר במפונים עד 2013 היתה 9.5 מיליארד ש"ח, ועדיין 12% מהם חיים בדיור זמני.

גורמים נוספים
לתהליך אוסלו הייתה השפעה משמעותית על שני גורמים עיקריים בכלכלה הישראלית:
א. יש קשר הדוק בין תהליך אוסלו ובין מחירי הדיור בישראל. פינוי היהודים מגוש קטיף יחד עם הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון הם חלק מהסיבות לגידול בביקוש לדיור מול היצע לא מספק. לא פלא הוא שמחאת הדיור פרצה לרחוב שנה לאחר תחילת הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון. תפיסת העולם של תהליך אוסלו לא מאפשרת ביצוע בנייה רחבת היקף בעתודות הקרקע הטבעיות של כל אזור השפלה לאורך מרכז הארץ. בנייה מאסיבית באזורים אלו תוזיל באופן משמעותי את מחירי הדיור, כפי שמוצע בדף העמדה המפורט שפרסמנו בעבר. ההשפעה של תהליך אוסלו על יוקר הדיור עשויה להיות גדולה מכל סעיף אחר שפירטנו כאן, אולם חישוב המחיר הזה יהיה השערתי במהותו, ולכן נשאיר לקורא, שחש היטב את יוקר הדיור בכל הארץ, להעריך אותו בעצמו.
ב. הטרור גרם פגיעה בתוצר הלאומי בכמה דרכים, למשל אובדן ימי עבודה רבים בעיתות חרום. למרות הזינוק בטרור בעקבות תהליך אוסלו, כלכלת ישראל המשיכה לשגשג. אין בידנו נתונים כמה נזק נגרם למשק בהפסד ימי עבודה וכדומה, ולא ניתן להעריך באמת בכמה התמ"ג היה גבוה יותר בלי תהליך אוסלו. סביר להניח כי משק שלא היה צריך להתמודד עם קשיים אלו היה יכול להתפתח בצורה טובה הרבה יותר.
ג. כביש מס' 1 מת"א לירושלים תוכנן ובוצע עוד לפני הסכמי אוסלו, ולכן לא הייתה בעיה למתכנני הכביש לקבוע שתוואי הכביש יעבור ממזרח לקו הירוק. את תכנון הרכבת המהירה לירושלים התחילו אחרי הסכמי אוסלו, ולכך הייתה משמעות כלכלית וסביבתית. האפשרות הזולה והמהירה הן לביצוע והן לשימוש הייתה סלילת מסילת הרכבת על בסיס התוואי של כביש 443. באפשרות זו יש את השיפועים המתאימים ביותר להנחת מסילת ברזל. אולם אפשרות זו נדחתה על הסף בשל היותה ממזרח לקו הירוק. ממשלת ישראל בחרה להשקיע בחלופה מגלומנית של מסילת רכבת ש-44 ק"מ ממנה עוברים בתוך מנהרה ועוד 7 ק"מ מעל גשרים. נזק זה שהוא תוצאת תהליך אוסלו לא הובא בסיכום הכללי. נזקו הישיר הוא כשבעה מיליארד ש"ח , והנזק העקיף בשל העיכוב הרב שנגרם כתוצאה מבחירת חלופה זו נאמד בעוד כמה עשרות מיליארדים. דוגמה נוספת באותו הקשר הוא כביש 6 . מספר קטעים בכביש זה הועתקו מהתכנון המקורי והועברו מערבה רק כדי שלא יעבור את הקו הירוק. עבור תיקונים אלו שילמה המדינה מאות מיליונים , על אף שהכביש נסלל בידי חברה פרטית. אחד הישובים שסובל מ"תיקון" זה באופן בולט הוא הישוב בת חפר. ישוב זה לכוד בין חומת גדר ההפרדה ממזרח לבין החומה האקוסטית של כביש 6 ממערב, במקום שהכביש יעבור ממזרח לו ויאפשר לו להתפתח מערבה.


סיכום ומסקנה
עשרים שנה אחרי תחילת תהליך אוסלו אפשר לקבוע עובדתית שמטרתו לא הושגה, משום שבמקום לסיים את הטרור הוא דווקא גדל מאוד ונמשך בהתמדה, ומשום שאחרי עשרים שנות משא ומתן, סוף התהליך, סוף האלימות, וסוף הסכסוך לא הושגו, והם לא נראים באופק.
המחיר הכלכלי הכולל, או לפחות רכיביו הניתנים לחישוב הוא:
1. העברת כספים לרשות הפלשתינית: 88 מיליארד ש"ח
2. העלות הנוספת של שב"כ: 37 מיליארד ש"ח
3. העלות הנוספת של צה"ל: 300 מיליארד ש"ח
4. המשרד לביטחון פנים ונזקי גניבות הרכב: 105 מיליארד ש"ח
5. הוספת מאבטחים אזרחיים בכל מקום בישראל: 220 מיליארד ש"ח
6. בניית גדר ההפרדה סביב השטחים שנמסרו ל"פלשתינים": 4.7 מיליארד ש"ח
7. "שווי" נפגעי פעולות האיבה: 12 מיליארד ש"ח
8. הנפילה בהכנסות מתיירות בשנות שיא הטרור: 150 מיליארד ש"ח
9. עלות פינוי היהודים מגוש קטיף: 9.5 מיליארד ש"ח

בסך הכל, תהליך אוסלו עלה לנו עד כה 926 מיליארד ש"ח.

אם נחלק את הסכום הזה ל-20 שנות "תהליך השלום" ונשווה לתקציב המדינה לשנת 2014 בסך 406 מיליארד ש"ח, נקבל עלות שנתית בסך 11.4% מהתקציב בכל אחת מעשרים השנים האחרונות.
ואין שלום.

במבט לאחור, זו כנראה ההחלטה הכי פחות משתלמת בתולדות ישראל. בניגוד למלחמת יום כיפור, שבה לאחר שנעשתה השגיאה היה מאוחר מדי לתקנה, תהליך אוסלו נמשך גם עתה, ואנו נדרשים עדיין לשלם עבורו לא רק בכסף אלא גם בשחרור רוצחי עמנו ובהמשך איבוד הלגיטימיות המוסרית לקיומנו, למרות שניתן וצריך לסיימו.

התשובה לשאלה "איפה הכסף?" היא שהכסף נמצא במחיר שאנו משלמים עבור האשליה שאם רק ניכנע ונשלם נקבל "שלום" או לפחות רגיעה. האמת המרה היא שאנו בתהליך סחטנות אלים ומתמשך שמחירו רק עולה.

להורדת המסמך המלא

המצע המלא להורדה ↓
© כל הזכוות שמורות למפלגת זהות   |   תקנון