יהדות, תרבות ומדינה

תקציר

הקדמה וקווי יסוד: היהדות והמדינה – הרחקה לצורך מפגש של חירות

הכפייה התרבותית וסכנותיה

  • הכפייה התרבותית, הדתית והחילונית מקשה על חלקיה השונים של החברה הישראלית לחיות זה לצד זה.
  • מכיוון שהמדינה מתערבת בתרבות באמצעות חקיקה ותקצוב, מי שמעוניין להגן על תרבותו ועל אורח חייו מפני כפייה נאלץ לכפות את אורח חייו על האחר.
  • הכפייה התרבותית מציבה את חלקי החברה השונים במגננה ומכריחה אותם להתמקד בשונה ביניהם. ביטול הכפייה התרבותית יאפשר לנו לשים לב למשותף בינינו, להחליף בינינו רעיונות ולגבש את זהותנו המשותפת.

התרבות נוצרת מתוך חירות – לא מתוך חקיקה

  • לדוגמה, החוק הקיים האוסר על מכירת חמץ בפסח אינו נאכף ועסקים רבים מוכרים חמץ כאוות נפשם.
  • דוגמה נוספת – מדינת ישראל מממנת במשך עשרות שנים, מכספי האזרחים, אמנים שאין להם דבר עם תרבותם של רובו המוחלט של הציבור. הציבור הרחב מרגיש מופלה מבחינה תרבותית, אך אינו משנה את השקפותיו כך שיתאימו להשקפות הממסד האמנותי.
  • לעומת זאת, אין בישראל חוק המחייב יהודים למול את בניהם - ובכל זאת רוב מוחלט מבצע בשמחה את ברית המילה היהודית – מתוך בחירה וללא שום כפייה. ברית המילה נתפסת לא כחלק מה"דת", אלא כחלק מהזהות המשותפת שלנו.

הרחקת הדת מהמדינה לצורך מפגש חירותי

  • הפרדה של דברים המחוברים כעת בצורה פגומה, על מנת שיתחברו מחדש באופן שלם נכון ומוסרי יותר - זוהי תפיסתנו ביחס למדינת ישראל, תרבותה ויהדותה.

לא "מדינת כל אזרחיה"

  • מדינת ישראל לא תהיה "מדינת כל אזרחיה". ישראל הוקמה כדי להיות מדינת העם היהודי ועליה לבטא את ערכיו, תרבותו, שאיפותיו וייעודו בעולם של העם היהודי.
  • אופייה של המדינה צריך להתבטא בסמליה ובהתנהלות מוסדותיה, לא בהתערבות בחייהם של תושביה ובהפרת חירות הפרט שלהם.

ההפך מסטטוס קוו

  • אורח חייו של האזרח, שבתותיו, נישואיו, אכילתו, תרבותו, השכלתו ודתו - הם ענייניו הפרטיים, ויש למזער את התערבות המדינה בהם.
  • לעומת זאת, דמותה הממלכתית של המדינה: המשפט, הכלכלה, מוסר הלחימה, מדיניות החוץ, הפנים, קיבוץ הגלויות והגיור, היחס לארץ ישראל, שפת המדינה והתנהלות מוסדותיה הרשמיים - כל אלה הם הזירה שבה צריכה להתבטא באמת יהדותה של המדינה כמדינה.

מדינת ישראל ומוסדותיה: מחויבות המוסדות הממלכתיים להלכה

  • באותה הוודאות שבה אנחנו דורשים שהאוכל במזנון הכנסת יהיה כשר, אנחנו דורשים גם שהבחירה אם לספק אוכל כשר לעובדים בעסק פרטי תהיה של בעל העסק.
  • שאלת אופיה הציבורי של השבת תושאר בידי הקהילות המקומיות - כל אחת לפי בחירתה.

צבא הגנה לישראל: אורח חיים

  • במסגרת השירות הצבאי הזכות לשמור על אורח חיים הדבק בהלכה מבלי להיפגע בשל כך, תובטח על ידי הצבא, בהיותו צבא ממלכתי של מדינה יהודית.

חיל חינוך ותודעה יהודית

  • בשנים האחרונות הפך הצבא לזירת הקרב הלוהטת ביותר במדינת ישראל בין מגמות החילון לבין מגמות החזרה בתשובה. הצבא איננו המקום לסדנאות חובה על דמוקרטיה, פלורליזם ושיוויון כפי שנהוג היום, וגם לא לעצרות סליחות בהשתתפות חובה כפי שהיה בעבר.
  • תפקיד מערך החינוך הצה"לי הוא להגביר את רוח הלחימה ולהטמיע את נהלי מוסר הלחימה בקרב החיילים. וזהו.

יחידות מעורבות בצבא

  • תפקידו של צה"ל הוא לנצח במלחמות ולשמור על בטחונה של מדינת ישראל. אין זה מתפקידו לשמש לא ככור היתוך ולא כמעבדה אנושית.
  • הקריטריון על פיו צריך לבחון את עצם התאמתן של נשים לתפקידי לחימה הוא המבצעי בלבד.
  • נשים ישולבו בכל תפקיד צבאי שניתן, כל עוד הדבר מועיל למבצעיות, תוך התחשבות בשמירה על תנאי הצניעות הבסיסיים הנחוצים לחיילים ולחיילות.
  • אין סיבה לחייב חייל לשמוע שירת נשים ואין הצדקה לחייב חיילות וחיילים לשרת ביחידות מעורבות שלא מאפשרות לשמור על תנאי צניעות מינימליים.
  • כל עוד מצופה מכלל האוכלוסיה היהודית להתגייס, לרבות האוכלוסיה החרדית, יש לאפשר למעוניינים בכך יחידות שלא יהיה בהן שום עירוב בין נשים וגברים.

פחות חברות ממשלתיות – פחות כפייה

  • חברות התחבורה הציבוריות, המסובסדות בידי המדינה, מושבתות ביום השבת – כפי שמתחייב ממעמדן הממלכתי. בכך הן אכן מקפחות את ניידותם של הציבורים המעוניינים בשירותיהם בשבתות. כשחברות אלה יפעלו כחברות פרטיות לכל דבר, שאלתן הפעלתן בשבת תהיה כפופה להעדפות הקהילות המקומיות ולביקוש לשירותי התחבורה שהן מציעות.

הגיור הממלכתי וחוק השבות - השלמת תהליך קיבוץ הגלויות

גיור ממלכתי כהלכה

  • מדינת ישראל לא קמה עבור אותם היהודים שנמצאו בארץ ישראל במהלך הקמתה, אלא בשביל העם היהודי כולו - לכן, אפשר לומר שמדינת ישראל הוקמה בשביל חוק השבות.
  • על כן, חייב להיות קשר הדוק בין השאלה מיהו יהודי לבין חוק השבות הממלכתי. הגיור המקנה זכאות לעלייה לארץ ישראל וקבלת אזרחות ישראלית במסגרת חוק השבות צריך להתבצע כהלכה המקובלת בעם ישראל - על ידי בתי דין שהוסמכו לכך על ידי הרבנות הראשית.

מי זכאי לעלות – עדכון חוק השבות

  • בעבר: "הנחת העבודה" הייתה שמי שאיננו יהודי ומעוניין להתגייר הוא ככל הנראה אידאליסט, מכיוון שלחיות כיהודי קשה הרבה יותר מאשר לחיות כלא יהודי.
  • כיום: מדינת ישראל היא מדינה משגשגת ומתקדמת, המהווה יעד הגירה מועדף בעיני בני אדם מרחבי העולם, ובפרט ממקומות בהם הייתה אוכלוסייה יהודית מבוללת.
  • רבים מהעולים ארצה כיום שאינם יהודים, מגיעים בתור מהגרי עבודה לשיפור איכות החיים. יש להתייחס אל מציאות זו כאל הגירה, ולא כאל המשך תהליך קיבוץ הגלויות, באמצעות התיקון המוצע להלן

התיקון המוצע – מקטינים את הפער בין חוק השבות להלכה

  • רק יהודי על פי ההלכה יהיה זכאי לאזרחות ישראלית על פי חוק השבות, יחד עם אשתו וילדיו הקטינים.
  • זכות עלייה תינתן ליהודים על פי ההלכה, וגם לבני זוגם, הוריהם וילדיהם, גם אם אינם נחשבים יהודים על פי ההלכה, אך לא לנכדיהם.
  • מעמדם של ילדים בגירים שאינם יהודים על פי ההלכה שיבחרו לעלות יהיה תושבות קבע.

מערכת המשפט העברית - חלופה מתוך זהות

החזון

  • זהות תפעל להחייאתו המעשית של המשפט העברי, בשלמותו, כמערכת שפיטה אזרחית חלופית, מקבילה למערכת המשפט האזרחית הקיימת.
  • מערכת זו תהנה מהכרה מלאה של המדינה ביחס לאלה הבוחרים להשתמש בה.

המצב בפועל ופשרת הבוררות

  • נכון להיום, למשפט העברי כמכלול אין כל מעמד מוגדר במדינת ישראל. למרות היותו של הדין העברי חלק מהותי מזהותנו היהודית הלאומית, בתי הדין העבריים יכולים לשמש כיום רק כבוררים, במעמד שווה לכל גוף בוררות אחר.

ממלכתיות המשפט והמדינה היהודית

  • זהות סבורה שהאוצרות הגנוזים של המשפט העברי צריכים לקבל מעמד חוקי ממלכתי במדינת ישראל, בדמות מערכת בתי דין ממשלתית אלטרנטיבית, השופטת על פי המשפט העברי.
  • תחום השיפוט של בתי הדין העבריים ישתרע על המשפט האזרחי בלבד, ולא יכלול את הדין הפלילי.

היעדר מוחלט של כפייה: בתי הדין העבריים המוסמכים על ידי המדינה יהיו מורשים לדון אך ורק במקרים בהם שני הצדדים מעוניינים במפורש לפנות אל מערכת המשפט העברית.

  • פסיקתו של בית הדין העברי תהיה מחייבת על פי חוקי מדינת ישראל כשם שפסיקתו של בית המשפט האזרחי מחייבת.

זהות ועצמאות בתרבות: החזון - פריחה תרבותית ורוחנית עצמאית

  • תרבות אינה צריכה להיות ממומנת באמצעות מס המוטל על הציבור בכפייה. בעיני זהות, זוהי עמדה לא מוסרית. אל לה למדינה להתערב בענייני תרבות ודת - לא במימון ולא בהכוונה.
  • אנו רוצים לחזות ביצירה תרבותית שמושרשת בתוך העם, המזמין אותה וצורך אותה, ומבטא את עצמו באמצעותה.
  • אם רוצה האמן לתת ביטוי ליצירתו, הרשות בידו לעשות זאת מכספו או מכספם של מטיביו ותומכיו, אך לא מכספי הציבור.
  • אותו הדבר אמור גם בנוגע לדת ומסורת, ובאמת דת היא חלק מתרבות ותרבות היא חלק מדת, במיוחד בעם ישראל.

המצב כיום

  • במדינת ישראל מימון פעילות תרבותית ברמה הלאומית והעירונית מכספי המסים נחשב לדבר המובן מאליו, ומי שמתנגד לכך מוקע כאויב התרבות בכלל – לא כן האמת, ולא כך סוברת מפלגת זהות
  • בעיני זהות, שחקני "הבימה" לא צריכים להופיע באריאל אם הם אינם חפצים בכך, אבל אזרחי אריאל לא צריכים לממן את פעילות "הבימה" מכיסם.
  • זהות דוגלת באמת הפשוטה, לפיה חירות מצפונית של יצירה אמנותית חופשית מהפכנית ואוונגארדית סותרות מימון ממשלתי באופן מובנה לחלוטין.

עצמאות תרבותית מלאה

  • תרבות יכולה פעמים רבות להיות עסק כלכלי מצליח בפני עצמו (ספרי הארי פוטר לא היו זקוקים למימון ממשלתי). פעילות תרבותית יכולה לממן את עצמה באמצעות מכירות, או מתרומות של תומכים. עם זאת, זהות איננה מתנגדת לתרבות מאורגנת ברמה העירונית, כדלהלן:

המתווה של זהות לתרבות ומימונה: סגירת משרד התרבות

  • משרד התרבות ייסגר בהדרגה, יחד עם רוב ככל ההתערבות הממשלתית הארצית הישירה בנושאי התרבות, מימונה והכוונתה. מימון תרבות מכספי מיסים ייעשה ברמת הערים והשכונות, ולא ברמת המדינה.

מימון התרבות העירונית באמצעות מס רשות

  • התכנית של מפלגת זהות היא הפרדת מיסי התרבות והדת מהמיסים העירוניים הרגילים, והפיכתם למיסי רשות. זהות עומדת על זכותו של האזרח לא לממן פעילות תרבותית וערכית שאין הוא מעוניין בה.
  • יחול איסור על פי חוק על גופים ציבוריים לממן מוסדות תרבות מכספים שאינם מגיעים ממס הרשות, או מתרומות פרטיות. כספי מס הרשות יוכלו לשמש רק לצרכי תרבות.

הרבנות הראשית לישראל

  • בישראל מתרחש הליך של כרסום מתמיד בלגיטימציה הציבורית של הרבנות הראשית וזאת בראש ובראשונה, מכיוון שהרבנות הראשית מהווה מכשיר ממשלתי לכפייה על אורח חיים - הן על חילונים והן על דתיים.
  • זהות סבורה כי על הרבנות להצטמצם משמעותית לעיסוק בנושאים ציבוריים בלבד, ולהיות בעצם "הרבנות של הממשלה והמוסדות הממלכתיים".

שינוי תפקידי הרבנות הראשית: ממונופול כשרות לתקן

  • במצב הקיים, למדינת ישראל יש בעלות על המילה "כשרות": החוק אוסר לקרוא למוצר "כשר", אלא אם כן הוא הוכר ככשר על ידי הרבנות הראשית לישראל, או רבנויות מקומיות בעלות סמכות מתן כשרויות.
  • מצב זה הוביל לשחיתויות. כמו כן, עצם היותו של מערך הכשרות מונופוליסטי גורר מחירים מופקעים.
  • זהות סבורה שעל מערך הכשרות לחדול מלהיות מונופול בידי הרבנות הראשית והרבנויות המקומיות.
  • במקום מערך הכשרות המונפוליסטי, יתוקנן "תקן כשרות" של הרבנות הראשית. תקן הכשרות לא יעסוק בדרישות ההשגחה על כשרות המוצר, אלא ברכיביו ובדרך הכנתו.
  • כל המעוניין לפרסם את מוצרו ככשר, יהיה מחויב לציין האם מדובר בכשרות העומדת בתקן של הרבנות, ללא תלות בשאלת ספק ההשגחה על כשרות זו.
  • הונאה בנוגע לתקן הכשרות תהווה עילה לתביעה כלפי העסק המפרסם, ותגרור עונשים מחמירים כמו כל הונאה עסקית של לקוחות.

כשרות הייבוא

  • תוסר המגבלה על ייבוא מזון לא כשר לארץ בתחומים בהם היא קיימת. מנגד תונהג חובת הדיווח על עמידה בתקן הכשרות של הרבנות על מוצרים המגדירים עצמם "כשרים".
  • במידה ויתברר שהמוצר לא היה כשר, האחריות הכספית על כך תושת על היבואן ולא על היצרן בחו"ל. • הדבר יבטיח את דאגת היבואן לקנות מספקים אמינים בתחום הכשרות, שמוצריהם אושרו על ידי הרבנויות המקומיות בחוץ לארץ.

רישום ועריכת נישואין למעוניינים

  • עם ביטול רישום הנישואין (עיין להלן), יופסק ההכרח לבוא במגע עם הרבנות הראשית והמקומית בכל הנוגע לנישואין. המעוניינים בשירותי הרבנות בתחום זה יוכלו להמשיך להיעזר בשירותיה ולהירשם לנישואין, אם הם עומדים בתנאיה.
  • רישום זה יוכל להועיל להוכיח יהדות במקרים בהם הדבר יידרש בעתיד לצאצאיהם.

הפיקוח על המוהלים ותקן ברית המילה

  • מקצוע המילה עוסק בכירורגיה וסיכון בריאותי. זהות תפעל להידוק הפיקוח על הכשרת המוהלים.
  • במקביל לכך, זהות תפעל לקביעת תקן הלכתי של מילה, בדומה לתקן הכשרות (ראה לעיל) והחופה (ראה להלן), שיחייב מוהלים להצהיר האם התהליך המבוצע על ידם עומד בתקן זה. צעד זה יבלום את ההונאה שבעריכת בריתות שאינן תקפות מבחינה הלכתית, ללא ידיעת המשפחות.
  • מערך ההסמכה של הרבנות: תחום ההסמכה של הרבנות הראשית יישאר בידה, בהיותו תקן מקובל, מוכר ומבוקש בציבור.

שינוי מבנה הרבנויות המקומיות: בתי דין עצמאיים במקום רבנויות ממומנות

  • מוסד הרבנות המקומית הידרדר הרבה מאוד שלבים עד שהגיע אל המצב שבו אנחנו פוגשים אותו היום, והוא מצדיק שינויים יסודיים במבנהו.
  • את הרבנות המקומית יש לארגן מחדש סביב בית הדין העברי המוכר שיוקם בה, והעומד בראשו.

מימון בתי הדין ממס רשות

  • כמו בנושא התרבות, גם הרבנות העירונית צריכה להיות ממומנת ממסי רשות מקומיים בלבד, כתלות בנכונות הציבור לממן מוסד זה ואת השירותים המוצעים על ידיו.
  • כשם שהציבור לא יחוייב, במודל של זהות, לשלם על תיאטרון ועל כדורגל, הוא גם לא יחוייב לשלם על משרת רב עיר.
  • בחירת רב העיר: רב העיר ייבחר על ידי הציבור שיבחר לשלם את מיסי הרשות של הרבנות, ולהביע בכך את רצונו לקחת חלק פעיל בחיים היהודיים הדתיים בעיר – מתוך רשימת מועמדים שתורכב על ידי רבני השכונות.
  • רבני השכונות: ייבחרו על ידי תושבי השכונות עצמם בלבד, מתוך המועמדים שיציגו את עצמם ויהיו מוסמכים לרבנות על ידי הרבנות הראשית לישראל. ומשכורתם תשולם על ידי מיסי הרשות הנאספים בשכונתם בלבד.
  • שירותי הדת בעיר: בית הדין שיורכב יהיה רשאי לעסוק במתן שירותי דת ובארגון החיים היהודיים בעיר, אך ללא בלעדיות מובטחת בתחום הכשרות ועריכת החופות.
  • תחומים עירוניים מובהקים כמו עירוב, נהלים לשמירת השבת על ידי גופי העירייה, שנת השמיטה וכן הלאה - יופקדו על ידי העירייה בידי בית הדין.

מימון הישיבות ומדעי הרוח: שיוויון, הכרה במציאות, חתירה לעצמאות

  • החזון: שאלת מימון הישיבות מהווה "נושא חם" בחברה מזה שנים רבות. זהות סבורה כי יש להכיר במציאות הקיימת בשטח ולהשוות את היחס הממשלתי אל "עולם התורה" ואל עולם "מדעי הרוח", ולהפסיק את ההתייחסות החד צדדית.
  • נזקי המימון: המימון הממשלתי למוסדות תורה ולמוסדות ההשכלה הגבוהה בתחום מדעי הרוח גורם לנזקים עמוקים מאוד, מטבע ההשפעה של מימון ממשלתי, גם אם נדמה שהדבר נוח לכל הצדדים המעורבים.
  • בניגוד למה שמקובל היום לחשוב, תקופת הזוהר של מדעי הרוח במאה התשע עשרה הייתה מלווה במעט מאוד מימון ציבורי. כך הוא גם בנוגע לעולם הישיבות.
  • כאשר ישיבות זוכות למימון לפי מספר בחורי הישיבה, משמעותו של סילוק תלמיד היא ירידה במימון. לכן הישיבות נאחזות בכל תלמיד שיסכים לחסות בצילן ורמתן נפגעת.
  • כל זה מתגמד לעומת חוסר העצמאות הרוחנית שהמימון הזה מכתיב. כאשר נשק המימון מוחזק כל העת בידי המדינה - ראשי ישיבות מיישרים קו עם מה שיכול להיאמר במסגרת היכולת להמשיך לקבל את המימון.
  • אותו הדבר אמור גם ביחס למדעי הרוח, אלא ששם מסורת החופש האקדמי איפשרה עד כה להתבטא בחופשיות רבה יותר.
  • כיום, כל סטודנט למדעי הרוח מקבל סבסוד ממשלתי נדיב, ואנשים שאינם יכולים לתרום רבות בתחומים אליטיסטיים ומופשטים אלה מעודדים בכל זאת על ידי הקמפוסים ללמוד לתארים שאין בהם אופק פרנסתי.
  • התוצאה הצפויה היא שבכל העולם המערבי, וגם בישראל, יש כמות אדירה של אקדמאים מובטלים בוגרי הפקולטות למדעי הרוח, שהמדינה צריכה למפרע לדאוג לפרנסתם והעסקתם בתכניות ממשלתיות יזומות.

הגזירה השווה בין ישיבות למדעי הרוח

"מצבי אינו מאפשר לי גם להלין על הכספים שניתנים ללומדי תורה, כי דומה שאני עצמי מקבל מן הקופה הציבורית יותר מבני הישיבות עבור עיסוק באותה תורה עצמה". (פרופ' יהודה ליבס, מגדולי חוקרי מדעי היהדות).

  • אין הבדל מהותי בין המימון הניתן למוסדות תורה לבין המימון הניתן למוסדות אקדמיים בתחומי הרוח.
  • בשני המקרים מדובר במימון ציבורי למוסדות לימוד העוסקים בנושאים שאין בהם תועלת כלכלית ישירה מחד, ומאידך הם מבטאים עיסוק רוחני המצדיק (או שאינו מצדיק) מימון ציבורי לצורך טיפוחו ושימורו.
  • בכל העולם המוסדות האקדמיים למדעי הרוח אינם מייצגים את הלכי הרוח המקובלים בחברה הכללית (בארה"ב מעל 90% מהלומדים בפקולטות למדעי הרוח תומכים בעקביות במפלגה הדמוקרטית).
  • זהות טוענת שמימון ממשלתי של מדעי הרוח בישראל מצדיק את מימונן של הישיבות, ולהיפך.
  • מוסדות אלו מבטאים עולמות ערכים אותנטיים המתנגשים בחברה הישראלית, ואין צדק בחיזוק ממשלתי של אחד הצדדים על חשבון השני.

המצב הקיים ומבט לעתיד

  • כיום ישנן במדינת ישראל מאות ישיבות, ומאות מוסדות אקדמיים העוסקים בתחומי הרוח, הנהנים ממימון ממשלתי ישיר ועקיף. לא ניתן לשנות מציאות זו בן רגע.
  • מכל מקום, זהות מתנגדת לקיצוץ חד צדדי כלפי אחד משני האגפים של מוסדות ההשכלה הרוחניים הנתמכים בישראל על ידי המדינה.
  • הכיוון המיוחל הוא הפחתה הדרגתית של התלות של מוסדות אלו בתמיכה הממשלתית וצמצום הדרגתי של תמיכה זו, על עזרתה למוסדות ועל ההגבלות שהיא נושאת עמה גם יחד.

הפסקת רישום הנישואין: נישואין כיסוד הקודם למדינה

  • הנישואין אינם בבעלות המדינה. בני אדם התחתנו לפני שהמדינה לקחה אחריות על רישום נישואיהם, ובני אדם ימשיכו להתחתן גם אם המדינה תפסיק לרשום זאת.
  • לא המדינה צריכה לקבוע מלמעלה מה הם נישואין, אלא החברה והקהילה אליה משתייך האדם.
  • המצב כיום: כיום מדינת ישראל רושמת את הנישואין של אזרחיה ומסווגת אותם בהתאם במשרד הפנים ובתעודות הזהות כרווקים, נשואים, גרושים או אלמנים.
  • בומרנג הכפייה: הכפפת מערכת הנישואין והגירושין במדינת ישראל לרבנות הראשית נעשתה מתוך רצון לעגן את זהותה היהודית של מדינת ישראל ולהגן עליה, אך הכפייה חזרה כבומורנג לפרק את אותה זהות יהודית עצמה: ההכרח להתחתן כדת משה וישראל מחד ומציאותם של פסולי חיתון מאידך עורר תרעומת גדולה מאוד כנגד הרבנות.
  • זרם העולים הלא יהודים שהגיע לישראל בעשורים האחרונים יצר מציאות שבה אזרחים במדינת ישראל לא רשאים להתחתן כלל, עד כדי מצבים אבסורדיים.
  • ומעל הכל, בימינו מתנהל מאבק עיקש ורחב להכרה של המדינה בנישואים חד מיניים כנישואים.
  • הפסקת רישום: זהות סבורה, שזהותה היהודית של המדינה תיפגע הרבה פחות, ואילו החירות של תושביה תגדל הרבה יותר אם עצם רישום הנישואין על ידי המדינה יופסק כליל.
  • אז איך מתחתנים? לא המדינה מחתנת - אנשים מתחתנים. גם היום, וגם בעבר.
  • אנשים שיחליטו להתחתן - יתחתנו כפי שירצו, בסוג הטקס שיבחרו ובאופן שיתאים להם.
  • זהות סבורה, שכשם שכיום רוב מוחלט של ציבור המתחתנים בישראל מתחתן בחתונה יהודית מסורתית, כך הדבר גם ימשיך, ואף יגבר ויהפוך טבעי ואמיתי יותר בהיעדר רכיב הכפייה.
  • הדרך בפני אפשרויות החתונה האחרות תהיה פתוחה, כראות עיניהם של בני הזוג.
  • אין למדינה זכות למנוע מאנשים לחיות ביחד כרצונם על פי השקפתם ולקיים בעצמם עבור עצמם וחבריהם טקסים כראות עיניהם.
  • יחד עם כך, אין לאיש זכות לדרוש מאחרים או מהמדינה להכיר בנישואיו.

נישואין על ידי הרבנות ותקן החופה

  • הרבנויות המקומיות, בדמות בתי הדין יוכלו להמשיך להציע לציבור לערוך חופות, אך ללא המונופול השמור בידן כעת.  מי שירצה יהיה רשאי לערוך חופות ו"להתחרות" בחופות אלו (גם בנושא זה יוגדר תקן חופה המחייב התייחסות, כמו בכשרות).

ההשלכה המשפטית – על-פי הסכם שייחתם

  • ההשלכה המשפטית של חתונה תהיה תלויה בהסכם המשפטי (חוזה) שהמתחתנים יחתמו, והסכם זה יהיה הממשק של הנישואין שלהם עם המדינה, אם וכאשר הם יצטרכו את התערבותה.

קדושת הנישואין ביהדות וחשש הפיצול של עם ישראל

  • נישואין על פי ההלכה: בני הזוג יידרשו על ידי בית הדין שעורך את החופה להציג כתובות של ההורים, ולהביא עדי רווקות כמקובל, או לחלופין לעבור בירור יהדות כפי שהדבור נהוג היום.
  • לעומת זאת, יהודי שבוחר להתחתן עם יהודיה רווקה שלא במסגרת חופה וקידושין לא גורם לילדיו להיות פסולי חיתון כלל, אלא פשוט גורם לכך שהם ייאלצו להוכיח את יהדותם כאשר הם יבחרו להתחתן על פי ההלכה.

מה אנחנו מרוויחים?

  • חירות. הרווח המרכזי לאזרח בישראל הוא שהמדינה מפסיקה להיות צד בשאלת "מהי משפחה".
  • זהות סבורה שהציבור יבחר בזהות היהודית השורשית שלו וימשיך לדבוק בה מבחירה ואהבה, גם ביחס לחתונה כדת משה וישראל.
  • הדבר ימנע את העצלות הבירוקרטית שבמערך עריכת החופות – שיוצרת אנטגוניזם כלפי היהדות.

∼∼∼∼∼∼∼∼∼

הקדמה וקווי יסוד: היהדות והמדינה - הרחקה לצורך מפגש של חירות

משבר הזהות
הדת היהודית היא התצורה שהתפתחה מתוך תורת ישראל לשמירת זהותו של העם היהודי בגלות. היא הצליחה בכך במצב הבלתי טבעי של חורבן המקדש, אובדן המולדת, התפרקות האומה לקהילות מבודדות ופיזורן הנרחב בכל הגלויות האפשריות, שהיו בדרך כלל עוינות לנו ויותר מכך. עמידתה הפלאית באתגר שימור הזהות אינה זקוקה להוכחה. אולם, מששב העם למולדתו, הדת לבדה לא הספיקה יותר כדי לפרנס מבחינה תרבותית ורוחנית עם שלם וחי.

יתרה מכך, חלק ניכר מהתנועות שהיו בפועל בעלות האנרגיות שנדרשו בכדי לאסוף את ה"עצמות היבשות" ולבנות מחדש גוף חי של אומה במולדתה, ראו בדת ובגילוייה אבן נגף. תהליך שיבת ציון והדבקות בדת היהודית נתפסו פעמים רבות כסותרים זה את זה – הן על ידי רבים מהדתיים, והן על ידי חלוצי הציונות החילוניים.

בימינו, מוצאים עצמם כל חלקי החברה במשבר מהותי. בעיני זהות, משבר זה הוא גם הסכנה הגדולה ביותר לעתידה של מדינת ישראל, וגם הפוטנציאל הגדול ביותר להתקדמות. כדרכם של משברים עמוקים וגדולים.

הכפייה - הסכר שמונע את המוצא
אבן הנגף העיקרית בפני התפתחות הדינמיקה הזאת למוצא של סינתזה מבריאה היא הכפייה - כפייה תרבותית, כפייה דתית וכפייה חילונית. לכל המעורבים יש אמנם אינטרס משותף - זהות שורשית ומשמעותית לעצמנו ולמדינתנו, אך כל הצדדים נרתעים מלקדם זאת כשנדמה לצד אחד כי צד אחר מנסה לאכוף עליו לחיות על פי דרכו.

כך, מצד אחד, קיים בישראל חוק האוסר על מכירת חמץ בפסח, אך כל המעוניין למכור מוכר חמץ כאוות נפשו . מאידך, אין בישראל חוק המחייב יהודים למול את בניהם ובכל זאת רוב מוחלט מבצע בשמחה את ברית המילה היהודית, שכל כולה לא "דת" כי אם פשוט "הזהות שלנו". כך גם מדינת ישראל מממנת מכספי כולנו אמנים שאין להם דבר עם תרבותם של הרוב המוחלט של הציבור, ומאידך באופן קבוע ציבורים שלמים במדינה מרגישים מופלים מבחינה תרבותית על חשבון ציבורים אחרים.

תפיסת ה'נסירה' של הדת מהמדינה
"סטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא (צד הקדושה מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור)" זהר, סבא דמשפטים צ"ה

במסגרת החכמה הפנימית של היהדות, המכונה "קבלה", קיים מושג ה'נסירה' המבטא הפרדה של דברים המחוברים לכתחילה, על מנת שיתחברו מחדש באופן שלם נכון ומוסרי יותר.
תפיסת יסוד יהודית זו של החיוביות הטמונה בהפרדת דברים מחוברים לצורך אפשרות המפגש האמיתי והחירותי ביניהם לאחר מכן היא תפיסתנו ביחס למדינת ישראל, תרבותה ויהדותה.
הגיע הזמן לערוך "נסירה" שכזאת בין המדינה לבין התרבות והדת, ולתת להם להתחבר מחדש על בסיס של חירות אמיתית וביטוי אמיתי וחי.

לא מדינת כל אזרחיה
איננו דוגלים במדינת כל אזרחיה המנוכרת לעם היהודי, לתורתו ולתרבותו. אדרבה, דבר שכזה הוא סילוף מוחלט, וגם איננו אפשרי באמת, שכן אין לכך אחיזה במציאות. מדינת ישראל הוקמה בכדי להיות מדינת העם היהודי במפורש וכמדינה לאומית היא נועדה לשקף עַם זה ולהיות ביטוי לערכיו, תרבותו, דתו, שאיפותיו, דרכו וייעודו בעולם, אך עמדה תשתיתית זו איננה חייבת להתבטא כפי שהיא מתבטאת היום.

פרט, קהילה ומדינה
בפרק הקהילתי שבחלק "מבנה הממשל" הצגנו את האמת הפשוטה והברורה לפיה רוב הדיון בנושאי דת ומדינה מקומו כלל איננו בציר שבין הפרט למדינה, אלא בין הפרט לקהילה בה הוא חי. למדינה אין את הכלים ואת היכולת להגדיר ולהסדיר את התרבות ואת הזהות של אזרחיה מלמעלה באופן משביע רצון, ממש כשם שאין לה את היכולת לעשות זאת במישור הכלכלי.

ההיפך מהסטטוס קוו
לפיכך, הדרך שבה יהדותה של מדינת ישראל התבטאה עד כה, במסגרת הסטטוס קוו המפורסם היא בדיוק ההיפך ממה שזהות מתכוונת לקדם. במקום שיהדותה של המדינה תתבטא פחות ופחות ברמה הציבורית והממלכתית ויותר ויותר ברמת ההתערבות באורח חייו של האזרח, אנחנו מציעים את ההיפך. עקרונות החירות, הזהות והמשמעות מביאים אותנו להבנה שדווקא בכדי שהזהות היהודית תהיה נחלת הציבור במדינת ישראל, וכדי שתצמח כאן תרבות שורשית אמיתית וחיה, הגישה הנכונה היא:
אורח חייו של האזרח, שבתותיו, נישואיו, אכילתו, תרבותו, השכלתו ודתו - הם ענייניו הפרטיים וענייני הקהילה בה הוא בחר לחיות, ומוטב לצמצם את התערבות המדינה בהם.

לעומת זאת, דמותה הממלכתית של המדינה: המשפט, הכלכלה, מוסר הלחימה, מדיניות החוץ, הפנים, קיבוץ הגלויות והגיור, היחס לארץ ישראל, שפת המדינה והתנהלות מוסדותיה הרשמיים - כל אלה הם הזירה שבה צריכה להתבטא באמת יהדותה של המדינה כמדינה.

מתוך קווי יסוד אלה, אפשר לסקור את ההיבטים השונים של המדיניות של זהות אחד לאחד.

מדינת ישראל ומוסדותיה: מחויבות המוסדות הממלכתיים להלכה

כל המוסדות הממלכתיים וכל הארגונים הממשלתיים ימשיכו להתנהל בהתאם להלכות המקובלות בעם ישראל בתחומי השבת, החגים והכשרות, כביטוי פשוט ויסודי להיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית.

דבר זה איננו מהווה בעיני זהות פשרה שנועדה לאפשר את השתלבותם של הדתיים במוסדות אלו ואחרים, אלא עיקרון לאומי בסיסי ופשוט: לא ייתכן שמוסדות ממלכתיים של מדינת ישראל יפעלו בשם המדינה נגד ההלכה המקובלת בעם ישראל ללא סיבה, כי זה יסתור את היותם מייצגים את העם שעבורו, בכספו ובשמו הם קיימים ופועלים.

למעשה, זו היא גם המציאות הקיימת כיום, אלא שהדרך בה מציאות זו נתפסת בישראל אינה ניתנת לניתוק מהמאבק הכולל על ממדי ותחומי הכפייה, ובגלל זה העיקרון הזה, שבאמת היה צריך להיות יסודי לחלוטין, נהפך לשאלה פוליטית המעוררות מהומות מדי תקופה קצרה.

כנגד התהליך העקר הזה, הנמשך כבר 100 שנים, העיקרון של מחויבות המוסדות הממלכתיים להלכה איננו צעד ראשון בכפיית ההלכה על כל המדינה, אלא להיפך: דווקא בגלל שהמוסדות הממלכתיים הם ממלכתיים הם מחויבים להלכה, ואם הם לא היו ממלכתיים, הם לא היו מחויבים לה.

באותה הוודאות שבה אנחנו דורשים שהאוכל במזנון הכנסת יהיה כשר, אנחנו דורשים גם שהבחירה אם לספק אוכל כשר לעובדים בעסק פרטי תהיה של בעל העסק. באותה הוודאות שבה אנחנו דורשים שרכבת ישראל וחברת החשמל (כל עוד הן מהוות זרועות ממשלתית) ישמרו על השבת בפעילותן השוטפת, כך אנחנו דורשים שהממשלה לא תקבע לחברות ומפעלים פרטיים האם הם יוכלו לעבוד בשבת, ושאלה זו תושאר בידי הקהילות המקומיות - כל אחת לפי בחירתה.

צבא ההגנה לישראל
אורח חיים
כפי שהוכרע בצדק בזכותו של דוד בן גוריון והרב שלמה גורן בתקופת הקמתו של צה"ל , האוכל שיוגש בצה"ל יהיה אוכל כשר בלבד, ושמירת השבת בצה"ל תהיה ממלכתית ומחייבת בכל הקשור לפעילות מבצעית, ופקודה הדורשת לחלל את השבת ללא סיבה מבצעית תיחשב פקודה בלתי חוקית בעליל המצדיקה סירוב פקודה . כמו כן, נקבע שבמסגרת השירות הצבאי הזכות לשמור על אורח חיים הדבק בהלכה מבלי להיפגע בשל כך, תובטח על ידי הצבא.

מסגרת יסוד זאת שהייתה בשעתה מעין פשרה שנועדה לאפשר לחיילים דתיים לשרת בצה"ל שלא ביחידות דתיות נפרדות אלא כחיילים מן המניין, איננה נתפסת בעיני זהות כפשרה אלא כמציאות מחויבת מבחינה מוסרית לאומית ממלכתית. מסגרת לאומית שמייצגת את עם ישראל מחד, ומאידך מגייסת לשורותיה את כולם בכפייה, מחויבת בפשטות לספק לכלל הבאים בשורותיה תנאים לחיות בהתאם לצו תרבותם היהודית.

חיל החינוך ותודעה יהודית
מאידך, השימוש הנעשה בצבא בשנים האחרונות, וגם בעבר, על מנת לחנך מחדש את החיילים, והפיכת הצבא לזירת הקרב הלוהטת ביותר במדינת ישראל בין מגמות החילון לבין מגמות החזרה בתשובה חוטא לתפקידו של הצבא.

בעיני זהות, מסגרת לאומית קיומית כמו הצבא, הנהנית מזכות ייחודית של כפיית גיוס על הציבור אינה רשאית לעסוק בחינוך בכפייה של הבאים בשורותיה מעבר למה שדרוש לרוח הלחימה. הצבא איננו המקום לעצרות התעוררות לקראת הימים הנוראים בנוכחות חובה, כפי שהיה נהוג בשנות החמישים, וגם לא המקום לסדנאות חובה על דמוקרטיה, פלורליזם ושיוויון כפי שנהוג היום. תפקיד מערך החינוך הצה"לי הוא להגביר את רוח הלחימה ולהטמיע את מוסר הלחימה בקרב החיילים. לא יותר ולא פחות .

יחידות מעורבות בצבא
יחסה של זהות לנושא זה דומה ליחסה לנושא החינוך. תפקידו של צה"ל הוא לנצח במלחמות ולשמור על בטחונה של מדינת ישראל. אין זה מתפקידו לשמש לא ככור היתוך ולא כמעבדה אנושית. הקריטריון על פיו צריך לבחון את עצם התאמתן של נשים לתפקידי לחימה הוא בראש ובראשונה הקריטריון המבצעי בלבד.

מנגד, אופן שילובן של נשים עם גברים בתפקידי לחימה בפרט, ובצבא בכלל חייב להתבצע תוך התחשבות בעולמם הערכי של כלל החיילים, ובנורמות הצניעות שאליהן מחויבת החברה. אין שום סיבה לחייב חייל לשמוע שירת נשים, ובוודאי שאין שום הצדקה לחייב חיילים לשרת ביחידות מעורבות שלא מאפשרות לשמור על תנאי צניעות מינימליים.

עם זאת, בוודאי שכל תפקיד צבאי שניתן לשלב בו נשים מבלי שהדבר יפגע במבצעיות ויועיל לצבא בתפקידיו, וגם מבלי שהדבר ייצור מצבים בהם אין אפשרות לשרת בתפקידים מסוימים תוך שמירה על גבולות הצניעות וההלכה , הדבר נכון וראוי, כל עוד מודל גיוס החובה הנהוג היום ממשיך .

פחות חברות ממשלתיות - פחות כפייה
זהות סבורה שהמציאות שבה חברות התחבורה הציבורית, הרכבת ואל-על הן ארגונים ממלכתיים במלואם או למחצה - היא זאת שאחראית לכך שארגונים אלה מושבתים ביום השבת ובכך מקפחים את ניידותם של המעוניינים בשירותיהם. כל עוד ארגונים אלה פועלים מכספי משלם המסים ומייצגים את מדינת ישראל הרשמית - אין הם יכולים להתעלם מכל הכרוך בייצוגיות זו.

כאשר חברות אלה יופרטו והשוק ייפתח לחברות פרטיות בתחומים הללו, שאלת הפעלתן בשבת תהיה כפופה לקהילות המקומיות ולא לחוק ממלכתי מחייב. בכך יינטל העוקץ משאלת הכפייה והקיפוח שבדבר ונוכל גם ליהנות מהיתרונות הכלכליים שבהפרטה.

הגיור הממלכתי וחוק השבות השלמת תהליך קיבוץ הגלויות

גיור ממלכתי כהלכה
מדינת ישראל לא קמה עבור אותם היהודים שנמצאו בארץ ישראל במהלך הקמתה, אלא בשביל העם היהודי כולו. מבחינה זו, מדינת ישראל הוקמה בשביל לחוקק את חוק השבות . לכן, בצדק הוא העוגן המרכזי הקושר בחקיקה את מדינת ישראל אל העם היהודי. ישראל מחויבת לאזרח כל יהודי , אולם הגדרת היהדות היא הגדרה התלויה ביהדות עצמה - בתורה. על כן, חייב להיות למדינת ישראל גורם הלכתי ממלכתי המכריע בשאלה "מיהו יהודי?" . סמכות ההגדרה של היהדות, לעניין הזכאות לחוק השבות, הופקדה בידיה של הרבנות הראשית לישראל בצדק, בהיותה הדבר הקרוב ביותר לגוף לאומי בעל סמכות הכרעה, המייצג את היהדות .

היהדות, כידוע, איננה גזענית וגם איננה מיסיונרית, ולכן, הדרך אל היהדות פתוחה לכל אדם עלי אדמות מכל מוצא שהוא במסגרת הגיור, אם יחפוץ בכך מרצונו. כיוון שכך, גם הגיור במדינת ישראל ומחוצה לה, נמסר לידיה ולפיקוחה של הרבנות הראשית לישראל.

הויכוח על המסגרת הכללית של בתי הדין לגיור, ועל אופי הפיקוח של הרבנות הראשית לישראל על התהליך בארץ ובחו"ל הוא ויכוח מורכב ומקצועי במידה רבה , מבעד לסבך הססמאות, אך העיקרון הכללי הבא נתפס בעיני זהות כנכון צודק ונחוץ:
הגיור המקנה זכאות לעלייה לארץ ישראל וקבלת אזרחות ישראלית במסגרת חוק השבות צריך להתבצע כהלכה המקובלת בעם ישראל, על ידי בתי דין שהוסמכו לכך על ידי הרבנות הראשית לישראל.
שאלת הגיור לעניין רישום הנישואין איננה רלוונטית בעינינו, מכיוון שזהות סבורה כי יש לבטל את רישום הנישואין.

מי זכאי לעלות - עדכון חוק השבות
כאשר חוק השבות נחקק, בקרבת זמן של ממש לשואה ואימיה, הודגש חוסר ההגיון, לכאורה, בכך שאנשים שנרדפו על ידי הנאצים ושרדו את מחנות הריכוז וההשמדה בתור יהודים, לא יהיו רשאים לעלות לארץ ולהתאזרח במידה והם אינם יהודים לפי ההלכה .

בעקבות זאת, חוק השבות הוגדר על בסיס היהדות ההלכתית, תוך הרחבה של רדיוס השפעתה גם על ילדיו ונכדיו של היהודי, ובת זוגו. כך, יהודי הנשוי לאישה שאיננה יהודיה, מעניק זכאות להתאזרח לאשתו, כל ילדיו ונכדיו, אף על פי שהוא היהודי היחיד מבחינת ההלכה מבין כולם.

בעיני זהות, טענה זו למען הרחבת חוק השבות, על אף ההגיון האנושי הרב שבה, יכלה לקבל מענה טוב יותר גם אז, אם היו מוותרים על האזרוח ומאפשרים עלייה ותושבות קבע בלבד, כפי שנקבע ביחס ליהודים שהתנצרו בעקבות מקרה האח דניאל . ברם, מה שהיה היה ומה שנקבע אז כבר נקבע, ופנינו נשואות אל העתיד.

המצב כיום
הרחבה זו של חוק השבות גם על צאצאי יהודים שאינם יהודים על פי ההלכה עד הדור השלישי גררה ביקורת נוקבת של דמויות מסוימות, כגון הרבי מלובביץ' ואחרים מזה עשורים רבים, אך לא זכתה להד פוליטי משמעותי. נושא זה נחשב כהצהרתי בלבד, מכיוון ש"הנחת העבודה" הייתה שמי שאיננו יהודי וציוני ממילא לא יעלה למדינת ישראל, אלא אם כן הוא נרדף בארצו, ואילו הארצות בהן יש שיעור התבוללות ניכר אינן הארצות בהם יהודים נרדפים.

הנחה זו הפכה להיות לא נכונה, כשם שגם הנחת היסוד של הגיור הפכה להיות לא נכונה . ביסוד הגיור עומדת ההנחה שלא יהודי המעוניין להתגייר הוא ככל הנראה אידאליסט, מכיוון שלחיות כיהודי קשה הרבה יותר מאשר לחיות כלא יהודי. כל זה היום הוא נחלת העבר. מדינת ישראל היא מדינה משגשגת ומתקדמת, שמהווה יעד הגירה משובח ומועדף בעיני בני אדם מרחבי העולם, ובפרט ממקומות בהם הייתה אוכלוסייה יהודית מבוללת.

גל העלייה האדיר ממדינות ברית המועצות המפורקת שפקד את מדינת ישראל בתחילת שנות התשעים היה הביטוי ההמוני הראשון של התופעה. במדינות חבר העמים, שחלקן היו על סף רעב של ממש, נמצאו די והותר נכדים של יהודים שרצו לעלות למדינת ישראל, וכן זוגות מעורבים של יהודים ולא יהודים שמספרם הגיע לעשרות אלפים. כך לראשונה נוצרה בישראל מציאות של מיעוט משמעותי שאיננו יהודי על פי ההלכה, שלא משתייך למגזר הערבי.

עם זאת, גל העלייה הגדול מברית המועצות היה רק נקודת הפתיחה של עלייה מתמדת ויציבה ממדינות חבר העמים של אלפים רבים של אנשים שאינם יהודים על פי ההלכה, והקשר שלהם עם היהדות הוא פחות ופחות ברור הן הלכתית והן לאומית .

תופעה זו מסכנת באופן ממשי את יהדותה של מדינת ישראל, ומייצרת פוטנציאל אמיתי של משבר התבוללות בתוך המדינה, בעוד שההצדקה ההיסטורית שהייתה לה בסמיכות לקום המדינה הולכת ומתפוגגת. קיומו של מיעוט גדל והולך של אוכלוסייה שאין לה זיקה לאומית ודתית לעם היהודי איננו דבר של מה בכך, והוא בעל השפעה על דמותה של המדינה הרבה יותר מהמיעוט הלאומי הערבי. זאת, מכיוון שהמיעוט הערבי איננו עושה דבר על מנת לטשטש את זהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, ואילו טשטוש הגבולות בין יהודים לבין לא יהודים עשוי להביא לראשונה לקרע ממשי בין הזהות הישראלית לבין זו היהודית, שיהיה מעוגן במציאות משפחתית של נישואי תערובת בהיקף לאומי.

מעבר לכך, מכיוון שרבים מאוד מבין העולים למדינת ישראל שאינם יהודים, מגיעים אליה בתור מהגרי עבודה ואיכות חיים לכל דבר ועניין, יש לשים את הדברים על השולחן, ולהתייחס אל מציאות זו כאל הגירה, ולא כאל המשך תהליך קיבוץ הגלויות.

התיקון המוצע - מקטינים את הפער
לכן, זהות סבורה שהגיע הזמן לשנות את חוק השבות, ולצמצם את הפער בינו לבין ההגדרה הלאומית-הלכתית של היהדות באופן הבא:
1. רק יהודי על פי ההלכה יהיה זכאי לאזרחות ישראלית על פי חוק השבות, יחד עם אשתו וילדיו הקטינים, במידה והם אינם יהודים.
2. זכות עלייה תינתן ליהודים על פי ההלכה, וגם בני זוגם, הוריהם וילדיהם העולים עמם, גם אם אינם נחשבים יהודים על פי ההלכה, אך לא לנכדיהם.
3. מעמדם של ילדים בגירים שאינם יהודים על פי ההלכה שיבחרו לעלות יהיה תושבות קבע.

תהליכי הסיום של קיבוץ הגלויות ושיבת ציון
תהליכים אלה, המתוארים לעיל, באים על רקע ההתקרבות לתהליך השלמת קיבוצו של עם ישראל בארצו. מציאות זו, בה רובו של עם ישראל נמצא בפועל בארץ ישראל היא הישג שמושג בימים אלו ממש. נכון לעכשיו, היהודים הנמצאים בעולם, אכן נמצאים ברובם בארצות בהן לא נשקפת להם סכנת רדיפות משמעותית מחד, והם נמצאים בתהליכי התבוללות קשים מאידך.

אין זה אומר שאין יותר קהילות יהודיות גדולות שעשויות להגיע לכאן בשנים ובעשורים הקרובים, ובפרט יש לקוות שעשרות או מאות אלפים נוספים של יהודי צרפת יצטרפו בקרוב אלינו בארץ. עם זאת, המציאות בה האוכלוסיה היהודית שבחוץ לארץ הולכת ומתבוללת בתהליך מהיר, ואילו עיקר האוכלוסיה היהודית בעולם ממוקמת בארץ ישראל והיא יציבה ביהדותה, מחייבת גם היא את השינוי שאנחנו מציעים.

מערכת המשפט העברית: חלופה מתוך זהות

"אחיזתו של המשפט העברי בנו היא כפולה ומכופלת: הוא לנו דת, יסוד מורשתי וביטוי מהותי של מושג זהותנו גם יחד… ממש כשם שאת ארץ ישראל והשפה העברית... רוצים אנו מלכתחילה ודווקא, כביכול בין אם טובות או רעות הן, כן גם רוצים אנו ממילא את חידוש המשפט העברי! ". שבתי בן דב, המשפט העברי ומדינת ישראל

החזון
החוק והמשפט אינם כלי טכני נייטרלי להסדרת התנהלות חיינו, אלא הם הביטוי הממלכתי לתרבות, לערכים ולזהות הלאומית של כל עם במדינתו.
דבר זה נכון שבעתיים ביחס לעם ישראל, שמערכת המשפט המקורית שלו, המשפט העברי, נתפסה בעיניו לאורך כל התקופות ובכל התפוצות כביטוי יסודי של דרך החיים היהודית - ולא רק בתחומים הדתיים אלא דווקא ובעיקר בתחומי המשפט האזרחי.

זהות תפעל להחייאתו המעשית של המשפט העברי, בשלמותו, כמערכת שפיטה אזרחית חלופית, מקבילה למערכת המשפט האזרחית הקיימת , הנהנית מהכרה מלאה של המדינה ביחס לאלה הבוחרים להשתמש בה.

הקמת מערכת זו תהווה נדבך מרכזי ותשתיתי של זהותה היהודית הממלכתית של המדינה, ואבן יסוד בתחיית התרבות היהודית כתרבות לאומית שלמה.

המצב בפועל ופשרת הבוררות
המשפט העברי, שמכורח הנסיבות של קום המדינה לא תפס את מקומו הראוי במדינת ישראל, ראוי היה להיות היסוד של מערכת המשפט הישראלית בהיותו המשפט שלנו, חלק מזהותנו כמדינה יהודית. ובפרט, שיש לו יתרונות על המשפט הקיים גם מבחינה תועלתנית מעשית . נכון להיום, למשפט העברי כמכלול אין כל מעמד מוגדר במדינת ישראל , שמערכת המשפט שלה מבוססת על שילוב מאולתר של מערכות המשפט שקדמו לה ובעיקר על המשפט האנגלי.

אמנם נכון הדבר שמי שמעוניין להישפט כיום בענייני ממונות על פי ההלכה, יכול לפנות לבתי דין פרטיים, אשר יש להם מעמד של בורר שפסקיו מגובים על ידי המדינה. אפשרות זו היא חשובה בהחלט, ובמסגרתה צמחו בשטח בתי דין רבים המשרתים ציבור מגוון הגדל והולך . אך, יש לזכור, שאין באפשרות הזאת שום קשר לזהותה של מדינת ישראל כמדינה, שכן באותו האופן בדיוק ניתן לפתוח בית דין לענייני ממונות, במעמד של בורר, שיפסוק על פי חוקי חמורבי או על פי המשפט התורכי במידה ואין בהם סתירה לחוקי המדינה.

ממלכתיות המשפט והמדינה היהודית
מערכת המשפט היא מיסודי היסודות של מושג המדינה, ואחת מתכליות קיומה המרכזית . בעיני היהדות, החובה האנושית לקיים מערכת משפט המאפשרת חיי חוק השואפים לצדק היא חובה אוניברסלית יסודית הקודמת לתורה ומצוותיה, והיא מצוות ה"עשה" היחידה החלה על כלל האנושות .

מרכזיות זו מכתיבה את הטבעיות של עיקרון ביטוי זהותה של המדינה במערכת המשפט שלה. מדינת ישראל של היום עושה את ההיפך, ומשאירה את הזהות היהודית (ואף בכפייה) בתחומים הקשורים דווקא לחיי הפרט כגון כשרות ונישואין. זהות מתנגדת להנחה שמדובר במצב טבעי ונכון, וסבורה שהאוצרות הגנוזים של המשפט העברי צריכים לקבל מעמד חוקי ממלכתי במדינת ישראל, כפועל יוצא פשוט של היותה מדינה יהודית.

הפגם שבנסיונות השילוב
"...הדרך של הכנסת רוח התורה באותם חוקים המנוגדים לתורה יוצרת רק אשליה… אין תועלת בכל העניין הזה. יש בזה אפילו קלקול. חצאי אמת גרועים מן השקר… עיקר המאבק צריך להיות על הרחבת סמכויות בתי הדין..."
הרב שאול ישראלי, "משפט התורה ומשפט המדינה"

מאז קום המדינה (וגם לפני כן), ועד היום הזה, מרבים לדבר על הצורך שבשילוב המשפט העברי במשפט הממלכתי של מדינת ישראל. המפלגות המתיימרות לחלוק כבוד לזהות היהודית הרבו להצהיר על מחויבותן לעניין זה ב-70 השנים האחרונות. לפעמים מדובר בדרישות מרוככות מאוד, כגון שאיבת השראה מהמקורות המשפטיים אשר ביהדות ולעיתים מדובר בדרישות נחרצות יותר כגון אימוץ התורה והלכותיה כחוקתה של מדינת ישראל .

בעיית הסילוף
לגישה זו היו עליות וירידות מבחינת יישומה בשטח, ודוגמה חשובה שלה ניתן למצוא בפתיחתו של חוק יסוד השפיטה הקובע ב"רוח זו" כי:
"ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".
לכאורה, מדובר בהתחייבות של ממש להתייחס למקורות היהדות כאל מקורות המשפט הישראלי המוגדרים בחוק. ברם, התבוננות כלשהי בניסוח הזה חושפת בגלוי ש"מחויבות" זו איננה קונקרטית כלל, ואיננה קשורה אפילו בעקיפין לתוכן ספציפי כלשהו, ובפרט לא להלכות הספציפיות והעקרונות הספציפיים של המשפט העברי ככתבו וכלשונו.

יתר על כן, גם כאשר המשפט העברי מוכנס לתוך מערכת המשפט הישראלית הממלכתית, הדבר נעשה תמיד תוך לקיחת החלקים של המשפט העברי שתואמים את השקפת העולם של "הצדק, היושר והשלום", כפי שמבינים אותה השופטים, ואילו את החלקים אשר אין הם תופסים ככאלה, הם משמיטים בקלות רבה, תוך סילוף מהותי של התוכן המקורי .

בעיית הכפייה
הצד השני של מטבע הסילוף, היא הכפייה. הכפייה של משפט דתי במהותו היא מניעה עקרונית בפני החלת המשפט העברי לפרטיו על מדינת ישראל כמשפט מחייב בלעדי. רק מי שמעוניין להתעלם מן הבעייה היסודית הזאת יכול לקדם בכנות אג'נדה של אימוץ המשפט העברי במדינה כמשפט מחייב על כלל האזרחים .

היבט נוסף, פרקטי יותר, של בעיית הכפייה שבהחלת המשפט העברי כנורמה המשפטית של מדינת ישראל, הוא בדרישה הכלולה בו משופטים שאינם מחויבים ליהדות באופן מעשי לשפוט על פי חוקיה והנחות היסוד של משפטיה, המלאים בתוכן ערכי ישיר של היהדות, וגוזרים ממנו את הפתרונות המשפטיים. תהיה זו אך תמימות לדרוש מאהרן ברק שישפוט על פי המשפט העברי, ולצפות שהוא יסכים לעשות זאת באופן "נאמן למקור".

כישלון השילוב במשפט האזרחי למעשה
בשנות ה-60 במסגרת המחלקה לתכנון החוק במשרד המשפטים, נעשתה על ידי שבתי בן דב, מגדולי ההוגים היהודיים במאה האחרונה, עבודה כבירה של ניסוח חוקים למשפט האזרחי מתוך מקורות היהדות במישרין. בן דב היה מודע היטב לבעייתיות המובנית של נסיונו, לאור הבעיות לעיל, והצדיק אותו כך :
"יכולה להיות משמעות היסטורית לדברים בדרך עקיפין, אם לא נאמץ לנו רק איזה "שנים אוחזין בטלית" במנותק, אלא נכיר בתוקף המחייב של מסכת דינים עבריים באשר היא, או לפחות אם מערכת דינים מסוימת שהכנסת תחוקק תהיה פשוט ובמכוון ניסוח חדש של מסכת דינים מתורת ישראל, באופן שהבנת הניסוח החדש, תחייב את הפרשן ממילא לחזור ולפנות למקורות".

ואולם גם הוא דחה מחד את הכנסתם של יסודות עבריים למשפט הממלכתי כ"קישוטים", ומאידך ידע בבירור שאין אפשרות להטמיע את המשפט העברי המדינה באופן ממלכתי בהיקף כולל כלשהו.
מכל מקום, עבודתו הגדולה, שלא נעשה דבר הדומה לה מאז ועד עתה, נגנזה כלאחר יד עם החלפת שר משפטים אחד במשנהו, מתוך הנימוק של חוסר המעשיות והטעם שבדבר, ובכך הקיץ הקץ על נסיונות מסודרים בעלי מעוף מערכתי לשילוב המשפט העברי בתוך החקיקה.

זהות סבורה שגם אם היה סיכוי לשיטה זו להניב פירות של ממש לפני מספר עשורים, כיום אין תועלת בנסיון להמשיך וללכת בדרך זו של הרכבת מין בשאינו מינו לא מבחינה פרקטית ולא מבחינה מהותית. הכישלון המעשי המהדהד של הנסיונות ליישם גישה זו בשטח לאורך שבעה עשורים מבטא את כשלונה המובנה.

הפתרון - חלופה מתוך זהות
מתוך הכרת חוסר הרלוונטיות של החלפת המשפט הממלכתי הקיים במשפט העברי, ומתוך ההכרה בצורך הקיומי לתת ביטוי ממלכתי עקרוני ומעשי גם יחד למשפט העברי כביטוי של זהותה היהודית של המדינה, זהות עלתה על נתיב חדש-ישן ביהדות עצמה, הנותן מקום לשתי המערכות במקביל.

ונמצא שמינוי השופטים (הסנהדרין) היה לשפוט משפטי התורה בלבד… ומינוי המלך (הממשלה) היה להשלים תיקון סדר המדיני וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה.
דרשות הר"ן, דרוש י"א

היהדות מאז ומעולם הכירה בסמכותה של מערכת משפט ממלכתית, הפועלת על פי כללים שאינם תואמים את ההלכה, במקביל למערכת המשפט העברית, שנועדה להסדיר בחיים הממלכתיים בעיות מעשיות אשר אין להם פתרון קל במסגרת ההלכה.

בהתאם לרוח זו, זהות תפעל להגדיר את המשפט העברי כמשפט ממלכתי מקביל מוכר במדינת ישראל, אוטונומי מחקיקת הכנסת, כשם שהחקיקה הדתית תמיד הייתה אוטונומית מהתערבות המדינה. תוקף הפסיקות של בתי הדין העבריים המוכרים על ידי המדינה יהיה זהה לתוקף הפסיקות של בתי המשפט האזרחיים, בכפוף לשני סייגים המפורטים להלן.

משפט אזרחי למעוניינים בכך
אי הרלוונטיות של המשפט העברי בדין הפלילי
תחום השיפוט של בתי הדין העבריים ישתרע על המשפט האזרחי בלבד, ולא יכלול את הדין הפלילי. דהיינו, המדינה לא תתבע גנבים ורוצחים באמצעות בתי הדין העבריים, אלא באמצעות מערכת המשפט הממלכתית הקיימת בלבד. זאת לא רק כפשרה טכנית הנובעת מן הקושי לנהל מדינה עם מערכות משפט מקבילות וסותרות, אלא גם באופן מהותי.

אמנם נכון הדבר, שמבחינת היהדות בתי הדין התורניים דנו בהחלט בנושאים פליליים ואף פסקו עונשים, אך כל מי שמכיר ולו משהו בתחום המשפט העברי, יודע שהמשפט העברי לא התעסק בדין פלילי ממלכתי ממוסד כבר 2000 שנה, מתוך ויתור מודע ומכוון על סמכותו בתחום ולכן כרגע פשוט אין ליהדות מה להציע בתחום. בנוגע למשפט אזרחי הכולל את כל הטווח של דיני הממונות המצב הפוך, ומעולם לא נקטעה הרציפות של העיסוק בנושאים הללו בין כתלי בתי הדין של עם ישראל.

היעדר מוחלט של כפייה
בתי הדין העבריים המוסמכים על ידי המדינה יהיו מורשים לדון אך ורק במקרים בהם שני הצדדים מעוניינים במפורש לשטוח את טענותיהם בפני בית הדין העברי. בכל מקרה שבו אחד הצדדים יהיה לא מעוניין בכך, בית הדין העברי יהיה מנוע מלהתייחס לטענת הצד השני ובעלי הדין יופנו למשפט האזרחי הכללי.

זהות סבורה שכשם שהמעמד הממלכתי של המשפט העברי צריך להיות ביטוי מרכזי של זהותה היהודית של מדינת ישראל, כך אסור שזהות זו תיכפה בכוח החוק על מי שאיננו מזדהה איתה.
המשפט העברי איננו דבר נייטרלי כלל וכלל, אלא נטוע כולו בתוך התרבות היהודית לכל רבדיה והשימוש בו ככלי לפתרון בעיות משפטיות צריך להתבצע מתוך בחירה.

ההשלכה המעשית - גיבוי ממלכתי ואוטונומיה
ההבדל המהותי בין המצב שזהות מבקשת להגיע אליו לבין המצב הקיים היום הוא בשאלת ריבונות המשפט העברי. במצב שאנו מציעים, כאשר בית הדין העברי יפסוק במקרה משפטי בין שני צדדים שהיו מעוניינים בשירותיו, פסיקתו תהיה מחייבת על פי חוקי מדינת ישראל ללא תלות במערכת המשפט הקיימת. רשויות החוק יחויבו לממש את פסקי בתי הדין העבריים מכח מעמדם כבתי משפט ממלכתיים כפי שהן מחויבות לממש את פסקי בית המשפט האזרחי כיום.

מעבר לכך, כאשר אחד הצדדים יעתור על פסק של בית הדין, הוא יעתור לערכאה עליונה יותר של בתי הדין העבריים. מרגע שהחליט שעניינו יתברר בבית הדין העברי, לא תהיה לו הזכות לפנות למערכת משפט אחרת בעניין זה ולא תהיה למערכת המשפט האזרחית הכללית סמכות לעסוק בו עד קבלת פסק הדין.

תחיית היהדות כתרבות לאומית רלוונטית
זהות סבורה שמתן מעמד ממלכתי למשפט העברי והופעת מערכת משפט ממלכתית המשרתת את הציבור על פיו יהוו אבן דרך יסודית בהתנערותה של היהדות מהצמצום הגלותי בתחומי אורח החיים והמצוות הנוגעות לפרט בלבד, וחזרתה אל מה שהיא תמיד נועדה להיות: תרבות לאומית שלמה, המתייחסת ופותרת את כל בעיות החיים כולן בחול ובקודש ברמת הכלל והפרט על פי הנחותיה שלה ומקורותיה שלה.

כשיתברר לישראלי העכשווי (החילוני והדתי גם יחד) שהמשפט העברי שמציעה התורה טוב יותר במציאות בפתרון הבעיות המשפטיות של חיי היומיום מאשר המערכות הממלכתיות הקיימות המיובאות מאומות אחרות, זו תהיה פריצת הדרך האמיתית של היהדות אל מרחב הרלוונטיות הלאומית.

זהות ועצמאות בתרבות החזון - פריחה תרבותית ורוחנית עצמאית

מפלגת זהות מאמינה מתוך עיקרון, המגובה במציאות הסובבת אותנו, שאל לה למדינה להתערב בענייני תרבות ודת לא במימון ולא בהכוונה. כל זאת לטובת התרבות ולטובת הדת ובעיקר לטובת העם שממנו התרבות והדת מגיעות ואליו הן שבות.

אנו רואים לנגד עינינו חזון של פריחה תרבותית לאומית אדירה והופעת כוחות נפלאים של יצירה במדינת ישראל, שצומחים ישירות מתוך העם ללא צורך בתיווך ממשלתי. אנו רוצים לחזות ביצירה תרבותית שמושרשת בתוך העם, המזמין אותה וצורך אותה, ומבטא את עצמו באמצעותה עד הפסגות הגבוהות ביותר, הגנוזות בו ומחכות ליצירות שיוציאו אותן מן הכח אל הפועל.

"כל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש, שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו" - כתב הרב קוק , ואכן זו חובת האומנות והאמנים, אך אין זה אומר שיש חובה על הציבור לממן אותם. תרבות אינה צריכה להיות מס המוטל על הציבור בכפייה. יצירה תרבותית המבוססת על מיסוי האוכלוסייה וחלוקה על פי קריטריון ממשלתי, מייצרת תרבות שאינה רואה לעצמה שום צורך להתכתב עם ערכיו ורצונותיו של הציבור, אלא רואה את הציבור כיעד לחינוך על ידה, מכספו הוא. בעיני זהות, זוהי עמדה לא מוסרית. אם רוצה האומן לחנך את הציבור, כדרכם של אמנים בעלי שליחות מוסרית, הרשות בידו לעשות זאת מכספו או מכספם של מטיביו ותומכיו, אך לא מכספי הציבור אותו הוא מבקש לעצב.

אותו הדבר אמור גם בנוגע לדת ומסורת, ובאמת דת היא חלק מתרבות ותרבות היא חלק מדת, במיוחד בעם ישראל.

המצב כיום
במדינת ישראל מימון פעילות תרבותית ברמה הלאומית והעירונית מכספי המסים נחשב לדבר המובן מאליו, ומי שמתנגד לכך מוקע כאויב התרבות בכלל. הקְרַב בציבוריות הישראלית איננו ניטש על עצם מעורבותה של הממשלה במימון התרבות, אלא על היעדים של מימון זה. מעבר לכך, בעוד ששאלת היעדים הממשלתיים של התרבות עולה מדי פעם לכותרות, בהקשר לשערורייה כזאת או אחרת, עיקר המימון המאורגן למוסדות תרבות, שעובר דרך העיריות מכספי הארנונה, זורם מבלי שאיש יתהה על אופן חלוקתו, כל זמן שלא עולה לכותרות שערורייה של ממש.

אך השערוריות הצפות על פני השטח חדשות לבקרים אינן אלא ביטוי למציאות מקולקלת ביסודה, בה בכל זמן נתון כל אזרח מממן מכספי המסים הארציים והעירוניים שהוא משלם תכנים תרבותיים, ערכיים ודתיים שהוא אינו מזדהה עמם כלל, ואף מתנגד להם נחרצות.

מדוע שאדם חרדי ישתתף במימון של אצטדיון כדורגל שלא הוא ולא ילדיו ונכדיו יבואו אי פעם בשעריו, כשהוא גם מתנגד מהותית לכל התרבות שאותה אצטדיון זה מייצג? מדוע שאדם שאין לו דבר משותף עם קיום מצוות היהדות יממן מופעי חזנות בבתי כנסת? מדוע אדם דתי לאומי צריך לממן את מחלקת הארכאולוגיה של מוזיאון ישראל, שמספרת לבאים בשעריה שעם ישראל הם צאצאי הכנענים, ושא-להי ישראל הוא גלגולו של אליל כנעני? ומעבר לכך, מדוע שכספי האזרחים יופנו במסגרת מימון תרבות לאפיקים פוליטיים הנוגדים באופן יסודי את ערכיהם?

כאשר במסגרת רשות השידור הופקה לפני כמעט 40 שנה גרסה קולנועית של "חרבת חזעה", הרוחות סערו על כך שלא ייתכן להשתמש בכספי ציבור על מנת להפיק יצירות הרחוקות בתכלית מהקונצנזוס הערכי והפוליטי . כנגד טענות אלה העלו גם אז את הטענות בדבר חופש היצירה והסכנה שבצנזורה וב"סתימת הפיות", ובדבר חירות האמנות וחשיבות השיח התרבותי הפתוח.

כאשר בשנת תש"ע (2010) תיאטרון הבימה הודיע שהוא יסרב להופיע באריאל, שכן זה סותר את הכרתם המוסרית של שחקניו. הרוחות סערו, שכן מדובר במוסד המתוקצב ממשלתית, ונמצאה פשרה. בשנת תשע"ו (2016) כבר הודיעה שרת התרבות שהיא רוצה להכניס לתוקף קנסות ענק למוסדות תרבות ממומנים ממשלתית שיסרבו להופיע במקומות כמו אריאל וקריית ארבע משיקולים פוליטיים .

זהות סבורה ששני הצדדים צודקים לחלוטין. "מי בכלל רוצה ללכת להצגה של שחקנים בכפייה?" שאל אז יו"ר זהות, משה פייגלין . ברור שאמנים אמורים לפעול על פי צו מצפונם, כמו כל בני האדם, וברור שמי שמקבל תקציב ממשלתי צריך לבצע את התפקיד שהממשלה שכרה אותו למלא. הבעיה היא בשיטה, ולא באנשים. שחקני הבימה לא צריכים להופיע באריאל אם הם לא רוצים, אבל אזרחי אריאל לא צריכים לממן את פעילות הבימה מכיסם.

בישראל נשכחה האמת הפשוטה: חירות מצפונית ויצירה אמנותית חופשית מהפכנית ואוונגארדית סותרות מימון ממשלתי באופן מובנה לחלוטין. או שכספם של האזרחים מופנה נגדם ונגד ערכיהם, או שהאמנים נאלצים לוותר על כנותם.

עצמאות תרבותית מלאה
באופן עקרוני, וגם באופן מעשי, תרבות לאו דווקא זקוקה לתמיכה כלשהי, ויכולה פעמים רבות להיות עסק כלכלי מצליח בפני עצמו. סדרות הדגל של הטלוויזיה המופקות היום הן בהחלט יצירות תרבותיות מרשימות, לטוב ולרע, ואיש לא מעלה על דעתו שהן זקוקות למימון ממשלתי או עירוני. ספרי הארי פוטר לא היו זקוקים למימון ממשלתי, ובימינו הרווחים שהם גרפו יכולים לממן ממשלות, ולא להיפך.

אותו הדבר ניתן להיאמר בנוגע לכל סוג של פעילות תרבותית, כגון תיאטרון, מחול, מוזיקה, שירה, כדורגל, היאבקות והרצאות לקהל הרחב. אם פעילות שכזאת יכולה לממן את עצמה ממכירת כרטיסים, או מתרומות של נדבנים - מוטב ואם לאו, הרי שהציבור הצביע ברגליים נגדה, וממילא לא אמור להיות למדינה עניין לממן אותה.

בעמדה זו יש הגיון רב, אך היא רחוקה מאוד מהתפיסות הרווחות בישראל, וייתכן שהיא גם רחוקה מטבע האדם בכלל, למרות שניתן בהחלט לראות בה אידיאל. מצב שבו כל אדם מוכן להשקיע את כספו באופן יזום בערכים בהם הוא דוגל באותה המידה בה הוא מוכן להשקיע בצרכיו, זהו מצב אידיאלי שיש לחתור אליו. אך באופן מעשי, זהות לא מציעה ללכת עד הקצה של שלילת כל אפשרות של מימון ציבורי, ולו גם רצוני, מכיוון שהדבר נוגד את התרבות הישראלית ואולי גם את טבע האדם. הפתרון שיוצג להלן מאפשר להגיע ליעד העצמאות של התרבות באופן מציאותי.

המתווה של זהות לתרבות ומימונה
סגירת משרד התרבות
משרד התרבות ייסגר בהדרגה, יחד עם רוב ככל ההתערבות הממשלתית הארצית הישירה בנושאי התרבות, מימונה והכוונתה. מימון תרבות מכספי מיסים ייעשה ברמת הערים והשכונות, ולא ברמת המדינה.

מימון התרבות העירונית באמצעות מס רשות
למרות תקציבו הגדול של משרד התרבות וזרועותיו המתפרסות, גם היום רוב תקצוב התרבות במדינת ישראל מגיע מהרמה המוניציפלית. ואנו סבורים שכך גם ראוי ונכון, בסייג חשוב. כיום הדבר נעשה כחלק מהמיסים העירוניים הכלולים בארנונה. התכנית של מפלגת זהות היא הפרדת מיסי התרבות והדת מהמיסים העירוניים הרגילים, והפיכתם למיסי רשות.

זהות, אמנם, עומדת על זכותו של האזרח לא לממן גם ברמה העירונית פעילות תרבותית וערכית שאין הוא מעוניין בה, ואף מתנגד לה. המציאות בה הציבור נאלץ באופן מתמיד לממן פעילות הנוגדת את ערכיו על מנת שגם הפעילות התואמת את ערכיו תמומן היא ההיפך מעצמאות ערכית, שהיא הבסיס לתרבות עמוקה.

במודל המימון הרצוני של זהות, יחול איסור על פי חוק על גופים ציבוריים לממן מוסדות תרבות מכספים שאינם מגיעים ממס הרשות, או מתרומות פרטיות. כספי מס הרשות יוכלו לשמש רק לצרכי תרבות.

במודל המימון הרצוני של זהות, יש לכל תושב של רשות מקומית את הזכות לבחור שלא לשלם את מסי הרשות של התרבות. הרשות המקומית היא זו שתקבע את גובה מס הרשות ותוכל אף לחלק אותו למספר מדרגות או לתת לכל תושב לשלם כרצונו. לרשות המקומית תהיה הזכות, אם תבחר להשתמש בה, להעניק שירותי תרבות, כגון כרטיסים מסובסדים, רק למשלמי מס התרבות. תהיה לה גם הזכות להשתמש בכספי מס הרשות לשירותי תרבות לתושבים שידם אינה משגת. אם התושבים לא יהיו מרוצים מהאופן שבו העירייה משתמשת בתקציב התרבות הם יוכלו פשוט לא לשלם אותו.

תרבות מתוך זהות ואחריות
במודל המוצע, התרבות המסובסדת בארץ תעלה על מסלול של חידוש הקשר עם הציבור, גם בפן האזורי שכונתי, המאפשר לשכונות שונות באופיין להשקיע את תקציב התרבות שלהן באופן שונה לחלוטין אפילו בתוך גבולותיה של עיר אחת, וגם בפן הכלכלי היסודי, לפיו תרבות שהציבור לא יהיה מעוניין לממנה, לא תמומן, בניגוד לתרבות שהציבור כן מעוניין בה, שתקבל כפועל יוצא מכך את תמיכתו.

קשר זה עם הציבור איננו דבר שלילי, המוני וירוד, כפי שמנסים להציג את הטענות בדבר זכותו של הציבור לא לצרוך את התרבות שהאמנים מציעים לו. הקשר של אנשי התרבות עם הציבור המתבטא בנכונותו של הציבור לשלם לאמנים שלו הוא היסוד של תרבות הצומחת מתוך זהות קיימת ומבטאת אותה.

מדיניות זו היא גם הגשמה של עיקרון האחריות האזרחית. על מנת להחליט לשלם מסי רשות, אדם חייב לפתח אחריות אזרחית גבוהה פי כמה ממה שמקובל לדרוש ממנו בארץ. אחריות זו של האדם לדמותה של קהילתו, שמתבטאת בנכונות לשלם עבור עיצוב דמותה היא בדיוק הערובה לתרבות חופשית באמת של חרות מתוך זהות, שהיא גם הבסיס לחיי משמעות וטעם - משמעות וטעם שרק חיי תרבות יכולים להעניק לאדם ולחברה.

הרבנות הראשית לישראל

הרבנות הראשית בשעת הקמתה בידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ביטאה נסיון אמיץ ובעל מעוף של יצירת מוסד ממלכתי, לאומי ורענן שייצג וינהיג את היהדות בארץ ישראל, מתוך תקווה כמוסה שמוסד זה יתפתח ויצמח בעתיד להנהגה הרוחנית של עם ישראל כולו בדמות הסנהדרין המיוחלת .

כוונות לחוד ומציאות לחוד. סמכויותיה המצומצמות של הרבנות הראשית מחד , הכרסום המתמיד בלגיטימציה הציבורית שלה, בין בציבור החילוני ובין בציבור הדתי מאידך, ומעל כל אלה - היותה מכשיר ממשלתי לכפייה על אורח חיים הן על חילונים והן על דתיים , הביאו בתהליך ארוך ומפותל, אך רציף, להידרדרותה עד למצב שאנו מכירים היום. הרבנות הראשית אינה נתפסת כהנהגה רוחנית יוזמת ולגיטימית על ידי איש כמעט, בפרט לא בתחום הלאומי , אלא רק כמנגנון פקידותי שנועד להסדיר היבטים מסוימים בחיים, הנוגעים לתחומי הדת. בין אם יש להצטער על כך, ובין אם יש לראות במצב זה הזדמנות, מציאות זו היא עובדה קיימת.

זהות איננה מתנגדת לעצם קיומה של הנהגה תורנית. אדרבה! יחד עם שאר עם ישראל אנו שותפים לתפילת השבת שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה הנאמרת שלוש פעמים ביום ומכוונת להקמת הנהגה תורנית מאוחדת ומוכרת. זהות סבורה, כמו היהדות עצמה, שאין תקומה אמיתית ליהדות ללא הנהגה תורנית כזאת. עם זאת, אין טעם בהעמדת הפנים כאילו הרבנות הראשית לישראל היא הנהגה זו. היא לא, והיא גם לא יועדה לכך.

זהות סבורה כי על מנת לאפשר מחד צמיחה של הנהגה רוחנית אותנטית, מקומית, קהילתית ואולי גם כלל לאומית בעתיד, ומאידך לצמצם את מעורבותה של המדינה באמצעות הרבנות בחיי האזרחים, על הרבנות להצטמצם משמעותית לעיסוק בנושאים ציבוריים בלבד, ולהיות בעצם "הרבנות של הממשלה והמוסדות הממלכתיים".

ככלל, יש לדעת שלמעשה הרבנות הראשית היא גוף קטן מאוד, יחסית לכל מוסד ממלכתי אחר. תקציבה הכולל הוא כ-20 מיליון שקלים בשנה, והיא מעסיקה כ-80 עובדים קבועים בלבד, ואף מבנה קבע אין לה. רובו המוחלט של מפגש האזרח בישראל עם מה שמכונה "רבנות" הוא במסגרת מגעיו עם הרבנות המקומית.

תפקידיה הנוכחיים של הרבנות הראשית
ככל שהדבר יפתיע את מי שאיננו אמון על דקויות העניין, הרבנות הראשית מעולם לא התיימרה להיות סמכות של פסיקה לכל יהודי באשר הוא במדינת ישראל. מוסכם על הכל שבתוך בית כנסת שכונתי, סמכותו של רב בית הכנסת על המתפללים בו גדולה מסמכותו של הרב הראשי לישראל, אף אם יהיה נוכח במקום. אפילו בתחום הכשרות, שהוא התחום הדומיננטי והמסועף ביותר של פעילות הרבנות הראשית, אין לרבנים הראשיים כיום סמכות אכיפת תקן אחיד של כשרות על הרבנים המקומיים האחראים על הכשרות במקום. מראש, הרבנות הראשית לישראל לא יועדה לפסוק הלכות לכל יהודי ויהודי, אלא להוות גוף ציבורי שיסדיר סוגיות ציבוריות, ברמת המדינה בכללה.

תפקידים כלל ארציים
כחלק מהסטטוס קוו, בו הוחלט שפעילות הממשלה ומוסדותיה תהיה בהתאם להלכה בתחומי השבת והכשרות, הוטל על הרבנות הראשית התפקיד להגשים הצהרה זו בפועל.

כמו כן, כל עניין הלכתי המתעורר ברמה הארצית הנוגע לפעילות הממשלה, כגון שאלות הקשורות לאופי הפעילות של חברת החשמל ומקורות, ושאלות הקשורות לביצוע עבודות תשתית רחבות היקף, מוכרע, לפחות עקרונית, על ידי הרבנות הראשית . תפקידים אלה כוללים גם נושאים הדורשים היערכות ארצית כמו היתרי המכירה של שנת השמיטה , מכירת החמץ לקראת הפסח וכו', וגם הם מנוהלים על ידי הרבנות הראשית. אחד התחומים הכלל הארציים המשמעותיים המוטל על הרבנות הוא ניהול המקומות הקדושים.

תפקידים ייצוגיים
היבט אחר של פעילותה של הרבנות הוא ההיבט הטקסי, והוא הבולט מכולם לעיני הציבור, אך הפחות משמעותי מכולם באופן מעשי. הרבנים הראשיים לישראל מכובדים בקריאת קדיש ותפילת לשלום המדינה במהלך טקסים ממלכתיים מרכזיים, ובזה מסתכם תפקידם הייצוגי. כמו כן, הם משמשים, כמו הנשיא, כשגרירים לעת מצוא, הנפגשים בארץ ובחו"ל עם מנהיגי העולם, ובפרט מנהיגי הדתות בעולם, וכן הם פועלים בקרב יהדות התפוצות.

גוף רגולטורי ארצי
לרבנות הראשית תפקידים רגולטוריים מגוונים עם סמכויות של מתן רשיונות ותעודות וסמכויות אכיפה.
● הרבנות מקיימת מגוון בחינות ההסמכה המקנות תעודות בתחומים רבים .
● הרבנות מקיימת גם את מערך העל של הכשרות במדינת ישראל מעבר למערך הכשרויות המקומיות, ובפרט בכל הנוגע לייבוא אוכל מחו"ל.
● הרבנות מקיימת גם את מערך הפיקוח וההסמכה של המוהלים.

בראש בתי הדין והרבנויות
הרבנות הראשית אחראית למוסד בית הדין הגדול לערעורים, המהווה סמכות פסיקה עליונה המוכרת על ידי המדינה בתחום הגיור, הנישואין והגירושין.

שינוי תפקידי הרבנות הראשית
בשונה מתחום הרבנויות המקומיות שבו זהות מציעה שינוי מהפכני כמעט, בנוגע לרבנות הראשית ההצעות הן מינוריות למדי, וחלקן נועדו לחזק את הרבנות על מנת שתוכל למלא את התפקידים המוטלים עליה.

ממונופול כשרות לתקן
במצב הקיים, למדינת ישראל יש בעלות על המילה "כשרות" המתבטאת בכך שהחוק אוסר לקרוא למוצר "כשר", אלא אם כן הוא הוכר ככשר על ידי הרבנות הראשית לישראל, או רבנויות מקומיות בעלות סמכות מתן כשרויות.

מצב זה הוביל לשחיתויות בקנה מידה גדול ומביך במחלקות הכשרות השונות בדרגים רבים, אך גם ללא שחיתויות אלה, עצם היותו של מערך הכשרות מונופוליסטי גרר מחירים מופקעים לרוב עבור השגחת כשרות ביחס לאיכות השירות של ההשגחה.
היבט נוסף של מונופול הכשרות, דווקא כלפי הציבור הדתי, היה החלטות שרירותיות בתחום הכשרות שפגעו במנהגי קהילות שונים בתחומים אלה, והיוו את הבסיס לפתיחת כשרויות פרטיות בדמות הבד"צים, המספקים "השגחה", אך אינם רשאים על פי חוק לקרוא למוצרים "כשרים".

בשונה מהמשמעות המקובלת של המונח, "בד"ץ" איננו מהווה ביטוי לדרישות כשרות מחמירות יותר מאשר דרישותיה של הרבנות, אלא מהווה בסך הכל כשרות פרטית.

זהות סבורה שעל מערך הכשרות לחדול מלהיות מונופול בידי הרבנות הראשית והרבנויות המקומיות. תחת שליטתה של הרבנות הראשית והרבנויות המקומיות על הכשרות צריכים לבוא תקנים של הרבנות הראשית לישראל עבור תחום הכשרות.

תקן הכשרות יחייב כל אדם המפרסם את המוצר שלו ככשר, לציין האם הוא עומד בתקן הכשרות של הרבנות הראשית, על מנת למנוע הונאה וניצול של חוסר התמצאות הלקוחות בפרטים המרובים של דיני הכשרות וסעיפיה. תקן הכשרות לא יעסוק בדרישות ההשגחה על כשרות המוצר, אלא ברכיביו ובדרך הכנתו. הונאה בנוגע לתקן הכשרות תהווה עילה לתביעה כלפי העסק המפרסם, ותגרור עונשים מחמירים כמו כל הונאה עסקית של לקוחות.

כשרות הייבוא
כמו בתחום הכשרות המקומית, כך גם בנוגע לכשרות המזון המיובא לארץ, תוסר המגבלה על ייבוא מזון לא כשר לארץ בתחומים בהם היא קיימת, ותחת החובה לאשר כל מזון המיובא לארץ ככשר על ידי הרבנות הראשית לישראל, תונהג חובת הדיווח על עמידה בתקן הכשרות של הרבנות. במידה ויתברר שהמוצר לא היה כשר, האחריות הכספית על כך תושת על היבואן ולא על היצרן בחו"ל, מה שיבטיח את דאגת היבואן לקנות מספקים אמינים בתחום הכשרות, שמוצריהם אושרו על ידי הרבנויות המקומיות בחוץ לארץ.

כשרות וצער בעלי חיים
אחת התלונות הנשמעת רבות במדינת ישראל כנגד מערכי הכשרות קשורה לאכזריות כביכול, או שלא כביכול, הכרוכה בתנאים בהם נשחטים בעלי חיים, מובלים לשחיטה, או אף גדלים לקראתה וכיוצא בזה. הפיכת הפיקוח הממשלתי על הכשרות לתקן פותחת את הדרך בפני ארגונים ובתי דין המעניקים השגחת כשרות להחמיר בדרישותיהם בתחום צער בעלי החיים, ולדרוש מלקוחותיהם לעמוד בדרישות אלו לצורך קבלת הכשריהם.

דבר זה ייטיב הן עם בעלי החיים, והן עם ההלכה הרואה בצער בעלי חיים עבירה חמורה ואכזרית. במצב כזה הדרישה של הציבור לשפר את תנאי בעלי החיים תוכל להתאחד איחוד טבעי ומתבקש עם רצון הציבור לצרוך אוכל כשר. חיבור טבעי, מכיוון שחלק גדול מדרישות הכשרות מראש, כגון איסור ה"טריפה" עוסקות, ולו בעקיפין, במניעת אכזריות כלפי בעלי החיים במהלך חייהם, ותנאי הגידול התעשייתיים המודרניים מזמינים החמרה נוספת בכך .

רישום ועריכת נישואין למעוניינים

עם ביטול רישום הנישואין , יופסק ההכרח לבוא במגע עם הרבנות הראשית והמקומית בכל הנוגע לנישואין. המעוניינים בשירותי הרבנות בתחום זה יוכלו להמשיך להיעזר בשירותיה ולהירשם לנישואין במסגרתה. רישום זה יועיל להוכיח יהדות במקרים בהם הדבר יידרש בעתיד לצאצאיהם.

הפיקוח על המוהלים ותקן ברית המילה
מקצוע המילה, בהיותו נוגע במהות לכירורגיה וסיכון בריאותי מצדיק רישוי ממשלתי, אך דווקא בתחום זה הרבנות הראשית מתערבת הרבה פחות מהראוי. זהות תפעל להידוק הפיקוח על המוהלים, ולאיסור ביצוע בריתות שלא ברשיון.

מערך הכשרת המוהלים בארץ אף הוא נגוע בשחיתות וכרוך לא פעם במרמה הכרחית לשם עצם השגת ההסמכה. זהות תפעל להסדיר ענף פרוץ זה, לתועלת הציבור.

בעקבות תופעות מצערות אלה, נפוצה בתקופה האחרונה תופעת "הרופאים המוהלים", שמשווקים את עצמם לציבור כעורכי בריתות עם איצטלה רפואית מוסמכת, שאכן יש להם בהיותם רופאים . פעמים רבות בריתות אלה לא עומדות בדרישות ההלכתיות הבסיסיות לקיום מצוות ברית המילה, שמלכדת מאז ומעולם וגם כיום את רובו ככולו של הציבור היהודי. זהות רואה תופעה זו בחומרה, מכיוון שמדובר בהונאה של ממש של ציבור רחב.

גם בתחום ברית המילה הרבנות הראשית תוכל לקבוע תקן, שכל מי שישווק את עצמו כמוהל יצטרך לציין האם הוא עומד בו או לא, כפי שזהות מציעה בתחום הכשרות ועריכת החופות.

לקראת שמיטה ממלכתית
מצוות שמיטת הארץ היא אחד היסודות החיים הלאומיים של עם ישראל בארצו על פי היהדות, וקשה להפריז בערכה בעיניים יהודיות, אחרי שהתורה בעצמה הגדירה אותה כיסוד הברית עם ישראל בארץ, ואת הפרתה כמעשה הגורר גלות וחורבן.
מזה מאה שנים הדרך העיקרית להתמודד עם חובת קיומה של מצווה זו הייתה מעקפים הלכתיים שנועדו לאפשר קיום חיים תקינים תוך הימנעות טכנית מהפרה מפורשת של הלכות השמיטה.

זהות סבורה שמצווה השמיטה איננה ניתנת ליישום של ממש אף באופן פרטי, ללא היערכות בקנה מידה ממלכתי, ובמקום שההיערכות הזאת תתמקד בהיתר המכירה העוקף את השמיטה, יש להתחיל לבחון מודלים ממלכתיים שיסייעו לקיומה של מצווה זו כלשונה, בהיקף לאומי, ואולי אף את הרחבתה אל מעבר לגבולות החקלאות המקוריים. יש בכוחה של מצוות השמיטה להוות בסיס לרנסנס תרבותי בהיקף לאומי כולל.

מערך ההסמכה של הרבנות
תחום ההסמכה של הרבנות הראשית יישאר בידה, בהיותו תקן מקובל, מוכר ומבוקש בציבור. אלפים רבים ניגשים לבחינות ההסמכה לרבנות מדי שנה. כמו כן, הסמכה זו תמשיך להוות את העוגן לשינוי מבנה הרבנויות המקומיות המוצע בפרק הבא.

שינוי מבנה הרבנויות המקומיות: בתי דין עצמאיים במקום רבנויות ממומנות

רבנות מקומית הייתה בעם ישראל מאז ומעולם. רבני ישראל הובילו את קהילות ישראל לאורך הדורות, ומסרו את נפשם כמשל ופעמים רבות גם כמציאות על שלומן הפיזי והרוחני של קהילותיהם. הודות לשושלת הרבנים הנמשכת מימי משה רבנו ועד היום, עם ישראל עבר את כל מה שעבר והגיע עד היום הזה.

עם זאת, המציאות הקיימת שונה מאוד מהתמונה ההיסטורית האידילית שתוארה כאן. מוסד הרבנות המקומית הידרדר הרבה מאוד שלבים עד שהוא הגיע אל המצב שבו אנחנו פוגשים אותו היום, והוא מצדיק שינויים יסודיים במבנהו.

בתי דין תחילה
המושג של רב של מקום איננו מושג שורשי ביהדות כלל. הרב הממונה הקלאסי שידעה היהדות באלפיים השנים האחרונות, למעט התקופה האחרונה, היה כמעט ללא יוצא דופן אב בית הדין של מקומו, וכל שאר התפקידים שמקובל היום לזהות כתפקידיה ותחומי אחריותה של הרבנות הסתפחו אל תפקידו העיקרי בתור דיין ושופט.

מציאות זו הינה הפוכה היום במדינת ישראל, כתוצאה מתהליך זוחל שנמשך כבר כמאתיים וחמישים שנה מאז האמנציפציה, שבמסגרתה איבדו בתי הדין של הקהילות את תוקפם. רבים מאוד מהרבנים אינם מוסמכים כלל לדיינות, ועצם מושג הדיינות והרבנות הופרד עד כדי שמצויים בפועל רבנים שאינם דיינים ודיינים שאינם רבנים. בנוסף לכך, אי ההכרה במשפט העברי במדינת ישראל הובילה לכך שאין שום משמעות למוסד הדיינות שלא במקרים המצערים של גירושין.

זהות סבורה שהשינוי במבנה הרבנות המקומית צריך להתחיל בנקודה יסודית ומהופכת זו. העוגן של הרפורמה המוצעת הוא ההכרה במשפט העברי המפורטת בפרק העוסק בה בשער זה. בתי הדין שיקומו במסגרת הכרה זו יחליפו את הרבנויות המקומיות הקיימות.

מימון בתי הדין ממס רשות
כמו בנושא התרבות, גם נושא הרבנות צריך להיות ממומן ממסי רשות מקומיים בלבד, כלומר להיות תלוי בנכונות הציבור לממן מוסד זה ואת שירותיו המוצעים לו. במציאות שבה הציבור לא יחוייב לשלם על תיאטרון ועל כדורגל, הוא גם לא יחוייב לשלם על משרת רב העיר.

בחירת רב העיר
רב העיר ייבחר על ידי הציבור שיבחר לשלם את מיסי הרשות של הרבנות, ולהביע בכך את רצונו לקחת חלק פעיל בחיים היהודיים הדתיים בעיר. הרב ייבחר מתוך רשימת מועמדים שתורכב על ידי רבני השכונות בעיר בלבד, על ידי כלל הציבור , כפי ההלכה, וכפי שהיה נהוג בקהילות ישראל בעבר. רק בעלי הסמכה לרבנות מטעם הרבנות הראשית לישראל יוכלו לכהן בתפקיד זה.

רב זה, לכשייבחר, יהיה חבר בבית הדין העברי הממלכתי בעיר, ויגבש יחד עם רבני השכונות את הרכב בית הדין כולו.

רבני השכונות
רבני השכונות ייבחרו על ידי תושבי השכונות עצמם בלבד מתוך מועמדים שיציגו את עצמם, ומשכורתם תשולם על ידי מיסי הרשות הנאספים בשכונתם בלבד. חלוקת השכונות בהקשר לבחירות אלה תיקבע על ידי העירייה, בדומה לחלוקת השכונות המוצגת בפרק הקהילתי במצע. גם בתפקיד זה יוכלו לכהן רבנים המוסמכים לרבנות על ידי הרבנות הראשית לישראל בלבד.

שירותי הדת בעיר
בית הדין שיורכב יהיה רשאי לעסוק במתן שירותי דת ובארגון החיים היהודיים בעיר, אך ללא בלעדיות מובטחת בתחום הכשרות ועריכת החופות.

תחומים עירוניים מובהקים כמו עירוב, נהלים לשמירת השבת על ידי גופי העירייה, שנת השמיטה וכן הלאה - יופקדו על ידי העירייה בידי בית הדין.

במצב שבו בית הדין ייבחר על ידי הציבור, ימומן על ידי הציבור, וייצג את הציבור בעיר המוכן לממנו, ממילא סביר להניח שהציבור יבחר גם להשתמש בשירותיו של בית הדין בתחומי הכשרות והנישואין.

מימון הישיבות ומדעי הרוח: שיוויון, הכרה במציאות, חתירה לעצמאות

החזון
אחד הנושאים הלוהטים ביותר בשיח הציבורי הישראלי בשלושים השנים האחרונות הוא מימון הישיבות. גישתה של זהות לנושא מורכב זה היא נגזרת של הגישה הכללית של הרחקת המדינה מהתערבות בנושאים תרבותיים, במקביל להכרה במציאות הקיימת בשטח והשוואת "עולם התורה" עם עולם "מדעי הרוח".

זהות רואה לנגד עיניה חזון של עולם תורה ורוח עצמאיים, שאינם תלויים בחסד ממשלתי לא כספית ולא רוחנית, אלא מוצאים את מימונם בהון פרטי וקהילתי הן של תלמידים ושומעים הבאים ללמוד, והן של ציבור המעוניין לתרום לקידום המטרות המגולמות במוסדות הלימוד והמחקר.

כאשר עולם הרוח והתורה בישראל ישתחרר מהקן החמים של המימון הציבורי, גם התורה וגם הרוח ירוויחו, אך בעיקר ירוויח הציבור בישראל שיזכה לקטוף את הפירות האותנטיים של תרבות לאומית חופשית, תוססת ועצמאית, ובעיקר - קשורה אליו ואל צרכיו.

נזקי המימון
המימון הממשלתי למוסדות תורה ולמוסדות ההשכלה הגבוהה בתחום מדעי הרוח גורם לנזקים עמוקים מאוד, שלא נובעים מרוע ליבם של האנשים המקבלים מימון זה, אלא מטבע העולם, ובפרט מטבע ההשפעה של מימון ממשלתי, גם אם נדמה שהדבר נוח לכל הצדדים המעורבים.

המימון הניתן לישיבות מצריך צבא שלם של פקחים וגורמים שנועדו לאכוף את הקריטריונים לזכאות. מעבר לכך, קריטריונים אלה, הגיוניים ככל שיהיו, משמשים בפועל כבלמים ליכולתם של תלמידי הישיבות להיות עצמאיים כלכלית וכובלים אותם למסלול בו הם נשארים תלויים במימון הממשלתי לעד.

תופעה חמורה יותר באופן ניכר היא תופעת ה"אנטי אליטיזם" שמפתחים מוסדות המקבלים מימון לפי תלמיד. הישיבות בעם ישראל היו מאז ומעולם מוסד אליטיסטי קשוח, ובחורי ישיבה היו סמל של הקרבה עצמית ומסירות אין קץ. כל זה נגוז בישראל, במידה רבה תחת ההשפעה המנוונת של המימון. כאשר המשמעות של סילוק תלמיד היא לא עלייה בתקציב הפנוי, אלא ירידה במימון, אין פלא שהישיבות מחזיקות בציפורניים כל תלמיד שיסכים לחסות בצילן.

אך, כל זה מתגמד לעומת חוסר העצמאות הרוחנית שהמימון הזה מכתיב. כאשר נשק המימון מוחזק כל העת בידי המדינה, והיא מנופפת בו תדיר, ראשי ישיבות מיישרים קו עם מה שניתן להיאמר במסגרת היכולת להמשיך לקבל את המימון. כך, באופן פרדוקסלי אבל מתבקש, אובד כל טעם לממן תורה שכזו, שכבר איננה אמיתית, אלא תלויה בטעם המזמין.

אותו הדבר אמור גם ביחס למדעי הרוח, אלא ששם מסורת החופש האקדמי מאפשרת להתבטא בחופשיות רבה יותר, ובמידה מסויימת שם הנזק מוגבל יותר להקשרים הפרגמטיים יותר. ניפוח חסר כל הצדקה של הפקולטות למדעי הרוח הוא תוצאה ישירה של הנכונות לממן אותן ביחס ישיר למספר הסטודנטים הבוחרים ללמוד בהן.

כאשר הגל ופיכטה למדו באוניברסיטאות בגרמניה מקצועות רוחניים, אף אחד לא חשב שצריך לממן אותם, גם לאחר שהם החלו ללמד בהן כפרופסורים. בניגוד למה שמקובל היום לחשוב, תקופת הזוהר של מדעי הרוח במאה התשע עשרה הייתה מלווה במעט מאוד מימון ציבורי. כיום, לעומת זאת, כל סטודנט למדעי הרוח מקבל סבסוד ממשלתי נדיב, ואנשים שאינם יכולים לתרום רבות בתחומים אליטיסטיים ומופשטים אלה מעודדים על ידי האוניברסיטאות והמכללות ללמוד לתארים שאין בהם אופק פרנסתי.

התוצאה הצפויה היא שבכל העולם המערבי, וגם בישראל, יש כמות אדירה של אקדמאים מובטלים בוגרי הפקולטות למדעי הרוח, שהמדינה צריכה למפרע לדאוג לפרנסתם והעסקתם בתכניות ממשלתיות יזומות.

הגזירה השווה בין ישיבות למדעי הרוח
"מצבי אינו מאפשר לי גם להלין על הכספים שניתנים ללומדי תורה, כי דומה שאני עצמי מקבל מן הקופה הציבורית יותר מבני הישיבות עבור עיסוק באותה תורה עצמה." פרופסור יהודה ליבס, מבכירי חוקרי מדעי היהדות

זהות סבורה שההתייחסות החד צדדית למימון עולם התורה שגויה ביסודה. אין הבדל מהותי בין המימון הניתן למוסדות תורה לבין המימון הניתן למוסדות אקדמיים בתחומי הרוח. בשני המקרים מדובר במימון ציבורי למוסדות לימוד העוסקים בנושאים שאין בהם תועלת כלכלית ישירה מחד, ומאידך הם מבטאים עיסוק רוחני המצדיק (או שלא מצדיק) מימון ציבורי לצורך טיפוחו ושימורו.

בניגוד לעמדה נפוצה בישראל, אין שום דבר ברור מאליו במימון הקתדרה לאגיפטולוגיה באוניברסיטה העברית, יותר מאשר במימונה של ישיבת מיר.

אלא שהדברים לא נעצרים בזה, ויש להשוואה בין מימון הישיבות למימון מדעי הרוח הקשר עמוק יותר. למרות שהדבר לא היה חייב להיות כך בפועל, עובדה היא, בכל העולם, שהמוסדות האקדמיים למדעי הרוח אינם מייצגים באף מדינה את הלכי הרוח המקובלים בחברה הכללית. בארצות הברית, למשל, מעל 90% מהלומדים בפקולטות למדעי הרוח תומכים עקבית במפלגה הדמוקרטית. די להיזכר בזהותו של הנשיא הנבחר האחרון כדי להשתכנע שמדובר בתופעה מוזרה. גם בישראל תופעה זו קיימת, וביתר שאת. שורשם ההיסטורי של מדעי הרוח הישראליים בשמאל הרדיקלי של "ברית שלום", שאיחדה את אבות המחקר ההומני הישראלי הוא מן המפורסמות.

מן המפורסמות הוא גם, שתופעה זו מתרחשת פחות בעולם המדעים המדוייקים, שבו הפילוח של הדעות מייצג טוב יותר את פילוח הדעות המקובל בחברה. דבר זה מביא מעצמו למחשבה שמימון ציבורי עבור המוסדות למדעי הרוח איננו דבר מובן מאליו, ומכל מקום, ראוי שיאוזן על ידי מימון מקביל.

זהות טוענת שמימון ממשלתי של מדעי הרוח בישראל מצדיק את מימונן של הישיבות, ולהיפך. כל עוד ישיבות מקבלות תקצוב ממשלתי, סביר שגם המוסדות של מדעי הרוח יקבלוהו, וכן להיפך, מכיוון שמוסדות אלו מבטאים עולמות ערכים אותנטיים המתנגשים בחברה הישראלית, ואין צדק בחיזוק ממשלתי של אחד הצדדים על חשבון השני.

המצב הקיים ומבט לעתיד
כיום ישנן במדינת ישראל מאות ישיבות, ומאות מוסדות אקדמיים העוסקים בתחומי הרוח, הנהנים ממימון ממשלתי ישיר ועקיף. גם אם הדבר איננו מוצא חן בעיני זהות, זוהי עובדה חברתית קיימת עם שורשים היסטוריים עמוקים למדי, ולא ניתן לשנות מציאות זו בן רגע. ומכל מקום, זהות מתנגדת לקיצוץ חד צדדי כלפי אחד משני האגפים של מוסדות ההשכלה הרוחניים הנתמכים בישראל על ידי המדינה.
עם זאת ברור שהכיוון המיוחל הוא הפחתה הדרגתית של התלות של מוסדות אלו בתמיכה הממשלתית מחד, וצמצום הדרגתי של תמיכה זו על עזרתה למוסדות ועל ההגבלות שהיא נושאת עמה מאידך. כך תיפתח הדרך למחקר רוחני ועיסוק תורני - עצמאי, מכובד, שורשי ואותנטי יותר, לטובת כולנו.

הפסקת רישום הנישואין: נישואין כיסוד הקודם למדינה

הנישואין אינם בבעלות המדינה. הנישואין הם מעמודי התווך היסודיים ביותר של האנושות בכל גלגוליה והופעותיה. נישואין היו בעולם לפני שהיתה בעולם יהדות, וגם לפני שהיו בעולם מדינות. רישום הנישואין הוא חידוש היסטורי, ואיננו דבר ברור מאליו כלל. בני אדם התחתנו לפני שהמדינה לקחה אחריות על רישום נישואיהם, ובני אדם ימשיכו להתחתן גם אם המדינה תפסיק לרשום זאת.

זהות סבורה, שההתנגדות להסדרת והגדרת הנישואין על ידי המדינה היא התנגדות מוצדקת מבחינה מוסרית. לא המדינה צריכה לקבוע מלמעלה מה הם נישואין, אלא החברה והקהילה אליה משתייך האדם. הויכוח האמיתי והנוקב בשאלת הגדרת התא המשפחתי וערכי היסוד של החברה כולה הוא ויכוח שצריך להפקיע מידיה של המדינה ולהפקיד בידי הציבור.

המצב כיום
כיום מדינת ישראל רושמת את הנישואין של אזרחיה ומסווגת אותם בהתאם במשרד הפנים ובתעודות הזהות כרווקים, נשואים, גרושים או אלמנים. רישום הנישואין מבוסס על נישואין במדינת ישראל, שעל פי חוק נמצאים בסמכותם של נציגי הדתות השונות, או על נישואין בארצות אחרות שמוכרים במשרד הפנים כנישואין גם בארץ.

מציאות זו היא מורשת הסטטוס קוו מחד, לפיו התחייבה המדינה להפקיד את תחום הנישואין בידיה של הרבנות הראשית, אך להשאיר פתח לנישואין אזרחיים בפועל באמצעות "ייבוא" מעמד הנישואין מארצות אחרות, ומאידך ממורשת ההתערבות של המדינות המודרניות בחיי הפרט וההנחה שהן מסוגלות להגדיר באמצעות החוק את יסודות החיים של אזרחיהן.

בומרנג הכפייה
מראשית שנות המדינה מציאות זו גררה בעיות רבות מאוד. ההכרח להתחתן כדת משה וישראל מחד ומציאותם של פסולי חיתון מאידך עורר תרעומת גדולה מאוד כנגד הרבנות. זאת מצידה, ניסתה בכל השנים לצמצם את תופעת פסולי החיתון למינימום האפשרי גם במחיר של הגמשה קיצונית של הקריטריונים ההלכתיים, עד כדי פקפוק בעצם כשרות התהליך .

זרם עולים לא יהודים שהגיע בעשורים האחרונים יצר מציאות שבה אזרחים במדינת ישראל לא רשאים להתחתן כלל, עד כדי מצבים אבסורדיים.

ובראש ובראשונה, בימינו מתנהל מאבק עיקש ורחב להכרה של המדינה בנישואים חד מיניים כנישואים. מאבק שמבחינה עקרונית כבר הוכרע והמדינה כבר רושמת בתנאים מסויימים גברים ונשים הנשואים לבני מינם כנשואים.

רצונם של אלה שביקשו לעגן את הנישואין כדת משה וישראל כנישואין המוכרים במדינת ישראל הייתה להגן על זהותה היהודית של המדינה, ולהגן על הקדושה בעם ישראל, אך מה שהושג הוא ההיפך הגמור. הכרה רשמית של מדינת ישראל בנישואין חד מיניים היא ההיפך המוחלט מזהות יהודית ממלכתית. למעשה, עצם ההכרה בנישואים אזרחיים שאינם על פי ההלכה כנישואים ממלכתיים מוכרים היא כבר פגיעה מהותית בזהותה היהודית של המדינה, והעובדה שבמדינת ישראל אסור להתחתן בנישואים אזרחיים, אינה משנה את עובדת הכרתה בהם.

הפסקת הרישום
זהות סבורה, שזהותה היהודית של המדינה תיפגע הרבה פחות, ואילו החירות של תושביה תגדל הרבה יותר אם עצם רישום הנישואין על ידי המדינה יופסק כליל. הנישואין במהותם אינם בבעלותה של המדינה להעניק או לקחת והכרת המדינה בנישואין לא אמורה להעלות או להוריד מערכם, המוגדר על ידי החברה בה הם מתקיימים. זהות סבורה, שאין למדינה את הזכות להגדיר עבור אזרחיה אם הם נשואים או לא. אין זה עניינה.

אז איך מתחתנים?
לא המדינה מחתנת. אנשים מתחתנים. גם היום, וגם בעבר. שום דבר לא ישתנה בשטח חוץ מההיבט המשפטי. אנשים שיחליטו להתחתן - יתחתנו כפי שירצו, בסוג הטקס שיבחרו ובאופן שיתאים להם.
זהות סבורה, שכשם שכיום רוב מוחלט של ציבור המתחתנים בישראל מתחתן בחתונה יהודית מסורתית, כך הדבר גם ימשיך, ואף יגבר ויהפוך טבעי ואמיתי יותר בהיעדר רכיב הכפייה. עם זאת, הדרך בפני אפשרויות החתונה האחרות תהיה פתוחה, כראות עיניהם של בני הזוג.

כאשר העוקץ של הכרת המדינה בנישואין מוסר, יורד גם גובה להבות הויכוח הציבורי. גם אנשים המתנגדים בכל ליבם לנישואים חד מיניים לא יטענו שזו זכותם למנוע מאנשים לחיות ביחד כרצונם על פי השקפתם ולקיים בעצמם עבור עצמם וחבריהם טקסים כראות עיניהם. מנגד, גם אנשים הדוגלים ברמה בנישואים חד מיניים לא ידרשו הכרה במעמדם, כאשר הכרה זו תהיה לא רלוונטית.

נישואין על ידי הרבנות ותקן החופה

הרבנויות המקומיות, בדמות בתי הדין יוכלו להמשיך להציע לציבור לערוך חופות, אך ללא המונופול השמור בידן כעת. כל מי שירצה יוכל חוקית לערוך חופות ו"להתחרות" בחופות אלו. עם זאת שיווק חופות יוסדר על פי התקינה המפורטת להלן במטרה למנוע את הונאת הציבור.

שיווק חופות ותקן החופה
משמעותו של המושג חופה במדינת ישראל איננו נזיל ומופשט, אלא ברור ומוגדר: "סתם חופה" - זו חופה על פי ההלכה המקובלת בעם ישראל מדורי דורות, כלומר "חופה אורתודוקסית". אלא שמושג זה, כמו רבים ממושגי היהדות המשפטיים וההלכתיים והמקצועיים איננו ברור מאליו לציבור . על מנת למנוע הונאה ושימוש לרעה בחופש החדש, הרבנות הראשית תגדיר תקן הלכתי של חופה. תקן זה יגדיר את הנדרש מעורך החופה, על מנת שהחופה שלו תעמוד בקריטריונים של חופה על פי ההלכה היהודית המקובלת. התקן הזה לא יהיה כפוי, ולא יהווה תנאי לביצוע החופה. התקן כן יהווה תנאי חובה בשיווק. כלומר, כל מי שמפרסם את שירותיו כעורך חופות עבור הציבור יחוייב להבהיר בצורה בולטת ונגישה בתוך פרסומיו האם החופות אותן הוא משווק עומדות בתקן ההלכתי של הרבנות או לא.

פרסום שקרי בנוגע לעמידה בתקן יהווה עילה לתביעה משפטית, לקנסות ולסנקציות כמו בכל מקרה של הונאה בתקנים. זהות מדגישה, שלא מדובר ברשיון לעריכת חופות, אלא בהגדרת תקן שעורכי החופות צריכים להתייחס אליו. כמו כן, זהות סבורה, שאין צורך באכיפה אקטיבית של התקן, אלא די בערנותו של הציבור שיתלונן במקרים של חריגה.

ההשלכה המשפטית - על-פי ההסכם שייחתם
ההשלכה המשפטית של חתונה תהיה תלויה בהסכם המשפטי שהמתחתנים יחתמו, והסכם זה יהיה הממשק של הנישואין שלהם עם המדינה, אם וכאשר הם יצטרכו את התערבותה.

המעמד של נישואין יהיה מעמד של חוזה בין שני צדדים, כתלות בחוזה שיחתמו המתחתנים לכל דבר ועניין, וכפי שנוהגים בכל חוזה. הפרת החוזה תהווה עילה לתביעה בבית המשפט, ובית המשפט יפסוק על פי החוזה.

השלכות על חקיקה
לצעד של ביטול רישום הנישואין תהיה השפעה משמעותית על שורה ארוכה של חוקים בהם יש התייחסות למעמד האישי של האזרח. כל החוקים הללו יעברו שינוי בהתאם, כך ששאלת רישום הנישואין תהיה לא רלוונטית עבורם .

קדושת הנישואין ביהדות וחשש הפיצול של עם ישראל
הנישואין כדת משה וישראל הן יסוד הקדושה ביהדות, והיחס אליהן מבחינה הלכתית הוא יחס של חרדת קודש בהתאם. הסטנדרטים הרופפים של נאמנות ויציבות התא המשפחתי המקובלים כיום בארצות רבות מעולם לא נתפסו כמשהו סביר בעיני היהדות שהתא המשפחתי שלה היה מאז ומעולם נושא דגל היציבות, המחויבות והקדושה.

כנגד הפקעת השליטה (החלקית) של הרבנות הראשית בנישואין בישראל עולה לא פעם טענת פיצולו של עם ישראל שתיגרם עקב הכנסת אפשרות של נישואין שלא כהלכה וריבוי פסולי החיתון שלא יאפשר ליהודים שומרי מצוות להתחתן עם כאלה שאינם.

חשש זה נובע מדאגה של ממש לשלמותו של ישראל, שגם זהות מזדהה איתה ושותפה לה. אלא, שהחשש הזה הוא ברובו חסר יסוד. במציאות של היום יש צורך בכל נישואין דה-פאקטו בבדיקת ייחוס. צורך זה איננו דבר בדיעבד ביהדות, אלא חלק יסודי מתהליך הנישואין בישראל מדורי דורות על מנת למנוע בעיות אלה בדיוק. כמו כן, נישואין שלא בחופה וקידושין אינם גורמים לילדים להיות פסולי חיתון אלא אם כן מדובר בנישואין עם כאלה שאינם יהודים .

ההצעה של זהות תגרור בעיקר חזרה פשוטה למציאות הקלאסית של נישואין בעם ישראל. הרוב שיבחר ככל הנראה בנישואין על פי ההלכה, יידרש על ידי בית הדין שעורך את החופה או בחופות על פי התקן, להציג כתובות של ההורים, ולהביא עדי רווקות כמקובל. בהיעדר כתובה של ההורים יתבצע תהליך בירור יהדות, שבסופו המוצלח לא תהיה מניעה לעריכת החופה.

לעומת זאת, יהודי שיבחר להתחתן עם יהודיה שלא במסגרת חופה וקידושין לא יגרום לילדיו להיות פסולי חיתון כלל, אלא פשוט יגרום לכך שהם ייאלצו להוכיח את יהדותם כאשר הם יבחרו להתחתן על פי ההלכה, ממש כפי שקורה היום לכל הנשואים אזרחית וילדיהם, ובפרט לרוב המוחלט של עולי ברית המועצות לשעבר.

מה אנחנו מרוויחים?
חירות. הרווח המרכזי לאזרח בישראל הוא שהמדינה מפסיקה להיות צד בשאלת "מהי משפחה". השאלה הזו, שהיא תשתית החברה כולה, ובפרט תשתית היהדות - תוכרע על ידי החברה הישראלית, ובפרט על ידי היהודים עצמם, ללא האפשרות להפעיל את המדינה כמכשיר כפייה לאחד הכיוונים.

כמו כן, יש לציין בצער שמערך עריכת החופות, כמו כל מערך מונופוליסטי נהיה נגוע לא פעם בשחיתות ובעצלות בירוקרטית, מבלי להכליל. תופעה מצערת זאת היא אחד הגורמים העמוקים ביותר של אנטגוניזם ושנאה כלפי היהדות, ובפרט כלפי היהדות הממוסדת. כל זאת, במקום שהנישואין כדת משה וישראל יהפכו להיות עוגן טבעי משמח ויסודי לזהות היהודית של הציבור היהודי רובו ככולו.

זהות סבורה בנוגע לחתונה, כמו בשאר התחומים, שבהינתן החירות לציבור לבחור, הציבור יבחר בזהות היהודית השורשית שלו וימשיך לדבוק בה מבחירה ואהבה.

להורדת המסמך המלא

המצע המלא להורדה ↓
© כל הזכוות שמורות למפלגת זהות   |   תקנון