חירות האזרח וביטחון פנים

תקציר

חלק ראשון: חירות האזרח וביטחון הפנים

מפקד המשטרה המקומית - נבחר ציבור

  • מפלגת זהות תעביר לקהילות את הזכות לבחור את מפקדי המשטרה שישרתו אותן. מפקד המשטרה כזה ינחיל את התפיסה שהמשטרה פועלת למען האזרחים ובשליחותם.
  • מפקד שירצה להיבחר מחדש, יוודא שפקודיו מתייחסים לאזרחים כראוי ומקפידים לשמור על זכויותיהם.
  • בעקבות זאת, גם יחסם של האזרחים למשטרה ישתפר ושיתוף הפעולה בין האזרחים למשטרה יגבר.

חיסול אלימות המשטרה

  • כשמפקדי התחנות המקומיות ייבחרו על ידי התושבים, היחס לאזרחים ישתנה. מפקדי המשטרה המקומית יוודאו שפקודיהם נוהגים באזרחים באדיבות ובמקצוענות.
  • במקביל, תוגבר הענישה והפיקוח על עבירות אלימות של שוטרים כלפי אזרחים. שוטרים אלימים יישאו בעונש מרתיע ויהיו חשופים לתשלום פיצויים לנפגעים, מכיסם הפרטי.

ביטול המאגר הביומטרי

  • הקמת מאגר ביומטרי מרכזי תפגע פגיעה חמורה ובלתי הפיכה בפרטיותם ובחירותם של אזרחי ישראל.
  • שיקולי הביטחון אינם מצדיקים את הקמת המאגר. ניתן לפתור את בעיית זיוף התעודות באמצעות תעודות חכמות המכילות מידע ביומטרי מוצפן ומתומצת, מבלי להקים מאגר מרכזי.
  • מפלגת 'זהות' תבטל לאלתר את החוק הביומטרי, ובפרט את המאגר הביומטרי, ותשיב לאזרח את פרטיותו וחירותו.

הפסקת רדיפת צרכני הקנאביס

  • במדינת ישראל יש מאות אלפי צרכני קנאביס פעילים ויותר ממיליון תושבים שהשתמשו בקנאביס לפחות פעם אחת. הקנאביס אינו מסוכן ואינו ממכר יותר מחומרים אחרים שצריכתם חוקית, כמו אלכוהול וטבק.
  • אין כל הצדקה לכוח האדם ולמשאבים הרבים שהמשטרה משקיעה בפעילות אכיפה נגד קנאביס, פעילות שעלותה לציבור הישראלי היא מאות מיליוני שקלים בכל שנה.
  • מעבר לכך, אין שום הצדקה להעניש את משתמשי הקנאביס, שאינם פוגעים באיש, וודאי שאין הצדקה להרשיעם בפלילים.
  • זהות מציעה לגליציה מלאה ומפוקחת של קנאביס, שתתבסס על ההגבלות על מכירת אלכוהול ועל ההגבלות הנהוגות על קנאביס במקומות בהם הוא חוקי.
  • השימוש הפרטי בקנאביס ובמרכיביו, גידולם באופן לא מסחרי, אחזקתם או רכישתם לא יהיו עבירות. הגיל המזערי לרכישת קנאביס יהיה 21.
  • מכירה או אספקה של קנאביס לאדם שצעיר מהגיל המזערי תהיה עבירה פלילית, כשם שאספקה או מכירה של אלכוהול לקטין היא עבירה פלילית
  • תיאסר מכירת קנאביס ומרכיביו במקומות בילוי, כאשר העונש על כך יהיה קנס.
  • בית עסק שיהיה מעוניין למכור או לגדל קנאביס או את מרכיביו יזדקק לרשיון עסק מתאים.

שבי לאויבים במקום מעצר מנהלי לכולם

  • ישראל מסרבת להכיר בכך שהיא נמצאת במלחמה מול אויבים המבקשים לפגוע בריבונותה או להשמידה. לכן, המדינה מתייחסת לאויביה כאל פושעים ומטפלת בהם באמצעות מערכת המשפט שלה.
  • בשל העיוות הזה, המדינה התרגלה להשתמש בכלי הנקרא מעצר מנהלי, שבו נשללות מהחשודים זכויותיהם הבסיסיות. השימוש במעצרים מנהליים נותן למדינה כוח רב מדי ופוגע בזכויות הפרט.
  • זהות תאסור על השימוש במעצר מנהלי. מדינת ישראל תכיר באופן רשמי  בכך שהיא נמצאת במלחמה ותלמד להבדיל בין אויבים ובין פושעים.
  • אויבים יישבו או יוגבלו באופן אחר בהתאם לנסיבות, כמקובל בדיני המלחמה.
  • השבי לא יהיה אמצעי ענישה. השבויים יקבלו את היחס המקובל מתוקף מעמדם כשבויים.
  • פושעי מלחמה יועמדו לדין צבאי על פשעיהם.
  • פושעים יישפטו במערכת המשפט הפלילית וימוצה עמם הדין.

הזכות לשאת נשק

  • הזכות להגנה עצמית היא זכות אדם יסודית.
  • זהות מאמינה כי הזכות לשאת נשק להגנה עצמית נובעת ישירות מהזכות להגנה עצמית.
  • בזמן אמת, מן הרגע שבו מתגלה הסכנה ועד הרגע שבו כוחות הביטחון מגיעים לזירה, האזרח נאלץ להגן על עצמו ועל הסובבים אותו – והאמצעים לכך צריכים להיות זמינים לו.
  • למדינה יש סמכות להגביל את זכותו של אדם להגנה עצמית רק אם הוא מסכן את הציבור, במזיד או בשגגה.
  • כצעד ראשון למימוש העקרון הזה – אנו נתיר לכל יוצא צבא ללא עבר אלים וללא מגבלות גופניות ונפשיות ידועות לקבל רשיון לשאת נשק להגנה עצמית, בכפוף להשלמת קורס שימוש באקדח.
  • במקביל, אנו נגבש תוכנית כדי להרחיב את ההיתר מיוצאי צבא בלבד לכל אזרחי ישראל.
  • על פושעים בעלי רקע אלים ייאסר להחזיק נשק ברשיון.
 

חירות האזרח וביטחון הפנים

מפקד המשטרה המקומית - נבחר ציבור
בבסיסו של ההסכם בין האזרחים לבין מדינותיהם, האזרחים מוותרים על חלק מחירותם ומפקידים בידי המדינות את הסמכות להפעיל כוח. בתמורה, המדינות שומרות על ביטחונם של האזרחים ומגינות על החירויות הנותרות שלהם מפני איומים חיצוניים ופנימיים. אולם טבע האדם והניסיון ההיסטורי מלמדים כי הויתור על החירות עלול להפוך למדרון חלקלק, שכן כל גורם שמקבל כוח ישאף תמיד לשמרו ולהגדילו. כדי לבלום את המגמה הזאת נדרשת מעורבות פעילה של האזרחים.

המשטרה איננה יוצאת דופן. כמו כל גוף ממלכתי מונופוליסטי, המשטרה רוצה להרחיב את סמכויותיה ולקבל עוד משאבים. הדבר מוביל באופן טבעי לעיוות ביחסים שבין האזרח והשוטר. האזרחים מפסיקים להיות לקוחות ובמקום זאת הופכים להיות מופע צדדי, או אפילו מכשול, בניסיון של ראשי המשטרה לצבור כוח וסמכויות. מעיוות זה נובעות התנהגויות שליליות רבות, שנפוצות מדי בקרב שוטרי ישראל: החל בחוסר אדיבות בסיסית, עבור בהיטפלות לעוברי אורח ובביצוע חיפושים ללא חשד סביר, וכלה בעימותים אלימים ומיותרים עם אזרחים, שמסתיימים לעתים קרובות מדי בהגשת תלונה על תקיפת שוטר נגד מי שמעז להתלונן.

על מנת לתקן את העיוות, יש לאפשר לאזרחים להיות מעורבים בפיקוח על המשטרה ובקביעת סדרי העדיפויות שלה. מפלגת זהות תאפשר מעורבות כזאת בכך שתעביר לקהילות את הזכות לבחור את מפקדי המשטרה שישרתו אותן .

כאשר הקהילה תבחר את מפקד המשטרה המקומי, היחסים בין השוטרים לבין האזרחים יחזרו למצבם התקין. מפקד המשטרה יבין שהוא פועל למען האזרחים ובשליחותם, וינחיל את התפיסה הזו לשוטרים שתחת פיקודו. מפקד שירצה להיבחר מחדש, יוודא שפקודיו מתייחסים לאזרחים באדיבות וביעילות, ומקפידים לשמור על זכויותיהם. כאשר השוטרים יקדישו את מרב מאמציהם לשירות הקהילה, מעמדם בקהילה יעלה בהתאם. במקום שהאזרחים יחששו מהשוטרים ויחשדו בהם, הם יכבדו אותם ויסמכו עליהם. בקהילה כזאת, סביר הרבה יותר שהאזרחים ידווחו על פשעים וישתפו פעולה עם המשטרה בעת הצורך.

ביטול המאגר הביומטרי
מאגר ביומטרי הוא מאגר ממוחשב של נתונים ביומטריים, כגון טביעות אצבעות ותווי פנים. בניגוד לתעודת זהות ביומטרית, שמאפשרת הגנה על הנתונים הביומטריים מפני דליפה, מאגר ביומטרי הוא אוסף דיגיטלי של הנתונים הללו, שנשמר באופן בר-חיפוש. מאגר כזה מאפשר זיהוי של אדם בלי צורך בתעודה, ללא הסכמתו ולפעמים גם ללא ידיעתו .

הבדל אחד בין מאגר של נתונים ביומטריים למאגר אחר, למשל של ססמאות או של כרטיסי אשראי, הוא שססמה או כרטיס אשראי אפשר לבטל ולהחליף במקרה שהם דלפו, ואילו טביעות אצבעות ותווי פנים לא.

הבעיה המוצהרת שהמאגר הביומטרי נועד, כביכול, לפתור היא הנפקת תעודות זהות ישראליות על ידי מתחזים. אכן יש בעיה כזו אך ניתן לפתור את הבעיה באמצעות תעודות חכמות המכילות מידע ביומטרי "מוצפן", כגון מידע הקשור לטביעות אצבע, מבלי אפשרות לאחזר את המידע ומבלי צורך במאגר מרכזי.

הסכנה לפשיעה חמורה באמצעות נתונים, שדליפתם מן המאגר היא רק עניין של זמן, גדולה לאין ערוך מן הסכנה הקיימת היום הכרוכה בזיוף המסמכים. השורש לרצונה של המדינה בקיום מאגר כזה נעוץ בסיבה אחרת. למשטר יש נטייה טבעית לשאוף להרחבת סמכויותיו על חשבון חירויות האזרח – והתירוץ האולטימטיבי לכך הוא בדרך כלל ביטחון האזרחים. החזקת מידע על האזרחים הוא כוח המצוי בידיו של השלטון, וככל שהמידע הזה רב יותר, כך גדול כוחו של השלטון.

במקרה של המאגר הביומטרי האיוולת זועקת לשמים, שכן כאמור ישנם פתרונות לכל הבעיות שהמאגר בא לפתור באופן רשמי, ללא מאגר. תעודה חכמה המכילה מידע ביומטרי מוצפן ומתומצת תאפשר הגנה מפני כל הזיופים, ללא הסכנות והבעיות של מאגר ביומטרי.
מפלגת 'זהות' תבטל לאלתר את החוק הביומטרי, ובפרט את המאגר הביומטרי, ותשיב לאזרח את פרטיותו וחירותו.

הפסקת רדיפת צרכני הקנאביס
במדינת ישראל יש, על פי ההערכות, מאות אלפי צרכני קנאביס פעילים ויותר ממיליון תושבים שהשתמשו בקנאביס לפחות פעם אחת. הקנאביס אינו מסוכן ואינו ממכר יותר מחומרים אחרים שצריכתם חוקית, כמו אלכוהול וטבק. רובם המוחלט של המשתמשים בקנאביס הם אנשים נורמטיביים, שאינם פוגעים באיש במעשיהם.

היות שכך, אין כל הצדקה להתייחס לצרכני קנאביס כאל עבריינים החייבים ברישום פלילי . אין כל הצדקה לעונש החמור על צריכת קנאביס - עד שלוש שנות מאסר בפועל. אין כל הצדקה גם לכוח האדם ולמשאבים הרבים שהמשטרה משקיעה בפעילות אכיפה נגד קנאביס, פעילות שעלותה לציבור הישראלי היא מאות מיליוני שקלים בכל שנה. מעבר לכך, ישנה סכנה גדולה שהמדינה תנצל לרעה את האיום התלוי מעל ראשם של ישראלים רבים שלא פגעו באיש.

אנו מבקשים ליצור תשתית חוקית שתאפשר לגדל ולסחור בקנאביס באופן חוקי, גם למטרות שאינן רפואיות, שבה כל אדם בוגר המעוניין בכך יוכל לצרוך קנאביס מבלי לעבור על החוק. לצורך כך יש ליצור תקנות כדי לוודא שרכישת קנאביס תעשה בצורה מודעת ועל ידי אנשים בוגרים, מבלי ליצור מגבלות שכל תכליתן להקשות על רכישה כזאת או להניא מפניה.

זהות תפעל ללגליזציה אחראית של השימוש והסחר בקנאביס ובמרכיביו, תוך קביעת תקנות מתאימות - בדומה לתקנות ולהגבלות על המסחר באלכוהול. כמו כל סוגי הרגולציה, צריך יהיה לבחון את הצורך גם בתקנות אלה ולעדכן אותן מעת לעת, בהתאם ללקחים שיופקו מהמתרחש בישראל ומתהליכים דומים במדינות אחרות בעולם. אלו הם התנאים העיקריים שמפלגת זהות תאמץ בשלב הראשון:
● השימוש בקנאביס ובמרכיביו, גידולם באופן לא מסחרי, אחזקתם או רכישתם לא יהיו עבירות.
● הגיל המזערי לרכישת קנאביס יהיה 21, והעונש על מכירה או אספקה של קנאביס או מרכיביו לאדם הצעיר מהגיל המזערי לרכישה יהיה זהה לעונש על מכירת או אספקת משקה משכר לקטין, כאשר האחריות תהיה על המוכר או הספק ולא על הרוכש.
● תיאסר מכירת קנאביס ומרכיביו במקומות בילוי. העונש על מכירה כזו יהיה קנס כספי.
● בית עסק שיהיה מעוניין למכור קנאביס או מרכיביו יזדקק לרשיון עסק מתאים, בדומה לזה שנדרש היום כדי למכור אלכוהול. המטרה היחידה של הרישוי תהיה לוודא שבית העסק יבהיר ללקוחות שהם רוכשים מוצרי קנאביס ויציית לתקנות, ובעיקר לתקנה האוסרת על מכירה או אספקה ללקוחות הצעירים מהגיל המזערי. הפרת התקנות תהיה עילה לפסילת הרשיון.

שבי לאויבים במקום מעצר מנהלי לכולם
קיים מתח מובנה בין חירות הפרט ובין המציאות של מצב מלחמה. מלחמות, מעצם הווייתן, אינן מתקיימות בין פרטים אלא בין ישויות קולקטיביות. במלחמה, החובה המוחלטת לשמור על זכויות הפרטים נדחית מפני אילוצי המציאות ומפני זכותה וחובתה של כל מדינה להגן על עצמה ועל אזרחיה. עקרון זה מובן היטב ומקובל בעולם, ועל פיו נקבעות נורמות של יחס לאויב - הן ללוחמים והן לאוכלוסיה אזרחית.

בין היתר, העיקרון הזה מאפשר למדינה לשבות את אויביה. המדינה אינה יכולה לשפוט ולהעניש אויב על כך שהוא נלחם בה, בהינתן שהוא נלחם לפי הנורמות המוסריות המקובלות ולפי דיני המלחמה. עם זאת, היא יכולה לשבות אותו או להגביל את פעולותיו ואת תנועתו בדרך אחרת על מנת להגן על בטחונה ועל בטחון אזרחיה ולוחמיה. בשעת מלחמה, שבי נחשב למענה הצודק וההומני ביותר לאיום של האויב על בטחון המדינה.

במשך עשרות שנים, למרות המציאות בשטח, מדינת ישראל מסרבת להכיר בכך שהיא נמצאת במלחמה מול אויבים המבקשים לפגוע בריבונותה או להשמידה. מכיוון שהמדינה אינה מכירה במלחמה, היא אינה מכירה באויבים כאויבים. המדינה מתייחסת לאויביה כאל פושעים ומטפלת בהם באמצעות מערכת המשפט שלה. אלא שמערכת המשפט אינה ערוכה לטפל באויבים, כפי שידעו מנסחיהם של דיני המלחמה. כדי להתמודד עם כך, המדינה אימצה את פתרון הכלאיים שנקרא מעצר מנהלי.

מעצר מנהלי הוא כלי שמאפשר למדינה להחזיק באדם בתנאי כלא לתקופות ארוכות ולחקור אותו ללא משפט, ללא הצגת הראיות נגדו, ללא האשמה בפשע וללא מתן זכות להתייעץ עם עורכי דין. הדבר מביא לפגיעה חמורה בזכותם של העצורים המנהליים להליך משפטי הוגן.

הכוח שהיכולת להשתמש במעצר מנהלי נותנת למדינה הוא כוח משחית. המדינה יכולה לעקוף באמצעותו את כל המנגנונים שמאפשרים משפט צדק, בלא שום שקיפות או ביקורת. מדינת חירות אינה יכולה להחזיק בכוח כזה.

טעות לחשוב שהכלי הזה משמש את המדינה רק נגד אויבים. אמנם רוב העצורים הם חשודים בטרור, אך חלקם נחשד בעבירות אחרות שאינן מלחמתיות בטבען וחלקן אפילו אינן אלימות. גם האפשרות להשתמש במעצר מנהלי נגד אנשי הפשע המאורגן הועלתה לא פעם, בין היתר על ידי יצחק אהרונוביץ' בהיותו השר לביטחון פנים. כל זמן שלמדינה יש זכות לבצע מעצרים מנהליים, אין דרך של ממש להגביל את השימוש בהם.

זהות תאסור על השימוש במעצר מנהלי. מדינת ישראל תכיר באופן רשמי בכך שהיא נמצאת במלחמה ותלמד להבדיל בין אויבים ובין פושעים. אויבים יישבו או יוגבלו באופן אחר בהתאם לנסיבות. הם לא יואשמו, לא יישפטו ולא יזכו ליחס של פושעים, אלא אם הפרו את דיני המלחמה. פושעים יישפטו במערכת המשפט הפלילית וימוצה עמם הדין, תוך שמירה על זכותם למשפט הוגן. אין זה אומר שהענישה כלפיהם תהיה חמורה פחות מהצעדים שיינקטו כלפי אויבים, כולל אויבים שפשעו, אבל היא לא תיעשה באותן מסגרות.

המושג "פגיעה בביטחון המדינה" רחב מדי ואינו מתאים להגדרת האויב. המדינה תוכל להכריז על מדינות זרות או על ארגונים חמושים הפועלים נגד ישראל ואינם שייכים לממשלה כעל התארגנויות עוינות. אויב יהיה אדם הנלחם במסגרת התארגנות עוינת או שנאמנותו נתונה לה, אדם שפעל לפגוע בריבונות הישראלית או לסכן את קיומה של המדינה למען מטרות עוינות , או חבר בארגון שאלו הן מטרותיו.

השבי אינו אמצעי ענישה ואסור יהיה להשתמש בו ככזה. הוא נועד אך ורק למנוע מהאויב להזיק למדינה ואין בעצם שביית האויב הבעת עמדה מוסרית כלפיו. המדינה תהיה חייבת לשמור על שלומם ועל כבודם של שבוייה. המדינה תהיה רשאית לחקרם , להחזיק בהם או להחליפם במסגרת חילופי שבויים. ככלל, בסיומה של המלחמה הצדדים הלוחמים משחררים את שבוייהם, אלא אם אותם שבויים נשפטים על הפרת דיני המלחמה.

למדינה יש זכות לשפוט אויבים שהפרו את דיני המלחמה כשפעלו נגדה, גם בזמן שהם שבויים. גם דיני המלחמה המקובלים מכירים בכך. מי שיואשם בהפרת דיני המלחמה יהיה זכאי למשפט צדק, אם כי הוא לא יישפט במערכת המשפט האזרחית והאופן שבו תובטח זכותו למשפט צדק יהיה שונה מהאופן בו מובטחת זכות זו לאזרח שפשע. קיימות הגדרות המקובלות בעולם למשפט צדק למי שהפר את דיני המלחמה ומדינת ישראל תשפוט לרוחן.

עלינו להכיר במלחמה - ולנצח בה. המלחמה מביאה להפרה בלתי נמנעת של זכויות הפרט, הן של אזרחי המדינה והן של בלתי-מעורבים באזורים שבשליטת האויב. אי-הכרה במצב המלחמה וניהולה בעצלתיים ובעצימות נמוכה במשך עשורים גרמו לשחיקה מתמשכת במעמדן של זכויות הפרט, בנוסף לקרבנות רבים בגוף ובנפש ולנזקים לרכוש ולמשק שניתן וצריך היה למנוע. על מנת שנוכל להפסיק לסבול מפגעי המלחמה, עלינו לנצח במלחמה - ולהביא את השלום.

חיסול אלימות המשטרה
תפקיד המשטרה הוא לא לשפוט ולא להעניש, אלא למנוע עבירות על החוק. אולם בישראל, גם אם לא ביצעת כל עבירה, נעצרת לשווא ושוחררת, תידרש למסור טביעות אצבעות, ואם צריך הן יילקחו ממך בכח, בניגוד למה שנעשה בעבר. אתה תידרש לחתום על ערבות, ואם תסרב יוארך מעצרך בתואנות שונות ומשונות, למרות שאין לכך שום סיבה ועוד ועוד.

למעשה, המשטרה נמצאת במאבק כיפוף ידיים מתמיד מול האזרח וחירותו. האזרח הישראלי מעדיף שלא להיתקל בשוטר ובוחר שלא להסתייע בו. אזרח שלא מצא חן בעיני המשטרה יכול למצוא עצמו בקלות חשוף לאלימות משטרתית חמורה ומואשם בעקבות זאת בעצמו בתקיפת שוטר, ולאחר מכן לנהל משפט, ולהזדקק להוכיח שההיפך הוא הנכון. למערכת יש את כל הזמן – הרי האזרח הוא זה שמממן אותה. לאזרח הקטן אין שום כח ממשי מולה, ומעטים המקרים בהם תוכח צדקתו .

השוטר צריך לראות עצמו כמשרת ציבור. כשמפקדי התחנות המקומיות יבחרו על ידי התושבים, יחול מהפך בתודעת השוטרים. עברות של אלימות שוטרים סתמית כלפי אזרחים צריכות לשאת עונשים מרתיעים מאוד – כולל פיצוי כספי נכבד ממשכורתו של השוטר.

היחס למרי אזרחי בלתי אלים
מדינות החירות המפותחות הכירו בכך, שישנם מצבים המצדיקים מעבר פורמלי על החוק. נורמות וכללי התנהגות במקרים כאלו, הפכו לאחד מיסודותיה של הדמוקרטיה המודרנית. כאשר מדובר ביחידים, מדובר בסרבנות אידאולוגית; ואילו כאשר מדובר בציבור שלם, מדובר ב"אי ציות אזרחי מנומס", או בתרגום הלא מדויק שהשתרש בארץ: "מרי אזרחי בלתי אלים". המרי האזרחי ההמוני נושא מסר משמעותי הרבה יותר מסרבנותם של בודדים. ציבורים רחבים שאינם מסוגלים עוד להשלים עם עוולות השלטון, ומוכנים לעבור על החוק בצורה פסיבית, תוך תשלום המחיר הכרוך בכך, מצביעים על עוול קיצוני ששלטון חסר רגישות הוליך את נתיניו לתוכו.

התפרצות רחבה של מרי אזרחי הינה מבחן מצוין למהותו הדמוקרטית של השלטון. האדם הפשוט אינו מעוניין מטבעו לעבור על החוק, אלא לדאוג לחייו התקינים, למשפחתו ולפרנסתו. האזרח הקטן מעוניין באופן טבעי להיות מובל על ידי הנהגה ברורה, ולציית לה. הציות הינו טבע אנושי, ושבירת מחסום הציות הינה פעולה הנוגדת את טבע האדם. ציבור שלם היוצא לרחובות בצורה מרוסנת (בשונה מאספסוף), תוך נכונות למעבר על החוק ותשלום המחיר, חייב להדליק נורה אדומה אצל כל שלטון דמוקרטי, נורה הזועקת באותיות קידוש לבנה: הפרתם את כלל המשחק – לא הכללים הפורמליים, אלא הכללים החשובים יותר, התשתית הבסיסית, עליה נשענים ערכי הלאום. שלטון המתעלם ממחאה שכזאת – גם אם החוק לצידו – אינו יכול להתהדר בתואר "דמוקרטי". הקו הברור הנמתח בין החיוב בשמירת החוק והסדר, ובין הצורך הנדיר אך החיוני בהפרתו במצבים מסויימים – מאפשר קיום וביצור של שני העקרונות כאחד, גם עיקרון שמירת החוק, וגם העיקרון המוסרי.

מקובל כיום כי בכל המקרים שבהם פרץ "מרי אזרחי" בדמוקרטיות המערביות, קידם מרי זה את שלטון החוק והדמוקרטיה באותן מדינות, ומנע עיוותים מוסריים קשים אשר פשו בממסדיהן. מדובר כאן בכלי מאזן חשוב מאין כמותו נגד שרירות הלב השלטונית, כלי שתמיד היטיב עם המדינות שקיבלוהו עליהם, ומעולם לא הוביל לאנרכיה .

בישראל, מאז הקמתה, לא התפתח יחס שכזה כלפי מושג המרי האזרחי, ובכל פעם שכלי זה נוסה על ידי אזרחים, שניסו למחות באופן בלתי אלים תוך כדי מעבר על החוק כנגד מדיניות שנתפסה בעיניהם כעוולה יסודית, תגובת המדינה הייתה דיכוי של התופעה באלימות, תוך כדי ניסיון תמידי לצייר את המפגינים בתור הצד האלים, שהאלימות כנגדו היא הכרח בל יגונה.

מפלגת זהות, שצמחה משורשיה של תנועת "זו ארצנו", שחוותה על בשרם, גבם ועצמותיהם של מפגיניה הפאסיביים את אלימותם הקשה של השוטרים, שנשלחו לשם כך ועל דעת כך על ידי ממשלת ישראל, רואה מציאות זאת כחולי מוסרי שיש לבער מהנוף הישראלי.

מעבר לכך, גישה זו של המדינה היא היא האחראית על צמיחתן של קבוצת שוליים אלימות ברחבי הקשת הפוליטית. כאשר הממשלה לא מסוגלת להתייחס בנחישות לא אלימה למפגינים פאסיביים, ובכך לתת לעם לבטא את התנגדותו למדיניותה, ובוחרת במקום זה את דרך ההפחדה הכוחנית, היא מזמינה התנגדות אלימה ישירה מצד מי שמתייאש מהיכולת להשפיע על הציבוריות בדרכים לא אלימות.

זהות מתחייבת להוביל מדיניות המבחינה בין מחאות אלימות למחאות בלתי אלימות, ומתחייבת להימנע משימוש באלימות כלפי מאבקים שאינם אלימים, אפילו אם יש בהם מעבר על החוק. יש די והותר כלים משפטיים בידי המדינה להתמודד עם הפרת חוק, וממשלה הבטוחה במדיניותה לא צריכה לחשוש משפיטתם של מפגינים המוכנים לעבור על החוק במלוא חומרת הדין על עברותיהם. השימוש המשטרתי באלימות צריך להיות מוגבל אך ורק להתמודדות עם הפגנות אלימות באמת.

אנו מאמינים שכאשר הממשלה תכיר בהבדל היסודי בין מרי אלים למרי שאיננו כזה, גם יכולתה להתמודד עם הפגנות אלימות באמת תגדל מאוד, כי כאשר המשטרה אלימה כלפי כולם - אין לה לגיטימציה ציבורית להיות אלימה כלפי איש. כאשר יהיה ידוע שהמשטרה מפעילה כוח רק כנגד מי שמפעיל כח בעצמו, תהיה בידה הלגיטימציה המלאה הדרושה על מנת לפעול במלוא העוצמה נגד כל מי שמנסה לכפות את עצמו על החברה באלימות.

הזכות לשאת נשק
הזכות לשאת נשק נובעת ישירות מהזכות להגנה עצמית. גם כאשר האזרחים מפקידים בידי המדינה את הזכות להפעיל כוח, הם אינם מוותרים על זכותם היסודית להגן על חייהם, על חיי משפחותיהם ועל חייהם של הסובבים אותם מפני איום מיידי באלימות. זוהי זכות שאין לוותר עליה, ולו בגלל שמן הרגע שבו מתגלה הסכנה ועד הרגע שבו כוחות הביטחון מגיעים לזירה, אין בנמצא אדם אחר שיוכל להגן עליהם.

כאשר המדינה מונעת מהאזרחים להחזיק נשק להגנה עצמית, היא חותרת תחת הזכות הזאת. הטענה של המדינה היא שהדבר נעשה למען בטחוננו, אך אין בכך ממש. אלו שמושפעים מהאיסור לשאת נשק הם בעיקר אזרחים שומרי חוק. לפושעים יש כבר היום גישה לנשק לא חוקי ואין להם חשש להחזיק בו. מלבד זאת, על פושעים בעלי רקע אלים ייאסר להחזיק נשק ברשיון בין כה וכה. למעשה, אם יותר לאזרחים להחזיק נשק להגנה עצמית הם יהיו מוגנים יותר מפני פושעים שייאלצו לחשוב פעמיים לפני שהם מבצעים שוד או פורצים לבית באישון לילה בשל החשש להיתקל באזרח חמוש.

קשה גם להאמין שהאיסור הנוכחי נובע מחשש לשימוש לא אחראי של האזרחים בנשק. האיסור חל כיום גם על רובם המוחלט של יוצאי צה"ל, כלומר על אנשים, שבגיל 18 מדינת ישראל כבר הפקידה בידיהם נשק ולעתים אף חייבה אותם לצאת איתו לביתם במהלך שירותם הצבאי. לא ייתכן שהמדינה סומכת על שיקול דעתם של אותם חיילים בסדיר ובמילואים כשהם משרתים את צרכיה ומגינים עליה, אך אינה סומכת עליהם כשהם מבקשים לממש את זכותם להגן על עצמם.

לרצונה של המדינה להגביל את יכולתם של האזרחים לשאת נשק להגנה עצמית אין ולא כלום עם שמירה על בטחון הציבור. ההגבלות נובעות מרצונה הטבעי של המדינה לשלוט ולפקח על חיי האזרחים ולשמר את תלותם בה. לא לחינם כאשר רודנים עולים לשלטון הם ממהרים לאסוף את הנשק מידי האזרחים.

זהות רואה בזכות לנשיאת נשק להגנה עצמית את אחת מזכויות האדם הבסיסיות. המדינה אינה הסמכות הנותנת לאדם את הזכות להגן על עצמו – סמכותה היא רק לשלול את הזכות הזו ממי שמסכן את החברה, במזיד או בשגגה.

כצעד ראשון למימוש העקרון הזה – אנו נתיר לכל יוצא צבא ללא עבר אלים וללא מגבלות גופניות ונפשיות ידועות לקבל רשיון לשאת נשק להגנה עצמית בכפוף להשלמת קורס שימוש באקדח. במקביל, אנו נגבש תוכנית כדי להרחיב את ההיתר מיוצאי צבא בלבד לכל אזרחי ישראל.

להורדת המסמך המלא

המצע המלא להורדה ↓
© כל הזכוות שמורות למפלגת זהות   |   תקנון