בטחון מדינת ישראל

תפיסת הביטחון הלאומית: הכרעה ונצחון במקום "הכלה" ו"סבבים"

  • מערכת הביטחון נכשלה בשימור רמת הביטחון שהורגלנו לה לפני הסכם אוסלו: שמירת העורף מחוץ למעגל הלחימה. כשלון זה מחייב תיקון יסודי.
  • אסכולת ה"הכלה" החליפה את אסכולת ההכרעה, והניסיון להחזיר את הגלגל לאחור מאיים על הקריירות של חברי אליטה רחבה, אשר נבנו סביב תעשיית ה"שלום" של הסכם אוסלו.
  • צה"ל נועד לשמש לתכלית אחת בלבד: לייצר הרתעה אימתנית מפני התקפה על מדינת ישראל, ואם ההרתעה לא מספיקה - להכריע את האויב במהירות הרבה ביותר ובמחיר הנמוך ביותר בהרוגים ישראלים. • זכותנו לדרוש מצה"ל להתמקד בעיקר, ולתת תמורה מרבית להשקעה (בהתחשב להון העצום המושקע בו).
  • על צה"ל לשקם את עולם הערכים לפיו יש לנצח במערכה ולחסל את האויב – עולם ערכים שאבד מאז הסכמי אוסלו.
  • אובדן ערך הניצחון והחתירה לקראתו הובילו לכך שמפקדי הצבא הבכירים, במקום לתת בידי הדרג המדיני את הביטחון באפשרות לגבות את מדיניותם באמצעות צה"ל, עושים בדיוק את ההיפך.
  • לשיא הגיעו הדברים כאשר סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר גולן, בנאום יום הזיכרון לשואה ולגבורה הניח את החברה הישראלית וצה"ל על קנה מידה זהה לזה של החברה הגרמנית ערב עליית הנאצים והזהיר מפני התפתחויות דומות.

הדרך לבניית צבא יעיל ומנצח עוברת קודם כל דרך שיקום ובניית ערכי הצבא. רק על תשתית ערכית נכונה יהיה ניתן:

  • לייצר אסטרטגיית לחימה נכונה ולגזור ממנה טקטיקות לחימה נכונות, מעטפת מוסרית תומכת, ותמיכה משפטית מלאה בחיילים.
  • לגייס לצבא רק את מי שבאמת יש בו צורך, תוך מתן שכר הוגן בהתאם לתפישת הצבא ההתנדבותי שזהות מקדמת. הדבר יספק גם אימון מקצועי מלא התואם לדרישות המבצעיות בכל גזרה ובכל חיל.
  • הגדרת מטרת כל לחימה כהכרעת האויב. במסגרת זו יוגדר האויב בו נלחמים כאנשים וארגונים או מדינות, ולא אמצעי לחימה כמו טרור מנהרות ורקטות.
  • כשאין ניצחון, המלחמה לעולם אינה נגמרת, וכשהמלחמה לא נגמרת, גם השלום לא יכול להתחיל.

מודל הגיוס לצה"ל: במגמה לקראת צבא מקצועי התנדבותי

  • השינויים הגדולים בטכנולוגיה הצבאית, שינו גם את ה"ביקוש" וגם את ה"היצע" של כח האדם לצה"ל.
  • צה"ל זקוק לכח אדם איכותי אשר נדרש לעבור הכשרה מקצועית ממושכת הכוללת גם שירות קבע של שנה עד מספר שנים.
  • בגלל השינוי בצרכי צה"ל, יש כיום יותר ויותר מגויסי חובה שצה"ל לא באמת צריך, אך נאלץ להחזיקם בשירות לאורך שנתיים או שלוש שנים, בתפקידים לא-חיוניים, עד כדי "אבטלה סמויה" בהיקף רחב.
  • החזון שלנו הוא לקצר את שירות החובה החל על כולם, כולל כולם, לטירונות בלבד.
  • מי שיהיה מעוניין להמשיך ולשרת בצבא המקצועי יוכל להציג מועמדות, ומתוך המועמדים הצבא יבחר את מי שהוא באמת צריך.
  • למגויסים תשולם משכורת מכובדת, הנגזרת מהשכר הממוצע במשק. הם יקבלו אימון וציוד מתקדמים ביותר, יקבלו השכלה אקדמית, ויזכו למעמד חברתי גבוה.
  • כדי לא לבצע מהפכה מהירה בגיוס לצה"ל שעלולה לסכן את קיומנו, השינוי שתואר כאן יבוצע בהדרגה, בתהליך שיימשך שנים, בתיאום מלא עם צה"ל, ובכל הזהירות ההכרחית.

האיום האיראני

"אם בא להרגך – השכם להורגו" – תלמוד בבלי

"הדרך המהירה ביותר לסיים מלחמות, היא לחסל את המנוולים שמתחילים אותן" - ג'ורג' פאטון.

סכנת אובדן הלגיטימציה לקיומה של ישראל

  • נשק גרעיני בידי אירן פירושו יכולת להרוס בבת אחת ערים בישראל ולהשמיד את תושביהן.
  • ישראל אמנם ממשיכה להצטייד באמצעי לחימה להתקפה ולהגנה, ופועלת בתושיה ויצירתיות על מנת לעכב את תכנית הגרעין האירנית, אך ישראל אינה מחסלת את הסכנה כפי שחיסלה את הסכנה במקרים קודמים בעבר.
  • התגרענותה של איראן תגרום בהכרח למירוץ חימוש גרעיני בכל המזרח התיכון, אשר יגדיל עוד יותר את האיום על ישראל. המזרח התיכון מוצף כעת בעוד ועוד נשק מתקדם, ובהמשך אולי גם בנשק גרעיני.
  • עם זאת, הסכנה האמיתית היא בתהליך הדה-לגיטימציה לעצם זכות קיומה של מדינה יהודית בעולם.
  • האיראנים מאיימים עלינו במפורש בהשמדה, ללא תגובה ממשית - והעולם מתרגל מחדש לרעיון.
  • גם השואה לא החלה מרצח היהודים אלא מדה-לגיטימציה לקיומם בנאומי השטנה של היטלר, בהם דיבר מפורשות על חיסולה של יהדות אירופה.
  • "דוקטרינת בגין" קבעה במפורש: "בשום נסיבות לא נאפשר לאויב לפתח נשק להשמדה המונית נגד עמנו. נגן על אזרחי ישראל בעוד מועד, ובכל האמצעים שברשותנו".
  • במקום לפעול נגד הסכנה, נתניהו פעל בהתמדה כדי להעביר את האחריות עליה מישראל ל"עולם", ובכך ערער את מעמדה של ישראל בעולם כמדינה ריבונית. העולם בחר, כצפוי, שלא לפעול למעננו.
  • מנהיגי ישראל מרגילים את עצמם, אותנו ואת העולם לכך שישראל נמנעת מלפעול בלי לקבל "אור ירוק" מהעולם, ולא רק בתחום הגרעין אלא - גם בעזה ובלבנון.

חיסול והרתעה של מנהיגי האויב עצמם

  • במלחמה, היעד העיקרי לפגיעה הוא האויב עצמו. כלי נשק אינם האויב.
  • האויב הוא מי שמבקש להשמיד אותנו, ומשקיע את מיטב משאבי עמו בפיתוח והצטיידות בכלי הנשק שנועדו לכך. האויב הוא המשטר האירני.

ה"סיוע" הצבאי האמריקני ומחירו

  • הסיוע השנתי האמריקני, היה שווה בשנת 2014 לאחוז אחד בלבד (1.0%) מהתוצר של ישראל, והמספר הזה ממשיך לרדת.
  • מדובר בהיקף שישראל יכולה בהחלט להסתדר בלעדיו.
  • מחירו האמיתי של הסיוע הבטחוני בחופש פעולה בטחוני, במעוף, בחירות מחשבה, בהשלכות כלכליות ובהרוגים, גדול בהרבה מערכו.

• ה"סיוע" האמריקאי לישראל הוא כיום אינטרס פוליטי וכלכלי אמריקאי, לא ישראלי. מדובר בסיוע שיוצר תלות ביטחונית ומדינית, פוגע בביטחון, פוגע בכלכלה, ומעודד שחיתות.

בטחון ישראל: תפיסת הבטחון הלאומית

הכרעה ונצחון במקום "הכלה" ו"סבבים"
במדינה שקמה לאחר השואה, ושאזרחיה עדיין נרצחים כי הם יהודים, אתוס הביטחון הוא אתוס היסוד. לציבור יש אינסטינקט בטחוני בריא ושכל ישר, אך חסרים לו בדרך כלל הכלים של הכרת והבנת הטכנולוגיה הצבאית המודרנית , הביטחון והמלחמה. חסרים לו הכלים להפרדה בין דעות קדומות, ובין עובדות, לקחים, וביקורת בונה על מערכת הבטחון. הציבור נאלץ להישען על מומחים-לכאורה בכירי דרגה, תוצרי ומקודמי המערכת, המנציחה את עצמה, את חבריה ואת תפיסותיה, השגויות לא פעם.

כישלונה המהדהד של מערכת הביטחון לשמר את רמת הבטחון שהורגלנו לה לפני הסכם אוסלו - לשמור את העורף מחוץ למעגל הלחימה, בלי מאבטחים בכל מקום, בלי טילים על בתינו, בלי מנהרות, ובלי איום גרעיני - כשלון זה מחייב תיקון יסודי. אולם תיקון זה אינו אפשרי כעת, כיוון שאסכולת ה"הכלה" החליפה את אסכולת ההכרעה, וכל ניסיון להחזיר את הגלגל לאחור מאיים על הקריירות של חברי אליטה רחבה, אשר נבנו סביב תעשיית ה"שלום" של הסכם אוסלו.

על אתוס הביטחון גם הועמסו שלל אינטרסים וערכים שאין להם דבר עם בטחון. הצבא לא אמור להיות זירה למאבקים חברתיים. הוא לא אמור לחנך, לא לייצר "שוויון מגדרי", לא לשדר תוכניות חדשות ופרשנות, ולא ליצור "שוויון בנטל".

צה"ל נועד לשמש לתכלית אחת בלבד: לייצר הרתעה אימתנית מפני התקפה על מדינת ישראל, ואם ההרתעה לא מספיקה - להכריע את האויב במהירות הרבה ביותר ובמחיר הנמוך ביותר בהרוגים ישראלים. על צה"ל לעשות זאת במחיר כזה לאויב, שייצור אצלו הרתעה חדשה מפני "סבב" נוסף למשך כמה שיותר עשורים. זה אפשרי בהחלט. לדוגמא, מאז הסכם הפסקת האש שלאחר מלחמת יום כיפור, ועד שהמשטר הסורי קרס, התקיים שקט מוחלט בגולן במשך 36 שנים רצופות. גם המשטרים במצרים ובירדן הסכימו לשלום עם ישראל רק לאחר שספגו תבוסות צבאיות מוחצות מידי צה"ל.

בהתחשב בהון הכספי והאנושי העצום המושקע בצה"ל, זכותנו לדרוש ממנו להתמקד בעיקר, ולתת תמורה מרבית להשקעה.

על מנת לייצר את אותו צבא, יעיל ואיכותי, שמכריע את אויבי ישראל במהירות וביעילות, וכך חוסך בחיי אדם ובכסף, מרתיע, וסולל את הדרך לשלום, חייב צה"ל לשקם את עולם הערכים שאיבד מאז הסכמי אוסלו. היפוך ערכי הצבא המסורתיים, מניצחון להכלה, ונטישת עקרונות המלחמה הבסיסיים ביותר, כמו למשל ריכוז המאמץ להכרעה, הביא לבזבוז תקציבי ענק, לפגיעה באימונים וביכולתו הקרבית של צה"ל, לאובדן היכולת לנצח, ולקורבנות רבים ומיותרים.

אפשר, לדוגמא, להשקיע משאבי עתק בסוללות "כיפת ברזל" רבות, ובפריסת כוחות גדולים סביב רצועת עזה, ובטיסות מעליה, ובים מולה. אפשר לנסות "להכיל" את האיום בכל דקה ובכל יום לאורך שנים. מנגד, אפשר לנצח במערכה ולחסל את האויב. בכל מערכה שבה נסתמך על "הכלה" כאסטרטגיה, נמשיך לא לנצח, ונמשיך "לספוג".

צה"ל של היום אינו חותר לניצחון. ניצחון לא קיים יותר בעולם המושגים שלו, משום שהחברה ששלחה אותו לתפקידו כבר לא מאמינה בצדקת קיומה, וממילא בזכותה להכריע את אויביה.

צה"ל חותר להכלה. אבל ההכלה מנציחה את מצב הלגיטימיות של האלימות כלפי ישראל, ומערערת את הלגיטימציה הישראלית בעולם, ואפילו בבית פנימה. היא דורשת כמות כוחות ומשאבים גדולים הרבה יותר, שלעולם לא יספיקו, מביאה למספר גדול יותר של הרוגים ופצועים, שנה אחר שנה, ללא סוף, ומבטיחה את המלחמה הבאה, בתנאים קשים יותר.

אובדן ערך הניצחון והחתירה לקראתו הובילו לכך שמפקדי הצבא הבכירים, במקום לתת בידי הדרג המדיני את הביטחון באפשרות לגבות את מדיניותם באמצעות צה"ל, עושים בדיוק את ההיפך. דוגמא להתנהלות זו ניתנה, למשל, כאשר מעדות מוקלטת של שר הבטחון לשעבר אהוד ברק, התברר כי היה זה הדרג הצבאי, ולא האזרחי-מנהיגותי, שמנע את תקיפת והשמדת מתקני הגרעין באירן. יש עוד דוגמאות רבות, אמירות פומביות של אלופים ורמטכ"לים, המעידות שהם מקובעים בגישת ה"הכלה", ודוחים על הסף את האפשרות להכריע ולנצח, אפילו כשהיא מוצעת להם. יש לכך גם דוגמאות בתחום בטחון הפנים. למשל - התנגדות שב"כ להוצאתה מחוץ לחוק של "התנועה האיסלמית" בישראל, מול הדרג המדיני שהחליט על כך פה אחד.

ערב מלחמת ששת הימים עמדה ישראל נוכח איום קיומי מיידי. צה"ל תכנן להזניק את כל חיל האוויר בבת אחת ולתקוף את בסיסי חיל האויר המצרי, ורק לאחר מכן "להתחיל" את המלחמה, אחרי שכבר הוכרעה לטובתנו במהלומת הפתיחה. ראשי מערכת הביטחון הקרינו אז ביטחון עצמי ומוראל גבוה. בשלב מסוים הם אף איימו בהתפטרות אם לא יתאפשר להם לתקוף, כי הם ידעו שאם נמשיך להמתין עד שצבאות ערב יתקפו ראשונים, המחיר בדם יהיה כבד וקיום ישראל יהיה בסכנה חמורה. כך ביצע כל צד את תפקידו האמיתי. ההנהגה האזרחית שקלה את כל השיקולים, ולבסוף החליטה, וההנהגה הצבאית, מוכנה ונחושה לקרב, נתנה ביד מנהיגי האומה את הביטחון ואת הכלים לבצע.

פעם אחר פעם מתברר לנו שכיום התהפכו היוצרות, וגם כשההנהגה האזרחית כבר מבינה שאין ברירה אלא לתקוף, ולהכריע, אלופי הצבא וזרועות הבטחון לא זו בלבד שאינם דוחפים קדימה, אלא להיפך, בולמים את המנהיגים.

לשיא הגיעו הדברים כאשר סגן הרמטכ"ל – האלוף גולן – בנאום יום הזיכרון לשואה ולגבורה (תשע"ו) הניח את החברה הישראלית וצה"ל על קנה מידה זהה לזה של הצבא הנאצי והזהיר מפני התפתחויות דומות. לא מדובר בפליטת פה אלא בתוצר מתבקש של אינדוקטרינציה ארוכת שנים של קציני ולוחמי צה"ל באמצעות עמותות חיצוניות, חלקן נתמכות בידי "הקרן לישראל החדשה", המערערות עד היסוד את יסודות הזהות והצדק הישראלי, מונעות את יכולת הזיהוי של האויב ככזה, ומעקרות את יסוד הניצחון מהשיח הצה"לי.
הדרך לבניית צבא יעיל ומנצח עוברת קודם כל דרך שיקום ובניית ערכי הצבא. רק על תשתית ערכית נכונה יהיה ניתן:
● לייצר אסטרטגיית לחימה נכונה.
● לגזור ממנה טקטיקות לחימה נכונות, ומעטפת מוסרית תומכת, ללא התערבות משפטית בזמן מבצע, ותמיכה משפטית מלאה בחיילים.
● לגייס לצבא רק את מי שבאמת יש בו צורך, תוך מתן שכר הוגן בהתאם לתפישת הצבא ההתנדבותי שזהות מקדמת.
● הצטיידות בציוד המתאים ביותר לדרישות המבצעיות, ללא השפעת גורמים זרים בצורת כסף ממדינות זרות.
● אימון מקצועי מלא התואם לדרישות המבצעיות בכל גזרה ובכל חיל, כך שכל חייל יהיה בעל יכולת מקצועית ארוכת שנים בתפקידו.
● הגדרת מטרת כל לחימה כהכרעת האויב. במסגרת זו יוגדר האויב בו נלחמים כאנשים וארגונים או מדינות, ולא אמצעי לחימה כמו טרור מנהרות ורקטות, ויוגדרו ההישגים הנדרשים אליהם יש להגיע בסוף הלחימה.
עם התמלא התנאים הנ"ל, ניתן יהיה להגיע גם להשגת הניצחון בפועל.

דור שלם של מפקדים וחיילים צמח אל עולם מושגים "פוסט-מודרני" של "נרטיבים" - עולם שאין בו אמת ושקר, טובים ורעים, ולכן לא יכול להיות בו צדק, ולא התחלה וסוף, וממילא גם לא ניצחון.

וכשאין ניצחון, המלחמה לעולם אינה נגמרת, וכשהמלחמה לא נגמרת, גם השלום לא יכול להתחיל.

מודל הגיוס לצה'ל

במגמה לקראת צבא מקצועי התנדבותי
השינויים הגדולים בטכנולוגיה הצבאית מאז קום המדינה, כמו גם השינוי הדמוגרפי הגדול במצבה של ישראל מאז, שינו גם את ה"ביקוש" וגם את ה"היצע" של כח האדם לצה"ל. מצד אחד, צה"ל זקוק יותר ויותר לכח אדם איכותי אשר נדרש לעבור הכשרה מקצועית ממושכת, ואז נדרש לשרת שירות ארוך הכולל גם שירות קבע של שנה עד מספר שנים , כדי להחזיר במלואה את ההשקעה בהכשרתו, בין אם מדובר בלוחמים, או בתומכי-לחימה. מצד שני, בגלל השינוי הזה בצרכי צה"ל, יש כיום יותר ויותר מגויסי חובה שצה"ל לא באמת צריך, אך נאלץ להחזיקם בשירות לאורך שנתיים או שלוש שנים, בתפקידים לא-חיוניים, עד כדי "אבטלה סמויה".

החזון שלנו הוא לקצר את שירות החובה החל על כולם, כולל כולם, לטירונות בלבד. מי שיהיה מעוניין להמשיך ולשרת בצבא המקצועי יוכל להציג מועמדות, ומתוך המועמדים הצבא יבחר את מי שהוא באמת צריך. למגויסים תשולם משכורת מכובדת, הנגזרת מהשכר הממוצע במשק, הם יקבלו אימון וציוד מתקדמים ביותר, יקבלו השכלה אקדמית, ויזכו למעמד חברתי גבוה בזכות תרומתם לבטחון המדינה ולתנאים הטובים אותם הם מקבלים.

המודל הזה קיים כבר כיום במקצועות רבים בצה"ל, ויש להרחיבו לכלל הצבא, והוא כולל:
קיצור שירות החובה
בשנת 1949, משך שירות החובה היה שנתיים לגברים ושנה אחת לנשים. בשנת 1965, משך שירות החובה היה שנתיים וחודשיים לגברים, ושנה ושמונה חודשים לנשים. כיום משך השירות הוא שנתיים ושמונה חודשים לגברים ושנתיים לנשים, ולצה"ל יש עודף כח אדם . שירות החובה יקוצר, בהדרגה, ככל שניתן, כפי שייקבע לאחר בחינה יסודית בתיאום מלא עם צה"ל, וכחלק בלתי נפרד מכלל התוכנית המוצעת כאן.

בשנת 2015 הציע צה"ל במסגרת התוכנית הרב-שנתית שלו לקצר את שירות החובה, ולשים דגש מרכזי על משרתי הקבע הצעירים. זהו צעד ראשון מצוין בכיוון הנכון.

אפשרות לשחרור מוקדם
בנוסף לקיצור שירות החובה לכולם, תינתן לצה"ל אפשרות קלה יותר מהקיימות היום לשחרר חיילים וחיילות לפני תום שירותם, אשר אין באמת צורך בשירותם במשך כל שירות החובה. גם כאן, השינוי יבוצע בתהליך הדרגתי, וכחלק בלתי נפרד מכלל התוכנית המוצעת כאן.

העלאת שכר החיילים
מי שמשרתים בצה"ל שירות משמעותי וחיוני, בשירות חובה, בשירות קבע, או בשירות מילואים , ובמיוחד משרתי הקבע הצעירים - אלו אשר מקצועם הצבאי דרש את הארכת שירותם לשירות קבע, יתוגמלו היטב: בשכר, בלימודים, בדיור ובהטבות נוספות אשר ישקפו, כלכלית וחברתית, את המעמד הראוי לחיילינו. מי שצה"ל אינו זקוק לשירותו, ישוחרר מוקדם ככל האפשר לחיים האזרחיים, ויתרום שם את תרומתו למדינה ולחברה.

השינוי המוצע כאן בשירות בצה"ל, ביחד עם השינוי המהותי בתפיסת הבטחון מ"הכלה" להכרעה, יאפשרו לצה"ל להיות יותר קטן מספרית ותקציבית, והרבה יותר יעיל וחזק, מרתיע ומנצח.

הדרגתיות השינוי
כדי לא לבצע מהפכה מהירה בגיוס לצה"ל שתסכן את קיומנו, השינוי שתואר כאן יבוצע בהדרגה, בתהליך שיימשך שנים, בתיאום מלא עם צה"ל, ובכל הזהירות ההכרחית. נתקדם בתהליך זה רק כל עוד הוא יחזק את כוחו של צה"ל.

היחס לסרבנות גיוס ושירות מצפונית
המצב כיום
תופעת סרבנות הגיוס המצפונית והיחס הראוי אליה העסיקו את כל המדינות החופשיות במאה השנים האחרונות. לצערנו, ישראל אינה מהווה דוגמה חיובית במיוחד בנושא זה, כאשר השיטה הנהוגה בארץ להתמודד עם סרבנות גיוס היא שיטת ה"התשה". סרבני הגיוס נכנסים לכלא צבאי פעם אחר פעם לתקופות קצרות, מתוך ציפייה של המערכת הצבאית שהדבר יגרום להם לוותר בסופו של דבר, כפי שאכן קורה לחלק גדול מהם. אלה שלא נכנעים מתישים את המערכת הצבאית ומשתחררים לבסוף ללא הכרה בהם כסרבני מצפון, אלא במסגרת הגדרות מתחמקות של אי התאמה.

הנזקים המוסריים והמעשיים
זהות סבורה שהמדיניות הנהוגה כיום אינה מוסרית ואיננה מכבדת את המדינה ואת צה"ל, ובעיקר מבליטה את חוסר הביטחון העמוק של המדינה בצדקת דרכה.

ראשית, אי ההכרה בסרבנות מצפונית כתופעה בעלת מעמד משפטי מוגדר מעבירה מסר. המסר הוא שהמצפון איננו גורם שיש להתחשב בו, אלא להדחיקו. אין בהתנהלות כיום מול החיילים הסרבנים התייחסות לטעותם המוסרית בסירוב מחד, ואין הכרה בזכותם האישית לציית לצו מצפונם מאידך.

על מנת לטשטש את תופעת הסרבנות ואת תופעת העריקה, לא פעם הצבא מעלים עין מחיילים או מפקדים שמפסיקים להתייצב במקום שירותם, וממשיך לשלם את משכורותיהם (גם כאשר מדובר במשכורות קבע), ובלבד שלא לחשוף את עובדת מאיסתם בשירותם הצבאי.

הנזק שבתופעה הזו ברור כשמש. עם ישראל מעולם לא האמין בציות עיוור העוקף את צו הערכים. גישה כזו מעוררת סלידה בקרב כל יהודי מעצם טבעו, בין אם הוא מזדהה עם הטענה המצפונית ובין אם לאו, והתוצאה היא אובדן האמון בכך שהמערכת הצבאית מבטאת צדק, מעבר לכוח הכפייה שניתן לה. כוחו של הצבא מול הסרבנות הוא בצדקתו, ולא ביכולתו לשלוח חיילים לכלא עד שישתכנעו לוותר על מאבק עקרוני.

הזכות לשאת באחריות על בחירה מצפונית
זהות מאמינה שחברה הבטוחה בצדקת דרכה המוסרית מסוגלת להתמודד עם תופעת הסרבנות באופן אמיתי וישיר הרבה יותר. אין מדינה שמלחמותיה ומילוי צרכיה הבטחוניים צודקים ומוסריים יותר מאשר מדינת ישראל, ולכן, אין שום סיבה שההתמודדות עם התופעה תהיה כפי שהיא כיום.

זהות תפעל לקביעת נוהל כדלהלן:
● כל אזרח העומד לפני גיוס יוכל להצהיר בפני שלטונות הצבא על סירובו לשרת בצבא ההגנה לישראל מטעמים מצפוניים.
● לאחר הצהרה זו הוא יישפט בפני בית דין צבאי, שבו הוא יידרש להוכיח שטעמיו הם אכן מצפוניים ולא תועלתניים.
● אם בית הדין ישתכנע בכנותו, הוא יפסוק עליו עונש מאסר של שנה אחת על סירוב גיוס מצפוני, שייקבע בחוק.
● לאחר ריצויו הוא ישוחרר מצה"ל לאלתר.
● נוהל זה יחול גם על חיילים אשר במהלך שירותם יגיעו למסקנה ששירותם הצבאי אינו עולה בקנה אחד עם מצפונם.

כביטוי בולט להכרתנו ואמונתנו בכך שאדם הבוחר שלא לשרת מטעמי מצפון הוא טועה ועשוי לחזור בו מטעותו, יש לקבוע כי:
● במידה ותוך כדי ריצוי מאסרו יחזור בו החייל מהחלטתו, הצבא יאפשר לו להמשיך בשירותו במשך השירות הקבוע בחוק.

גישה זו מדגישה את הצורך בהתמודדות עם התופעה, הנובעת מאמונה ברורה של העם ומדינתו בצדקת דרכם - אמונה הנותנת יכולת להישיר מבט אל האזרח המסרב להתגייס תוך אמירה ברורה כלפיו: "אתה צודק בכך שאדם חייב למלא את צו מצפונו, ולא על מילוי צו זה אתה נענש. אתה נענש על כך שאתה דבק בערכים מוטעים ופוגע בעמך ומדינתך שאתה מחויב להם".

הקהיית העוקץ במעבר לצבא מקצועי
כל האמור לעיל יאבד הרבה מן הרלוונטיות שלו, כאשר ישראל תעבור בהדרגה למודל גיוס ושירות הדומה יותר לצבא מקצועי התנדבותי. במצב שבו כל אזרח שאיננו מעוניין בפרק חיים משמעותי של שירות צבאי מקצועי מגוייס לתקופה קצרה יחסית, שאיננה כרוכה בעימות עם איש, סירוב גיוס או שירות מצפוניים הופך להפגנה גרידא. במצב כזה, עוקץ ההתמודדות עימה יוקהה, וממדי התופעה יקטנו.

האיום האירני

"אם בא להרגך - השכם להרגו" – תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין.
"הדרך המהירה ביותר לסיים מלחמות, היא לחסל את המנוולים שמתחילים אותן" - ג'ורג' פאטון.

סכנת אובדן הלגיטימציה לקיומה של ישראל
נשק גרעיני בידי אירן פירושו יכולת להרוס בבת אחת ערים בישראל ולהשמיד את תושביהן. אל מול הסכנה הזאת, ישראל ממשיכה להצטייד באמצעי לחימה להתקפה ולהגנה, ופועלת לעכב את תכנית הגרעין האירנית, אולם ישראל אינה מחסלת את הסכנה כפי שחיסלה את הסכנה במקרים קודמים, כשצה"ל תקף והרס את מתקני הגרעין בעירק (1981), ובסוריה (2007).

אולם, עיקר הסכנה אינו טמון בנשק הגרעיני עצמו. נשק גרעיני בידיה של איראן, עם כל אימתנות מימדי ההרס שלו, לא ישמיד כליל אפילו מדינה כישראל. החשש מפני נשק גרעיני בידי אויבינו מסמא את עינינו מלהבין את עיקר הסכנה שבנשק זה .

פרשנים מוסיפים, ובצדק, שהתגרענותה של אירן תגרום בהכרח למירוץ חימוש גרעיני וקונבנציונלי בכל המזרח התיכון, אשר יגדיל עוד יותר את האיום על ישראל. זהו מירוץ חימוש שכבר החל , ואף הוגבר מאז ש"הסכם הגרעין" ב-2015 הבהיר שארה"ב ו"העולם" מרשים לאירן להגיע לסף הנשק הגרעיני ללא הפרעה. אפילו הסנקציות הכלכליות שהעיקו מאוד על אירן הוסרו, וכל ספקי הנשק בעולם (חוץ מישראל) עומדים כעת בתור לקבל את חלקם ב"רשימת הקניות" עתירת הממון, של האירנים מצד אחד, ושל שכניהם המודאגים מצד שני (כולל ישראל). המזרח התיכון מוצף כעת בעוד ועוד נשק מתקדם, ובהמשך אולי גם בנשק גרעיני.

ואולם, הסכנה האמיתית היא בתהליך הדה-לגיטימציה לעצם זכות קיומה של מדינה יהודית בעולם. האיראנים מאיימים עלינו במפורש בהשמדה, ללא תגובה ממשית, והעולם מתרגל מחדש לרעיון.

על מנת להבין את עומק הסכנה, די להיזכר שזה כבר קרה לנו בעבר הלא רחוק. השואה לא החלה במחנות ההשמדה. השואה החלה בנאומי השטנה של היטלר, מאז עלייתו לשלטון בגרמניה, בהם דיבר מפורשות על חיסולה של יהדות אירופה. כשראש מדינה מודיע ברבים על כוונתו להשמיד את היהודים, ועולם כמנהגו נוהג, נעלמת הלגיטימיות הבינלאומית של הקיום היהודי, והשמדתנו נתפסת שוב כלגיטימית.

כשהודיעו שליטי אירן במפורש על כוונתם "למחוק את ישראל מהמפה", תוך שהם משקיעים משאבי עתק בתוכנית הגרעין הצבאית שלהם, העולם ציפה לתגובה ישראלית בהתאם ל"דוקטרינת בגין" שקבעה במפורש: "בשום נסיבות לא נאפשר לאויב לפתח נשק להשמדה המונית נגד עמנו. נגן על אזרחי ישראל בעוד מועד, ובכל האמצעים שברשותנו" .

אך ככל שהתעכבה התגובה הישראלית, החריפו מנהיגי אירן את דבריהם על ישראל, והגבירו את הקצב בתוכנית הגרעין שלהם , ותהליך הדה-לגיטימציה לעצם קיומה של ישראל החל מחדש.

במקום לפעול נגד הסכנה, נתניהו פעל בהתמדה כדי להעביר את האחריות עליה מישראל ל"עולם", ובכך הוריד את מעמדה של ישראל בעולם מזה של מדינה ריבונית, שברור שהיא תגן על עצמה בעצמה, למעמד שהיה לצ'כוסלובקיה ערב ועידת מינכן ב-1938: של מדינה שויתרה על זכותה לקבוע את גורלה בעצמה, וכעת אחרים קובעים את גורלה, בהתאם לאינטרסים שלהם כמובן.

השינוי הזה במעמדה של ישראל כבר קרה, והדמיון בין המנהיג הצ'כי משנת 1938 שלא הורשה להשתתף בדיונים על גורל ארצו, לבין נתניהו שלא הורשה ב-2015 להשתתף בדיוני הסכם הגרעין עם אירן, הוא דמיון מחריד. במקום לפעול כמדינה עצמאית, מנהיגי ישראל מרגילים את עצמם, אותנו, ואת העולם, לכך שישראל נמנעת מלפעול בלי "אור ירוק" מהעולם, ולא רק בתחום הגרעין אלא גם בעזה ובלבנון. הדברים נאמרו על ידם פעם אחר פעם במפורש ובפומבי.

ישראל כיום חזקה צבאית וכלכלית יותר מאי פעם, וממשיכה להתחזק בהתמדה. אך מבחינת חוסנה הלאומי, מעמדה העולמי וצדקת קיומה, נמצאת ישראל בנקודה החלשה ביותר מאז תחילת מלחמת העצמאות, משום שהמשך קיומנו חזר להיות נושא לדיון פתוח ופומבי בעולם. ובסופו של יום, מה שקובע זה לא מה שאתה יכול לעשות, אלא מה שאתה עושה.

חיסול והרתעה של מנהיגי האויב עצמם
האויב אינו הפצצה הגרעינית האירנית ומתקני הפיתוח והייצור שלה, אלא המשטר האירני . מי שמבקש להשמיד אותנו, ומשקיע את מיטב משאבי עמו בפיתוח והצטיידות בכלי הנשק שנועדו לכך, הוא האויב. הוא, ולא כלי נשקו. במלחמה, היעד העיקרי לפגיעה הוא האויב עצמו, ולא כלי הנשק ושאר האמצעים שלו. אמנם אפשר וצריך לפגוע גם בכלי הנשק, בהתאם ל"דוקטרינת בגין" , אבל כלי נשק אינם האויב.

ראשי המשטר האיראני הקוראים להשמדתנו ועושים כל שביכולתם כדי לקדם זאת, הם האויב, הם "ראש הנחש", ואותם צריך, מוסרי, וגם אפשרי, לחסל.

כבר בתקופת התנ"ך אבותינו הצליחו, באמצעים של אז, לחסל מנהיגי אויב. אהוד בן גרא חיסל את מלך מואב , ומינף את החיסול לניצחון מוחץ על צבא מואב שהניב לעם ישראל שמונים שנות בטחון ושקט, שמונים שנות הרתעה שבהן שכנינו לא העזו לפגוע בנו.
התשובה הנכונה לכך שאויב מציב סימן שאלה על עצם זכותנו להמשיך לחיות, היא להשיב באותו מטבע ולהציב סימן שאלה על זכותו שלו. כיום, עם האמצעים המשוכללים שפיתחנו כדי להגן על עצמנו, יש לישראל את היכולת להגיע ישירות למנהיגי האויב, ולחסל אותם בנשק מדויק.

זה נכון בטהרן כמו שזה נכון בעזה. לישראל יש את היכולת להעביר מסר חד וברור לכל מי שיבוא במקומו של מנהיג האויב המחוסל, וגם לכל מנהיג אחר במזרח התיכון. המסר פשוט: מי שינסה לחסל את ישראל, ישראל תחסל אותו, אישית.
כאשר זה יהיה המחיר של "לשחק באש" עם ישראל, המשחק באש ייפסק והם לא יעזו עוד לנסות לפגוע בנו כשידעו שהם עצמם ייהרגו, ולא רק חייליהם ואזרחיהם.

הטכנולוגיה הצבאית המודרנית, ובפרט זו הישראלית, מאפשרת כיום לבצע מהפכה באופי המלחמה. היא מאפשרת "לחסל את המנוולים שמתחילים מלחמות", כדברי הגנרל פאטון שצוטטו בראש הפרק, ולכן היא מאפשרת לסיים ואף למנוע מלחמות. עשרות שנים ישראל מדברת על הרתעה, וזה לא תמיד עובד . חיסול מנהיג האויב ייצור הרתעה אמיתית. במקום להרוג אלפי חיילי אויב, ולגרום הרס עצום, וגם לפגוע בחפים מפשע, אפשר, וגם צריך, וזה גם הכי מוסרי, להרוג את הפושע, את "ראש הנחש", את זה שמחולל את המלחמה. אולי לא יהיה לנו "הסכם שלום", ולא "נאכל חומוס בדמשק" או בטהרן, אבל שלום, כלומר בטחון, יהיה לנו.

ה'סיוע' הצבאי האמריקני ומחירו

בשל ההתחזקות המתמדת של כלכלת ישראל, ובצידה ירידת ערך הדולר האמריקני, הסיוע השנתי האמריקני, שישראלים רבים רגילים לחשוב עליו כעל "הכרחי לקיומנו", היה שווה בשנת 2014 לאחוז אחד בלבד (1.0%) מהתוצר של ישראל, והמספר הזה ממשיך לרדת . כלומר, מדובר בהיקף שישראל יכולה בהחלט להסתדר בלעדיו.

במלחמת העצמאות נלחמה ישראל תחת איסור מכירת נשק אמריקני. עד מלחמת ששת הימים כמעט שלא היה סיוע ונשק אמריקני . הקשר ההדוק, והאמריקניזציה של צה"ל, נוצרו רק לאחר הניצחון המוחץ של צה"ל במלחמת ששת הימים, אשר שינה את מעמדה האסטרטגי של ישראל, והפך את ההשקעה בה לכדאית עבור האמריקנים.

ומאז אנו בעיקר מפסידים. בפרספקטיבה של כחמישים שנות אמריקניזציה של צה"ל, חשבון העלות והתועלת מעמיד בסימן שאלה גדול את כדאיות התהליך. כבר במלחמת יום כיפור, זמן קצר לאחר תחילת התהליך, הפך הנשק האמריקני לאמצעי לחץ שמנע מישראל את פירות הניצחון השלם, לאחר שצה"ל כיתר ועמד להשמיד את מחצית הצבא המצרי (הארמיה השלישית) .

פרויקט מטוס ה"לביא", שבוטל כשהמטוס כבר טס, פרויקט מטוס הבקרה "פלקון", מעורבות אמריקאית במימון המחקר והפיתוח הצבאי הישראלי, הגבלות על השימוש של צה"ל בנשק אמריקאי, הגבלת הייצוא של נשק ישראלי והתערבות בתהליך קבלת ההחלטות הישראלי - כל אלה הפכו לאבני רחיים על צווארה של מערכת הביטחון הישראלית. אנו אמנם מקבלים "מתנה", אבל מחירה האמיתי, בכסף, בחופש פעולה בטחוני, במעוף וחירות מחשבה ובסופו של דבר גם בהרוגים, גדול מערכה בהרבה.

תעשיית הנשק האמריקנית לא מספקת את תוצרתה רק לישראל. היא מוכרת, והרבה יותר, למדינות ערב שסביבנו ולשאר העולם. רק כשישית מהנשק האמריקני המגיע למזרח התיכון מגיע לישראל. לו יכלה ישראל להביא לכך שארה"ב לא תספק יותר נשק למזרח התיכון, לא לנו ולא לשכנינו, היתה זו העזרה הגדולה ביותר שיכלה ארה"ב להגיש לנו.

ישראל היא לקוח מיוחד, שבחירתו במערכת נשק מעידה על איכותו. כל צבאות העולם רוצים את מה שיש לנו, ולכן האינטרס האמריקאי באספקת נשק לישראל הוא גם כלכלי וגם שיווקי. אולם האינטרס האמריקני במכירת נשק לישראל גדול עוד הרבה יותר. האמריקנים יודעים שמה שלא נוכל לרכוש מהם, נפתח בעצמנו, באיכות גבוהה יותר, ובעלות קטנה יותר, וכך ייווצר תהליך שלאורך זמן יעמיד את ישראל בקדמת ההתפתחות הטכנולוגיה הצבאית בתחום נוסף , ויתחרה בתעשיה הצבאית האמריקנית.

לכן, ולא רק מההיבט הכלכלי, לאמריקאים יש אינטרס מובהק ליצור תלות ישראלית בנשק ובמימון אמריקאי, ואילו לישראל אינטרס הפוך. ישראל חייבת לגוון את מקורות הנשק שלה, ובפרט להעדיף נשק מפיתוח ישראלי, כחול-לבן, שהוא גם המתאים ביותר לצרכיו הייחודיים של צה"ל.

ה"סיוע" האמריקאי לישראל הוא כיום אינטרס אמריקאי, לא ישראלי. מדובר בכסף לא בריא, בשיטה שיוצרת תלות ביטחונית ומדינית, פוגעת בביטחון, פוגעת בכלכלה, ומעודדת שחיתות.

רכישת מטוס ה-F-35 כמשל
מטוס הקרב F-35 הוא פרויקט פיתוח הנשק היקר ביותר בהיסטוריה. פיתוחו נתקל בקשיים חמורים, וטרם הושלם . ישראל התלבטה במשך שנים אם ההשקעה בו כדאית , ולבסוף, לאחר מו"מ חסר-תקדים מבחינת הלחצים שהופעלו והמגבלות שהוטלו על ישראל במהלכו, הוחלט להצטייד בו, במחיר כבד.

יתרון עיקרי של המטוס הוא יכולת ה"חמקנות" שלו, כלומר שקשה יותר לגלותו במכ"מ . אולם יכולת זו באה במחיר חסרונות כבדים . בהשוואה למטוס ה F-15I, המטוס האסטרטגי של חיל האויר , ה- F-35, בתצורתו החמקנית:
● לא יכול להגיע למתקני הגרעין בעומק אירן ללא תדלוק. ה- F-15I יכול .
● יכול לשאת הרבה פחות מטען חימוש מה- F-15I.
● לא יכול לשאת פצצות חודרות-בונקרים גדולות , מהדגם שארה"ב סיפקה לישראל. מטוסי ה- F-15I שלנו נושאים אותן.
● לא יכול לשאת טילי אויר-אויר מתוצרת ישראל, הטובים ביותר בעולם, ולכן ישראל נאלצה לרכוש עבורו בחצי מיליארד דולר נוספים טילי אויר-אויר אמריקאיים, פחות טובים .
● לא ניתן להתקין בו מערכות רבות שפותחו בארץ עבור חיל האויר. ה- F-15I מלא במערכות ישראליות ייחודיות .
● ועוד כמה הבדלים מהותיים, באויר ועל הקרקע, אבל נסתפק בכך.

כיום יש לחיל האויר רק טייסת אחת של מטוסי F-15I, המטוס האסטרטגי של חיל האויר. בנובמבר 2016, עוד בטרם הגיע ה- F-35 הראשון לישראל, החליטה הממשלה להגדיל את ההצטיידות ב F-35 לשתי טייסות, עם אפשרות להוסיף טייסת שלישית. אולם למרות שה- F-35 הוא יותר "חמקן", והרבה יותר חדש, פורסם שישראל עדיין שוקלת לרכוש טייסת נוספת של F-15I במקום טייסת נוספת של F-35 .

בראיון לרגל הגעת ה- F-35 הראשונים לישראל, הדגיש ראש מטה חיל האויר דווקא את תפקידם הצפוי במתן סיוע מודיעיני למטוסי הקרב האחרים של חיל האויר, וכשנשאל אם ישראל תצטרך עדיין לרכוש בעתיד מטוסי F-15 נוספים, או רק מטוסי F-35, תשובתו היתה: "זה לא פשוט".

זהות כמובן לא מתיימרת לקבוע לכמה מטוסים ומאילו סוגים זקוק חיל האויר. אולם ברור שהתהליך שהוביל להחלטה להצטייד במטוסי ה- F-35 היה חריג ביותר, והציב סימני שאלה כבדים, בהשוואה לעסקאות הרכש בעבר . לכן נשאלת השאלה, למה ישראל הוציאה שבעה וחצי מיליארד דולר מתקציב ה"סיוע" האמריקני כדי להצטייד במטוס ה-F-35 דווקא? האם כי הוא באמת הכי מתאים והכי נחוץ לצה"ל, או כי האמריקאים הפעילו על מקבלי ההחלטות בישראל את כל מנופי הלחץ והשכנוע, כדי שישראל תרכוש את המטוס הכי חדש שלהם, ולא בהכרח את המטוס הכי מתאים והכי נחוץ לנו? כי ה"סיוע" הזה ישתלם להם - להם, ולא לנו.

להורדת המסמך המלא

המצע המלא להורדה ↓
© כל הזכוות שמורות למפלגת זהות   |   תקנון